As I ended with last time, we are going to return to the narrative of David’s life and his attempts to build the בית המקדש. But ספר שמואל ends with the relevation of הר הבית and David building a מזבח there:
ויבן שם דוד מזבח לה׳ ויעל עלות ושלמים; ויעתר ה׳ לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל׃
And then it stops.
[W]e suggest that Sefer Shemuel does not end with David HaMelech’s death, since Sefer Shemuel’s agenda is not to present the biography of David HaMelech. Rather, it concludes with the story of David HaMelech’s acquisition of Aravnah the Yevusi’s granary as the future site of the Beit HaMikdash and his construction of a Mizbei’ach on the site, since the agenda of Sefer Shemuel is, as we said, to describe the dramatic ascent of Am Yisrael from a splintered people with a problematic spiritual center to a people with a great leader, ushering in the dawn of the era of the Beit HaMikdash.
I would put it a little differently; ספר שמואל in fact begins with a united Israel. In the first narrative that involves the larger country, the Israelites are fighting as one nation:
ויהי דבר שמואל לכל ישראל; ויצא ישראל לקראת פלשתים למלחמה ויחנו על האבן העזר ופלשתים חנו באפק׃
We don’t appreciate Eli as a שופט; (שמואל א ד:יח) והוא שפט את ישראל ארבעים שנה. We focus on his failure as a כהן גדול. But the Israel of the end of ספר שופטים was a squabbling mess of independent tribes, and here they are united. I think we have to credit Eli for that, ואכמ״ל.
I think the message of ספר שמואל is the lack of a religious center, and how the destruction of the משכן and the lack of a בית המקדש leads to the re-splintering of the nation, and how David rebuilds it and re-unites to the brink of creating the permanent בית המקדש. The actual building is left for the sequel. There is some foreshadowing in ספר שמואל that the fault lines in the nation still exist, and when the sequel (ספר מלכים) ends up being written, it isn’t so much about building the בית המקדש and the society that maintains it. It is about the split in the nation and the ultimate destruction of that בית המקדש.
Be that as it may, for the continuation of our story we need to look elsewhere. And that elsewhere is ספר דברי הימים.
כו ויבן שם דויד מזבח לה׳ ויעל עלות ושלמים; ויקרא אל ה׳ ויענהו באש מן השמים על מזבח העלה׃
כז ויאמר ה׳ למלאך וישב חרבו אל נדנה׃ כח בעת ההיא בראות דויד כי ענהו ה׳ בגרן ארנן היבוסי; ויזבח שם׃ כט ומשכן ה׳ אשר עשה משה במדבר ומזבח העולה בעת ההיא; בבמה בגבעון׃ ל ולא יכל דויד ללכת לפניו לדרש אלקים; כי נבעת מפני חרב מלאך ה׳׃
David gets a sign—the angel with a sword pointing at the threshing floor of Arnon, north of what was then Jerusalem proper—and a command from Gad to build an altar there. When he does, the fire comes down from heaven and the plague ends, and then the text says, ויזבח שם. From then on, he will offer sacrifices only there, even though the משכן is in גבעון.
ויאמר דויד זה הוא בית ה׳ האלקים; וזה מזבח לעלה לישראל׃
It is the מזבח that is divinely commanded.
א המזבח, מקומו מכוון ביותר; ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר (דברי הימים א כב:א) זֶה מִזְבַּח לְעוֹלָה לְיִשְׂרָאֵל. ובמקדש נעקד יצחק אבינו, שנאמר (בראשית כב:ב) וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה ונאמר (דברי הימים ב ג:א) וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה׳ בִּירוּשָׁלַיִם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי .
ב ומסורת ביד הכול, שהמקום שבנה בו דויד ושלמה המזבח בגורן ארוונה—הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נוח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל. ובו הקריב אדם הראשון כשנברא קרבן, ומשם נברא; אמרו חכמים, אדם ממקום כפרתו נברא.
We think of the היכל, with the קודש הקודשים, as the essential point of the מקדש; and the מזבח is just placed in front of that. But Rambam clearly holds that the מזבח is the critical location, and the היכל is placed in the vicinity.
