Last time we ended with (תהילים קכט:ח) ולא אמרו העברים ברכת ה׳ אליכם; ברכנו אתכם בשם ה׳. We were saved from the שפת שקר and לשון רמיה that started with the first שיר המעלות, פרק קכ, but only through a relationship with הקב״ה and each other of מדת הדין. Greeting each other בשם ה׳ has a special meaning:
והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם…ואומר (תהלים קיט:קכו) עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ.
Specifically, we greet with the word “שלום”, which is a name of G-d:
וכשאמרו בכלל התקנות שתקנו שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם הא־ל, מפני שמלת ”שלום“ הוא שם משמות הקב״ה (שבת דף י,ב).
And it is an example of עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ; we can use ה׳'s name almost casually because of the importance of שלום.
שיהא אדם שואל לשלום חבירו בשם: בשמו של הקב״ה; ולא אמרינן מזלזל הוא בכבודו של מקום בשביל כבוד הבריות להוציא שם שמים עליו…פעמים שמבטלים דברי תורה כדי לעשות לה׳. אף זה המתכוין לשאול לשלום חברו זהו רצונו של מקום שנאמר (תהלים לד:טו) בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.
This is hinted at in the aggadah that has formed the basis for our study of שיר המעלות:
אָמַר דָּוִד: מִי אִיכָּא דְּיָדַע אִי שְׁרֵי לְמִכְתַּב שֵׁם אַחַסְפָּא, וְנִשְׁדְּיֵהּ בִּתְהוֹמָא וּמַנַּח!…נָשָׂא אֲחִיתוֹפֶל קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמוֹ: וּמָה לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, אָמְרָה תּוֹרָה: שְׁמִי שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדוּשָּׁה יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם, לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם לְכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ—עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֲמַר לֵיהּ: שְׁרֵי. כָּתֵב שֵׁם אַחַסְפָּא וְשָׁדֵי לִתְהוֹמָא, וּנְחֵית תְּהוֹמָא שִׁיתְּסַר אַלְפֵי גַּרְמִידֵי.
We treat the שם ה׳ casually to create שלום. Our relationship with ה׳ reflects and is reflected in our relationship with others. מדת הדין is distancing; we likened our relationship to ה׳ to slavery:
הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גברתה; כן עינינו אל ה׳ אלקינו עד שיחננו׃
מדת הרחמים means we are closer, that we feel united with the other. That is what שלום means.I can treat G-d as a friend, if that means I treat my friends as friends.
But in the context of the שירי המעלות we’re not there yet:
א שיר המעלות;
ממעמקים קראתיך ה׳׃
ב אדנ־י שמעה בקולי;
תהיינה אזניך קשבות לקול תחנוני׃
What is the מעמקים, the depths? Most מפרשים assume it refers to the lowly state of בני ישראל:
שיר המעלות ממעמקים:…בעבור היות ישראל בגלות ודלות וקלות ושפלות.
But the perek doesn’t talk about this; it talks about how we want ה׳ to be close to us. So I would read מעמקים as our distance from הקב״ה. That is the nature of מדת הדין; it is a relationship of יראה.
מדברי בעל מזמור ק״ל אל ה׳ ניתן להבין שהוא סובל בהרגישו מרחק רב ביותר בינו ובין ה׳ כיוון שהוא, כמו כל אדם, חטא.
The Rambam says that we feel inadequate and distant whenever we contemplate ה׳'s inifinitude:
בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ…וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויירא ויפחד ויידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דויד (תהילים ח:ד-ה) כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ…מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ; וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ. (תהילים ח,ד-ה).
The perek continues:
ג אם עונות תשמר י־ה אדנ־י מי יעמד׃
ד כי עמך הסליחה למען תורא׃
If G-d is perfect and infinite, then we, imperfect human beings, cannot exist. Rav Soloveitchik calls יראה (Maimonides: Between Philosophy and Halakhah, p. 233) “the consciousness of ontic separation”. What allows us to exist is ה׳'s סליחה, the miracle of תשובה.
והא תניא: שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן תורה ותשובה…
תשובה exists למען תורא, so that You can be feared, so that we can continue to exist even in a relationship of יראה. But we want more. We want אהבה, closeness. The full quote of the Rambam is:
בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ—מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דויד (תהילים מב:ג) צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹקִים לְאֵ־ל חָי.