Since פרק ח, David had already filled storehouses with gold and silver planning for this, but now, he can start the project in earnest. Now he starts buying the actual building materials.
ב ויאמר דויד לכנוס את הגרים אשר בארץ ישראל; ויעמד חצבים לחצוב אבני גזית לבנות בית האלקים׃ ג וברזל לרב למסמרים לדלתות השערים ולמחברות הכין דויד; ונחשת לרב אין משקל׃ ד ועצי ארזים לאין מספר; כי הביאו הצידנים והצרים עצי ארזים לרב לדויד׃
ויאמר דויד לכנוס את הגרים אשר בארץ ישראל seems independent of the next part of the pasuk: ויעמד חצבים לחצוב. What גרים are being assembled? Are they particularly good at stonework? And ויאמר דויד לכנוס means “David planned to assemble”, not that he did. Ralbag understands this as a callback to the story of the famine and the Givonim. We said that David restored the Givonim to their historic role in the מקדש.
ומן הנתינים שנתן דויד והשרים לעבדת הלוים נתינים מאתים ועשרים; כלם נקבו בשמות׃
These “נתינים” that David “נתן” were the גרים mentioned here.
יאמר דוד לכנוס את הגרים וגו׳ כבר התבאר בספר (שמואל ב כא:ה) כי שאול השמיד את הגבעונים מהתיצב בכל גבול ישראל והנה דוד השיבם והכין אותם לעשות מה שיצטרך לבנין בית המקדש.
When did this all happen? Based on the gemara in Sukkah about the digging of the foundations, I assume it before Avshalom’s rebellion. I’ve presented this chronology before; this is expanded and slightly modified (I pushed Shlomo’s birth up a bit). This is my opinion, my headcanon.
| David’s Age | Event |
|---|---|
| 25 | David anointed |
| 26 | David kills Goliath |
| 27 | David and Shmuel plan the בית המקדש; destruction of Nov |
| 28 | David is a Philistine vassal in Ziklag |
| 30 | Death of Saul; David becomes king in Chevron over Judah |
| 32 | Death of Ish Boshet |
| 35 | Avshalom born |
| 37 | David becomes king over all Israel |
| 38 | Conquest of Jerusalem and war of independence against the Philistines |
| 40 | Nathan tells David he will not build the בית המקדש |
| 41-48 | The מלחמות הרשות of שמואל ב פרק ח |
| 46 | 3 year famine (שמואל ב פרק כא) |
| 48 | The Givonim are appeased |
| 49 | War with Ammon |
| 50 | Bat Sheva affair |
| 51 | The child dies, as do Bat Sheva’s next 3 children |
| 53 | The census (שמואל ב פרק כד) |
| 54 | The plague and revelation of the site of the בית המקדש |
| 55 | The rape of Tamar |
| 57 | Amnon murdered and Avshalom in exile |
| 58 | Birth of Shlomo; Achitophel turns against David |
| 60 | Shlomo is publicly presented as heir; Avshalom allowed to return but David will not see him |
| 62 | Avshalom allowed back to the palace but starts plotting against David. |
| 65 | Avshalom openly rebels (40 years from when David was anointed as king) |
| 66 | The rebellion of Sheva ben Bichri |
| 69 | David abdicates in favor of Shlomo |
| 70 | David dies |
So David starts building the בית המקדש in earnest at age 54, then at age 58 he has the child he has been praying for.
כי ימלאו ימיך ושכבת את אבתיך והקימתי את זרעך אחריך אשר יצא ממעיך; והכינתי את ממלכתו׃
כד וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה וישכב עמה; ותלד בן ויקרא (ותקרא) את שמו שלמה וה׳ אהבו׃ כה וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה בעבור ה׳׃
And דברי הימים skips ahead to the year before David dies. Shlomo is 11.