The tone then changes from a prayer to ה׳ (addressed in second person) to a speech to the people (with ה׳ referred to in the third person), describing this feeling.
ה קויתי ה׳ קותה נפשי; ולדברו הוחלתי׃
ו נפשי לאדנ־י משמרים לבקר שמרים לבקר׃
The missing verb in נפשי לאדנ־י (by the parallelism, it’s קוה or הוחלה) emphasizes this yearning to be one with ה׳. It literally means “my soul is for G-d”.
יש לציין, שבמגילת מזמורי תהילים שנתגלתה במערה 11 בקומראן פותח פסוק ו במילה ”הוחילי“ (ההמשך חסר), דהיינו הגרסה הייתה ”הוחילי נפשי לה׳ משומרים לבוקר“.
Some מפרשים read משמרים as “I am one of those who wait for morning”, literally those who daven in the morning:
נפשי הומה לה׳: בלילה להיותה מאותם האנשים השומרים לבקר כלומר שקמים באשמורת הבקר להתפלל.
Ibn Ezra reads it as a simile:
נפשי קותה לה׳ יותר משומרים החומות לבקר.
As someone who works overnights, I understand what it means to be שמרים לבקר.
But there is a deeper meaning to hoping for the morning:
סו והיו חייך תלאים לך מנגד; ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך׃ סז בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה׃
שמרים לבקר is an expression of existential angst. I wish for morning because I don’t know if I will continue to be: והיו חייך תלאים לך. And that is why נפשי לאדנ־י.
The psalmist ends the perek exhorting all the people to yearn for ה׳ just as he does:
ז יחל ישראל אל ה׳;
כי עם ה׳ החסד;
והרבה עמו פדות׃
ח והוא יפדה את ישראל מכל עונתיו׃
ה׳ is the source of חסד, the relationship of אהבה:
ספירת החסד ענינה הוא אהבה וענפיה, והרצון להשפיע אל הזולת טוב וחסד. ענין של השפעה זו הוא לא להשפיע לפי כליו של המקבל, אלא עצם ההשפעה לעצמה.
Before, the pasuk said עמך הסליחה. Now it is עם ה׳ החסד, because the ultimate source of סליחה is חסד.
סלח נא לעון העם הזה כגדל חסדך; וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד־הנה׃
והוא יפדה את ישראל means we need to get to that חסד. We need to work on a relationship of אהבה rather than יראה.
The next perek is a continuation of the previous one, and an expansion of its last pasuk:
א שיר המעלות לדוד;
ה׳ לא גבה לבי ולא רמו עיני;
ולא הלכתי בגדלות ובנפלאות ממני׃
ב אם לא שויתי ודוממתי נפשי;
כגמל עלי אמו; כגמל עלי נפשי׃
ג יחל ישראל אל ה׳ מעתה ועד עולם׃
Do not imagine that if you meet a really humble man he will be what most people call ‘humble’ nowadays: he will not be a sort of greasy, smarmy person, who is always telling you that, of course, he is nobody. Probably all you will think about him is that he seemed a cheerful, intelligent chap who took a real interest in what you said to him… He will not be thinking about humility: he will not be thinking about himself at all.
If anyone would like to acquire humility, I can, I think, tell him the first step. The first step is to realise that one is proud. And a biggish step, too. At least, nothing whatever can be done before it. If you think you are not conceited, it means you are very conceited indeed.
The first step to getting closer to הקב״ה (and, by extension, to getting closer to another person) is to be quiet and listen. אם לא שויתי ודוממתי נפשי, ”if I had not made myself be calm and silent“ is an aposiopesis.
The second step is to not treat the relationship as transactional: what can I get out of it? My אהבת ה׳ has to be like a גָּמֻל, a weaned child, to its mother. Babies are inherently selfish; mothers exist solely to feed them. Nursing creates the close bond between mother and child but weaning does not remove that bond; it makes the bond itself the center of the relationship. I don’t love ה׳ for what I can get out of Him.