ה ויאמר דויד שלמה בני נער ורך והבית לבנות לה׳ להגדיל למעלה לשם ולתפארת לכל הארצות אכינה נא לו; ויכן דויד לרב לפני מותו׃ ו ויקרא לשלמה בנו; ויצוהו לבנות בית לה׳ אלקי ישראל׃
What follows is David’s will, the legacy he wants to give to his son. It’s not the legacy of an estate—that, the kingdom of Israel—is the story of פרק א of ספר מלכים א. It is an ethical will.
Unlike legal wills, ethical wills—also known as legacy letters—are not written by lawyers, but by you. They can include life lessons, values, blessings and hopes for the future, apologies to those you fear you may have hurt or gratitude to those you think you have not thanked enough.
ז ויאמר דויד לשלמה; בנו (בני) אני היה עם לבבי לבנות בית לשם ה׳ אלקי׃ ח ויהי עלי דבר ה׳ לאמר דם לרב שפכת ומלחמות גדלות עשית; לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני׃ ט הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה והניחותי לו מכל אויביו מסביב; כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו׃ י הוא יבנה בית לשמי והוא יהיה לי לבן ואני לו לאב; והכינותי כסא מלכותו על ישראל עד עולם׃ יא עתה בני יהי ה׳ עמך; והצלחת ובנית בית ה׳ אלקיך כאשר דבר עליך׃ יב אך יתן לך ה׳ שכל ובינה ויצוך על ישראל ולשמור את תורת ה׳ אלקיך׃ יג אז תצליח אם תשמור לעשות את החקים ואת המשפטים אשר צוה ה׳ את משה על ישראל; חזק ואמץ אל תירא ואל תחת׃ יד והנה בעניי הכינותי לבית ה׳ זהב ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים ככרים ולנחשת ולברזל אין משקל כי לרב היה; ועצים ואבנים הכינותי ועליהם תוסיף׃ טו ועמך לרב עשי מלאכה חצבים וחרשי אבן ועץ; וכל חכם בכל מלאכה׃ טז לזהב לכסף ולנחשת ולברזל אין מספר; קום ועשה ויהי ה׳ עמך׃
We’ve talked about דם לרב שפכת many times, and what that means in the context of building the בית המקדש. David’s charge to Shlomo has three messages: keep the Torah, חזק ואמץ, and build the בית המקדש (for which I have gotten everything ready). It echoes very closely ה׳'s charge to Yehoshua:
א ויהי אחרי מות משה עבד ה׳; ויאמר ה׳ אל יהושע בן נון משרת משה לאמר׃ ב משה עבדי מת; ועתה קום עבר את הירדן הזה אתה וכל העם הזה אל הארץ אשר אנכי נתן להם לבני ישראל׃ ג כל מקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם נתתיו; כאשר דברתי אל משה׃ ד מהמדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר פרת כל ארץ החתים ועד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם׃ ה לא יתיצב איש לפניך כל ימי חייך; כאשר הייתי עם משה אהיה עמך לא ארפך ולא אעזבך׃ ו חזק ואמץ; כי אתה תנחיל את העם הזה את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם׃ ז רק חזק ואמץ מאד לשמר לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי אל תסור ממנו ימין ושמאול; למען תשכיל בכל אשר תלך׃ ח לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו; כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל׃ ט הלוא צויתיך חזק ואמץ אל תערץ ואל תחת; כי עמך ה׳ אלקיך בכל אשר תלך׃
Again, three messages: keep the Torah, חזק ואמץ, and conquer ארץ ישראל (for which I have gotten everything ready). Abarbanel points out that there are three “חזק ואמץ” corresponding to three areas that Joshua will need to be strong:
אחשוב לפרש הפסוקים, שצוה הא־ל יתברך ליהושע שיתחזק בשלשה ענינים. האחד כנגד העם בהנהגתם כפי הראוי ולא יגור מפני איש, ולפי שרובי הקטטות הם בחלוקת הארצות…לכן הודיעו שיצטרך אל חוזק רב בהנהגת העם, כי הוא ינחיל להם את הארץ, ובזה יצטרך חוזק ואומץ רב.