”גמול“ הוא ילד שכבר גמר את תקופת יניקתו, ואף על פי כן הוא כרוך אחרי אמו, וחש את עצמו בשיא האושר, כשהוא נצמד אל החזה של אמו אף על פי שאינו מוצא שם חלב לינוק. כן המשורר חש את עצמו שליו ומאושר בביטחונו בה׳—ביטחון שלא על מנת לקבל פרס.
And so we move from יראה to אהבה:
מזמורים ק״ל-קל״א מתארים שלושה שלבים בדרכו של האדם אל אלוקיו: השלב הראשון הוא שלב הפנייה אל ה׳ מתוך מצוקה ויראה (תהילים קל:א-ד); השלב השני הוא שלב הפנייה אל ה׳ מתוך תקווה וכמיהה של סערת נפש וחדוות הגילוי החדש (תהילים קל:ה-ח); והשלב השלישי הוא שלב הפנייה אל ה׳ מתוך שלוות הנפש של מי שכבר מצא את דרכו בעבודת ה׳ (תהילים קלא).
The next perek, תהילים פרק קלב, is about David’s attempts to build the בית המקדש: זכור ה׳ לדוד…אשר נשבע לה׳…אמצא מקום לה׳. It is a long perek (for a שיר המעלות) and it expresses the goal of the “מעלות”: to finally get to the בית המקדש. We discussed it in Sitting in Yeshiva. It is not the end of the series of שירי המעלות because David does not build the בית המקדש.
There is still a step missing. We have to go from a relationship of אהבה with ה׳ to a relationship of אהבה with our fellow human beings. The בית המקדש can only exist in a society of (דברים יב:י) הניח לכם מכל איביכם מסביב וישבתם בטח. And that is the message of the next perek.
שיר המעלות לדוד;
הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד׃
That ought to say it all. But the perek continues with a very odd simile:
כשמן הטוב על הראש
ירד על הזקן זקן אהרן;
שירד על פי מדותיו׃
If we skipped that and went to the next (and last) pasuk, we have a more reasonable simile:
כטל חרמון שירד על הררי ציון;
כי שָׁם צוה ה׳ את הברכה
חיים עד העולם׃
The moisture (the life-giving טל) that starts from the highest point in ארץ ישראל and flows down to the rest of ציון is the symbol of ה׳'s ברכה, and the state of שבת אחים גם יחד is part of that ברכה. That is שלום with הקב״ה and שלום בין אדם לחבירו, and that allows for our true existence: חיים עד העולם. We need to realize that, despite Sartre, Hell isn’t other people; heaven is other people.
But what about this שמן הטוב? The expression is familiar to us from קהלת:
טוב שם משמן טוב; ויום המות מיום הולדו׃
(I will ignore the second half of the pasuk). The first half of the pasuk has the sound of a popular saying, a punny antimetabole. I would assume that David has the same meaning in mind as Shlomo; the midrash connects the two usages:
טוב שם משמן טוב: שם טוב עולה, ושמן טוב יורד. שם טוב עולה, שנאמר (בראשית יב:ב): וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָדוֹל, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ. ושמן טוב יורד, שנאמר (תהלים קלג:ב): כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד.
And the image appears again in שיר השירים:
לריח שמניך טובים שֶׁמֶן תורק [מצודת ציון: ענין הזלה ושפיכה] שְׁמֶךָ; על כן עלמות אהבוך׃
The gemara tries to explain the image of שמן הטוב…על הזקן, זקן אהרן:
ת״ר: (תהלים קלג:ב) ”כשמן הטוב…יורד על הזקן זקן אהרן וגו׳“. כמין שני טפי מרגליות היו תלויות לאהרן בזקנו. אמר רב פפא תנא כשהוא מספר עולות ויושבות לו בעיקר זקנו. ועל דבר זה היה משה דואג; אמר: שמא חס ושלום מעלתי בשמן המשחה! יצתה בת קול ואמרה ”כשמן הטוב וגו׳“ (תהלים קלג:ג) ”כטל חרמון“; מה טל חרמון אין בו מעילה, אף שמן המשחה שבזקן אהרן אין בו מעילה. ועדיין היה אהרן דואג; אמר: שמא משה לא מעל, אבל אני מעלתי! יצתה בת קול ואמרה לו (תהלים קלג:א) ”הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד“. מה משה לא מעל אף אתה לא מעלת.