החוזק השני כנגד האל ית׳ וזה שלא ימשך אחר תאוותיו, אבל יתחזק לכבוש את יצרו ולשמור את כל מצות התורה, כי זה מגודל האומץ, כמו שאמר התנא (פרקי אבות ד:א) איזה גיבור הכובש את יצרו, ולזה אמר בחוזק השני הזה רק חזק ואמץ מאד, שהזהיר עליו יותר מהאחרים.
והחוזק השלישי הוא כנגד האויבים בעניני המלחמות לנצחם, ומפני זה אמר בחוזק השלישי הזה, הלא צויתיך חזק ואמץ אל תערוץ ואל תחת, לומר שלא יערוך ולא יחת מפני האויבים.
והנה אמר כאן הלא צויתיך מה שלא אמר בשנים הראשונים, לפי שעד עתה לא הזהיר האל ית׳ ליהושע על שני מיני החוזק הראשונים, אבל על השלישי כבר צוהו עליו בפרשת וילך, שנאמר (דברים ל״א כ״ג) ויצו את יהושע בן נון ויאמר חזק ואמץ כי אתה תביא את העם הזה וגו׳
Just as Yehoshua is going to be the מלך, to lead the people into their new phase of existence, as a nation in their land; so will Shlomo lead the people into their new phase of existence as an אור לגוים, which is what the בית המקדש is all about: לשם ולתפארת לכל הארצות.
ה׳ tells Yehoshua חזק ואמץ in dealing with other people. Being a מלך means being a judge, which means making hard choices.
בדוד הוא אומר (שמואל ב ח) ”ויהי דוד עושה משפט וצדקה“ והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה וצדקה אין משפט?
and חזק ואמץ in your service to ה׳, because power corrupts and absolute power corrupts absolutely.
לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל׃
The third חזק ואמץ is about being a military leader. That should not be relevant to Shlomo, because שלום ושקט אתן על ישראל בימיו.
תנ״ך records other ethical wills that David leaves to Shlomo. He presents one later in דברי הימים, in front of the entire people, that summarizes the previous one.
כ ויאמר דויד לשלמה בנו חזק ואמץ ועשה אל תירא ואל תחת; כי ה׳ אלקים אלקי עמך לא ירפך ולא יעזבך עד לכלות כל מלאכת עבודת בית ה׳׃ כא והנה מחלקות הכהנים והלוים לכל עבודת בית האלקים; ועמך בכל מלאכה לכל נדיב בחכמה לכל עבודה והשרים וכל העם לכל דבריך׃
And there are two in תהילים. We dealt with תהילים פרק עב in Crowning Glory.
א לשלמה; אלקים משפטיך למלך תן; וצדקתך לבן מלך׃ ב ידין עמך בצדק; וענייך במשפט׃ ג ישאו הרים שלום לעם; וגבעות בצדקה׃
And we discussed תהילים פרק קכז in A Dream Deferred.
א שיר המעלות לשלמה; אם ה׳ לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו; אם ה׳ לא ישמר עיר שוא שקד שומר׃ ב שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אכלי לחם העצבים; כן יתן לידידו שנא׃
They summarize the reason why we care about the בית המקדש. If having a pretty building is so important, just build it! But David’s point is that it is only a symbol. It can only be built if ידין עמך בצדק; וענייך במשפט. And without ה׳'s approval, it means nothing: אם ה׳ לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו.
They are all consistent with David’s message in דברי הימים.
But the interesting ethical will is the one in ספר מלכים:
א ויקרבו ימי דוד למות; ויצו את שלמה בנו לאמר׃ ב אנכי הלך בדרך כל הארץ; וחזקת והיית לאיש׃ ג ושמרת את משמרת ה׳ אלקיך ללכת בדרכיו לשמר חקתיו מצותיו ומשפטיו ועדותיו ככתוב בתורת משה למען תשכיל את כל אשר תעשה ואת כל אשר תפנה שם׃ ד למען יקים ה׳ את דברו אשר דבר עלי לאמר אם ישמרו בניך את דרכם ללכת לפני באמת בכל לבבם ובכל נפשם; לאמר לא יכרת לך איש מעל כסא ישראל׃ ה וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר ויהרגם וישם דמי מלחמה בשלם; ויתן דמי מלחמה בחגרתו אשר במתניו ובנעלו אשר ברגליו׃ ו ועשית כחכמתך; ולא תורד שיבתו בשלם שאל׃ ז ולבני ברזלי הגלעדי תעשה חסד והיו באכלי שלחנך; כי כן קרבו אלי בברחי מפני אבשלום אחיך׃ ח והנה עמך שמעי בן גרא בן הימיני מבחרים והוא קללני קללה נמרצת ביום לכתי מחנים; והוא ירד לקראתי הירדן ואשבע לו בה׳ לאמר אם אמיתך בחרב׃ ט ועתה אל תנקהו כי איש חכם אתה; וידעת את אשר תעשה לו והורדת את שיבתו בדם שאול׃
There are also three messages here: keep the Torah, וחזקת והיית לאיש (which sounds parallel to חזק ואמץ), and reward my friends/kill my enemies. Seems much more petty than the glorious ידין עמך בצדק.
We need to review who all those people are. Yoav was David’s nephew, his general and his chief enforcer. Avner was Saul’s and then Ish Boshet’s general (and Saul’s uncle), and he had killed Asael, Yoav’s brother, during the civil war between Ish Boshet and David. Avner later tried trying to re-unite the country but Yoav didn’t trust him.
כו ויצא יואב מעם דוד וישלח מלאכים אחרי אבנר וישבו אתו מבור הסרה; ודוד לא ידע׃ כז וישב אבנר חברון ויטהו יואב אל תוך השער לדבר אתו בשלי; ויכהו שם החמש וימת בדם עשהאל אחיו׃
Amasa was David’s nephew and Avshalom’s general during his rebellion. In the final battle of that rebellion, Yoav killed Avshalom against David’s orders. David fired him and, trying to re-unite the country, appointed Amasa in his place. Amasa was leading the army during the rebellion of שבע בן בכרי:
ט ויאמר יואב לעמשא השלום אתה אחי; ותחז יד ימין יואב בזקן עמשא לנשק לו׃ י ועמשא לא נשמר בחרב אשר ביד יואב ויכהו בה אל החמש וישפך מעיו ארצה ולא שנה לו וימת; ויואב ואבישי אחיו רדף אחרי שבע בן בכרי׃
As I have said many times, Yoav was fiercely loyal to King David; at least to the idea of King David. He would do whatever he thought was necessary to preserve his reign, even if David himself disagreed. And Yoav never met a problem that couldn’t be solved with a sharp blade under the fifth rib.
ואנכי היום רך ומשוח מלך והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני; ישלם ה׳ לעשה הרעה כרעתו׃
אמר ר׳ אלעזר בן פדת: אילמלא שיטנו של יואב, לא היה דוד יכול לעשות את הדין.
So was לא תורד שיבתו בשלם שאל a command to kill Yoav? Abarbanel says it was not a command but a prediction; he admits he was wrong to tolerate (and even take advantage of; see Uriah) Yoav’s violence. עשית כחכמתך: Yoav will be a problem. Deal with it directly.
ואחרי שספר דוד כל המעשה הזה אשר עשה יואב נגדו, אמר לשלמה בנו ”ועשית בחכמתך“, רוצה לומר אל תתנהג בעצתו, ואל תחשוב שהוא חכם חרשים ושהיה שר צבאי, ואתה נער ורך, ושתצדק בהיותך נמשך אחריו. לא תעשה כן; אבל התחזק ”והיית לאיש“, ועשית הדברים כלם כחכמתך ולא כחכמתו. וכדי להשמר ממנו, איעצך ויהי אלקים עמך שלא יהיה עמך בשלום; ולהיותו גם שֵׂב גם יָשִׁישׁ, הרחק מעליו דרכך, ולא תשב עמו בשלום אבל תגרשהו. ואז לא ימשול בך כאשר משל בי, ולפי זה לו צוה דוד את שלמה שיהרגהו כי אם שלא ישב עמו בשלום. וגם זה לא צוה עליו להענישו כי אם לתת עצה לשלמה שישמר ממנו.