That doesn’t make any sense at all. The Maharsha explains this with two other statements about Aharon:
(שמות ד:יד) וַיִּחַר אַף ה׳ בְּמֹשֶׁה: רבי יהושע בן קרחה אומר: כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם, וזה לא נאמר בו רושם. ר״ש בן יוחי אומר: אף זה נאמר בו רושם, שנאמר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי, והלא כהן הוא? הכי קאמר: אני אמרתי אתה כהן והוא לוי; עכשיו הוא כהן ואתה לוי. וחכמים אומרים לא נתכהן משה אלא שבעת ימי המלואים בלבד.
הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.
The Maharsha explains that the שמן טוב that ירד על פי מדותיו, literally “fell onto the opening of his garment”, symbolizes “came down as a result of his speech and his character”. The oil that remained symbolized the fact that the שמן המשכה, the anointing oil, would remain with his descendants.
יב לכן אמר; הנני נתן לו את בריתי שלום׃ יג והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל׃
ר״ל על בשביל מדותיו שהיו לו בפיו שהיה מספר ומדבר שלום בין איש לחבירו וע״ז אמר כשהוא מספר עם אחרים דהיינו לעשות שלום ביניהם היו עולות ויושבות לו כו׳, לרמוז דבזכות זה הוא זוכה שלא יהיה למשיחיו הפסק.
ואמר שעל דבר זה שראה באהרן היה משה דואג , שהוא היה ג״כ כ״ג ולא זכה לב׳ טיפין שיבטיחו הש״י…שלא יפסקו מזרעו…וע״כ היה דואג שמא מעלתי בשמן המשחה שיש בו שום מעילה וחטא שלא זכיתי לשמן המשוחים האלו כמו שזכה אחי אהרן…ואמר שיצתה ב״ק ואמרה כטל חרמון וגו׳ כי הנה הר חרמון הוא יותר גבוה מהר ציון והטל יורד ממנו להר ציון; וכשם שאין בחרמון מעילה שהוא מניח לירד הטל ממנו, אבל הוא למעלתו אשר הוא מוריד ומשפיע הטל להר ציון…ובדמיון הזה שמן המשחה שבזקן אהרן ולא בזקנתך אין בך חשש מעילה; אבל הוא למעלתך, שאתה הוא הראש ואתה משפיע להיות הכהונה מזרע אחיך לו ולזרעו לדורות. ולכך לא כתיב ”על ראש אהרן“ כדכתיב ”על זקן אהרן“, כי הראש הנאמר בכתוב הוא משה שהוא ראשו של אהרן…
אמר עוד ועדיין היה אהרן דואג כו׳, כמ״ש לעיל כי כשמתו בניו שהיו ב׳ סגני כהונה…היה דואג ותלה מיתתן בו בעון העגל…ואמר שיצתה בת קול וא״ל הנה מה טוב ומה נעים וגו׳ זכר ב׳ מעלות טוב נאמר על בעל מדות טובות שהיו באהרן ונעים נאמר על המושכלות כמ״ש על התורה אמרי נועם שהיה במשה…
שמן symbolizes the ברכה that ה׳ gives human beings. שמן טוב is שמן תורק; oil that is poured out, that is given to others. Just like the waters of חרמון that supply all of ציון, and like Moshe who anointed his brother as כהן in his place, generosity to one another is the מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד that leads to צוה ה׳ את הברכה; חיים עד העולם.
The שמן טוב symbolizes the ברכה that ה׳ gives Aharon because he is a אוהב שלום ורודף שלום and thereby takes the שם ה׳ of שלום and turns it into his own שם that is even greater than שמן טוב. It is the reputation that acts as a lesson for others, spreading the שבת אחים גם יחד. And when we learn that lesson, we move on to the last שיר המעלות:
א שיר המעלות;
הנה ברכו את ה׳ כל עבדי ה׳
העמדים בבית ה׳ בלילות׃
ב שאו ידכם קדש; וברכו את ה׳׃
ג יברכך ה׳ מציון; עשה שמים וארץ׃
(We analyzed this in detail in הלל הגדול). Having escaped משפת שקר, מלשון רמיה, out of the המים הזידונים and climbed ממעמקים to the heights of חרמון, we now can be one of those העמדים בבית ה׳. And that is what the שירי המעלות are all about.