The bottom line is that preserving the unity of the country outweighs more transient political concerns.
ברזלי הגלעדי was one of those who supported David during Avshalom’s rebellion, and David had tried to reward him:
לג וברזלי זקן מאד בן שמנים שנה; והוא כלכל את המלך בשיבתו במחנים כי איש גדול הוא מאד׃ לד ויאמר המלך אל ברזלי; אתה עבר אתי וכלכלתי אתך עמדי בירושלם׃ לה ויאמר ברזלי אל המלך; כמה ימי שני חיי כי אעלה את המלך ירושלם׃ לו בן שמנים שנה אנכי היום האדע בין טוב לרע אם יטעם עבדך את אשר אכל ואת אשר אשתה אם אשמע עוד בקול שרים ושרות; ולמה יהיה עבדך עוד למשא אל אדני המלך׃ לז כמעט יעבר עבדך את הירדן את המלך; ולמה יגמלני המלך הגמולה הזאת׃ לח ישב נא עבדך ואמת בעירי עם קבר אבי ואמי; והנה עבדך כִמְהָם יעבר עם אדני המלך ועשה לו את אשר טוב בעיניך׃
לט ויאמר המלך אתי יעבר כִמְהָם ואני אעשה לו את הטוב בעיניך; וכל אשר תבחר עלי אעשה לך׃ מ ויעבר כל העם את הירדן והמלך עבר; וישק המלך לברזלי ויברכהו וישב למקמו׃
The גלעד was the part of the country most isolated from יהודה and the central government in Jerusalem. It had been the center of Ish Boshet’s kingdom, when it was split from David’s יהודה:
ח ואבנר בן נר שר צבא אשר לשאול לקח את איש בשת בן שאול ויעברהו מחנים׃ ט וימלכהו אל הגלעד ואל האשורי ואל יזרעאל; ועל אפרים ועל בנימן ועל ישראל כלה׃
So publicly demonstrating that the children of the איש גדול of גלעד shows that preserving the unity of the country outweighs more transient political concerns.
שמעי בן גרא is different. He was a cousin of Saul.
ה ובא המלך דוד עד בחורים; והנה משם איש יוצא ממשפחת בית שאול ושמו שמעי בן גרא יצא יצוא ומקלל׃ ו ויסקל באבנים את דוד ואת כל עבדי המלך דוד; וכל העם וכל הגברים מימינו ומשמאלו׃ ז וכה אמר שמעי בקללו; צא צא איש הדמים ואיש הבליעל׃ ח השיב עליך ה׳ כל דמי בית שאול אשר מלכת תחתו ויתן ה׳ את המלוכה ביד אבשלום בנך; והנך ברעתך כי איש דמים אתה׃ ט ויאמר אבישי בן צרויה אל המלך למה יקלל הכלב המת הזה את אדני המלך; אעברה נא ואסירה את ראשו׃
י ויאמר המלך מה לי ולכם בני צריה; כי (כה) יקלל וכי (כי) ה׳ אמר לו קלל את דוד ומי יאמר מדוע עשיתה כן׃
יא ויאמר דוד אל אבישי ואל כל עבדיו הנה בני אשר יצא ממעי מבקש את נפשי; ואף כי עתה בן הימיני הנחו לו ויקלל כי אמר לו ה׳׃ יב אולי יראה ה׳ בעוני (בעיני); והשיב ה׳ לי טובה תחת קללתו היום הזה׃ יג וילך דוד ואנשיו בדרך;
ושמעי הלך בצלע ההר לעמתו הלוך ויקלל ויסקל באבנים לעמתו ועפר בעפר׃
But when David won the civil war, שמעי tried to make amends:
יז וימהר שמעי בן גרא בן הימיני אשר מבחורים; וירד עם איש יהודה לקראת המלך דוד׃ יח ואלף איש עמו מבנימן וציבא נער בית שאול וחמשת עשר בניו ועשרים עבדיו אתו; וצלחו הירדן לפני המלך׃ יט ועברה העברה לעביר את בית המלך ולעשות הטוב בעינו; ושמעי בן גרא נפל לפני המלך בעברו בירדן׃ כ ויאמר אל המלך אל יחשב לי אדני עון ואל תזכר את אשר העוה עבדך ביום אשר יצא אדני המלך מירושלם לשום המלך אל לבו׃ כא כי ידע עבדך כי אני חטאתי; והנה באתי היום ראשון לכל בית יוסף לרדת לקראת אדני המלך׃
כב ויען אבישי בן צרויה ויאמר התחת זאת לא יומת שמעי; כי קלל את משיח ה׳׃
כג ויאמר דוד מה לי ולכם בני צרויה כי תהיו לי היום לשטן; היום יומת איש בישראל כי הלוא ידעתי כי היום אני מלך על ישראל׃ כד ויאמר המלך אל שמעי לא תמות; וישבע לו המלך׃
And in the confrontation with Adoniah, שמעי remains loyal to Shlomo and David’s plan to designate him as heir apparent:
וצדוק הכהן ובניהו בן יהוידע ונתן הנביא ושמעי ורעי והגבורים אשר לדוד לא היו עם אדניהו׃
And David acknowleges that loyalty here: והנה עמך שמעי בן גרא. But still he demands: אל תנקהו…והורדת את שיבתו בדם שאול. That’s stronger than what he said about Yoav: ולא תורד שיבתו בשלם שאל.
כי איש חכם אתה: תן לבך למצא לו עון מות בשביל דבר אחר, וזהו: וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ.
And that is what Shlomo does:
לו וישלח המלך ויקרא לשמעי ויאמר לו בנה לך בית בירושלם וישבת שם; ולא תצא משם אנה ואנה׃ לז והיה ביום צאתך ועברת את נחל קדרון ידע תדע כי מות תמות; דמך יהיה בראשך׃ לח ויאמר שמעי למלך טוב הדבר כאשר דבר אדני המלך כן יעשה עבדך; וישב שמעי בירושלם ימים רבים׃
לט ויהי מקץ שלש שנים ויברחו שני עבדים לשמעי אל אכיש בן מעכה מלך גת; ויגידו לשמעי לאמר הנה עבדיך בגת׃ מ ויקם שמעי ויחבש את חמרו וילך גתה אל אכיש לבקש את עבדיו; וילך שמעי ויבא את עבדיו מגת׃
מא ויגד לשלמה; כי הלך שמעי מירושלם גת וישב׃ מב וישלח המלך ויקרא לשמעי ויאמר אליו הלוא השבעתיך בה׳ ואעד בך לאמר ביום צאתך והלכת אנה ואנה ידע תדע כי מות תמות; ותאמר אלי טוב הדבר שמעתי׃ מג ומדוע לא שמרת את שבעת ה׳; ואת המצוה אשר צויתי עליך׃ מד ויאמר המלך אל שמעי אתה ידעת את כל הרעה אשר ידע לבבך אשר עשית לדוד אבי; והשיב ה׳ את רעתך בראשך׃ מה והמלך שלמה ברוך; וכסא דוד יהיה נכון לפני ה׳ עד עולם׃ מו ויצו המלך את בניהו בן יהוידע ויצא ויפגע בו וימת; והממלכה נכונה ביד שלמה׃
All the מפרשים take this positively; what a wonderful thing Shlomo did!
והמלך שלמה ברוך: ולא יחשב לו לחטא מה שגרם לך המכשול הזה כי הוא מאת ה׳ ע״י עונך, וזה עד ש”כסא דוד יהיה נכון עד עולם“ אחר שה׳ רב ריב חרפתו.
But חז״ל had a different perspective. They noted that right after this comment of והממלכה נכונה ביד שלמה we have the beginning of the end:
ויתחתן שלמה את פרעה מלך מצרים; ויקח את בת פרעה ויביאה אל עיר דוד עד כלתו לבנות את ביתו ואת בית ה׳ ואת חומת ירושלם סביב׃
ויתחתן שלמה: וכל זמן שהיה שמעי רבו קים, לא נתחתן בו, מכאן אמרו: לעולם ידור אדם במקום רבו.
This is from the gemara:
ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: לעולם ידור אדם במקום רבו, שכל זמן ששמעי בן גרא קיים לא נשא שלמה את בת פרעה.
The midrash goes further:
ויתחתן שלמה את פרעה וגו׳: א״ר יהודה אמר רב: לעולם ידור אדם במקום רבו, שכל ימים שהיה שמעי בן גרא קיים לא נשא שלמה את בת פרעה…ובשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים והעלה הים שרטון, ובשעה שעשה ירבעם בן נבט שני עגלים של זהב נבנה עליהם כרך הגדול שברומי.
Killing שמעי בן גרא led to the alliance with פרעה and the influence of בת פרעה. גבריאל is the angel of ה׳'s intervention in history (see פרשת וישב תשע״ז). That one event caused a grain of sand to stick, and would lead to the civil war under ירבעם and not only to the destruction of the בית המקדש, but to the rise of Rome and the destruction of the second בית המקדש.
חז״ל see שמעי בן גרא as an important person, a תלמיד חכם:
ואמר רבה בריה דרבא ואיתימא רבי הילל בריה דרבי וולס: מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד…הא הוה שלמה? הוה שמעי בן גרא!
And he was the ancestor of Mordechai:
איש יהודי היה בשושן הבירה; ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני׃
קרי ליה ”יהודי“—אלמא מיהודה קאתי, וקרי ליה ”ימיני“—אלמא מבנימין קאתי! אמר רב נחמן: מרדכי מוכתר בנימוסו היה. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יהושע בן לוי: אביו מבנימין, ואמו מיהודה. ורבנן אמרי: משפחות מתגרות זו בזו. משפחת יהודה אומרת: אנא גרמי דמתיליד מרדכי, דלא קטליה דוד לשמעי בן גרא. ומשפחת בנימין אמרה: מינאי קאתי.
When חז״ל say he was a רב to Shlomo, what does that mean? What did he teach Shlomo? David had been told: כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו. That’s a prophecy, not a prediction. It’s not guaranteed to come true. How do you teach the value of שלום?
It seems that bringing the cousin of man who tried to kill you, the one who cursed you and stoned you at your lowest point, the one who begged for your forgiveness and to whom you swore not to harm—bringing that man to live with you, would be the greatest example of the value of שלום.
So what happened here? After the whole lecture about the evils of וישם דמי מלחמה בשלם, now David is asking Shlomo to do exactly that. Rav Dessler says that David could be מוותר on his honor, and see שמעי's curses as the will of ה׳. But that is at a higher spiritual level. Running a government requires respect for the government, and if Shlomo was to be king, he could not let the lèse-majesté pass.
והענין הוא שאמנם בדרגה העליונה רואים גילוי רצון ה׳ בכל הנעשה, אבל בדרגה התחתונה של ראיית ההנהגה הטבעית הרי קללת משיח ה׳ הסתר הוא לשכינה, והנהגת המלכות צריכה לצאת ידי הדרגה התחתונה גם כן, ובדרגה זו אי אפשר להניח המורד במלכות בלי עונש. על כן צוה דוד המלך ע״ה לפני מותו שיומת שמעי כדי להסיר את ההסתר הנ״ל ולהחזיר כבוד השכינה למקומו כלפי אלה שבתוך ההנהגה הטבעית.
And that is, of course, true. But I think there’s something more than that. I am sure David instructed Shlomo in many things; the author of ספר מלכים had to select what went into the book. I think this was included to highlight a sort of blind spot David had with respect to the family of Saul. We saw something similar in his dealing with מפיבשת, Saul’s grandson:
אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר דוד למפיבשת אתה וציבא תחלקו את השדה, יצתה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה. אמר רב יהודה אמר רב: אילמלי לא קיבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד, ולא עבדו ישראל עבודה זרה, ולא גלינו מארצנו.
ספר מלכים is about how Israel split into two halves that could not survive without the other. For all David’s advice ידין עמך בצדק, we see the hints of that here. David’s command about שמעי foreshadowed what was to come.