א״ר אבהו מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין. שנאמר (ישעיהו נז:יט): שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב; לרחוק ברישא והדר לקרוב.
Last time, we saw David retreating from Jerusalem. The כהנים brought the ארון out to him, and he has to make a decision. I want to look at David’s reaction:
כה ויאמר המלך לצדוק השב את ארון האלקים העיר; אם אמצא חן בעיני ה׳ והשבני והראני אתו ואת נוהו׃
כו ואם כה יאמר לא חפצתי בך; הנני יעשה לי כאשר טוב בעיניו׃
This is important, and astonishing. The one thing David wants, more imporant that being king of Israel, is to build a בית לה׳. He brought the ארון to Jerusalem 25 years before with the intention of building the בית המקדש there, but the Torah doesn’t name המקום אשר יבחר ה׳. He might have taken the ארון to avail himself of building his בית המקדש somewhere else. In fact, he has been faced with this opportunity before, when the משכן in נב was destroyed by Saul and the remaining כהן escapes with the אפוד and אורים וטומים:
כב:יט ואת נב עיר הכהנים הכה לפי חרב מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק; ושור וחמור ושה לפי חרב׃ כב:כ וימלט בן אחד לאחימלך בן אחטוב ושמו אביתר; ויברח אחרי דוד׃
…כג:ו ויהי בברח אביתר בן אחימלך אל דוד קעילה; אפוד ירד בידו׃ …כג:י ויאמר דוד ה׳ אלקי ישראל שמע שמע עבדך כי מבקש שאול לבוא אל קעילה לשחת לעיר בעבורי׃
כג:יא היסגרני בעלי קעילה בידו הירד שאול כאשר שמע עבדך ה׳ אלהי ישראל הגד נא לעבדך;
ויאמר ה׳ ירד׃
כג:יב ויאמר דוד היסגרו בעלי קעילה אתי ואת אנשי ביד שאול; ויאמר ה׳ יסגירו׃
Rav Medan emphasizes what this must have meant to David:
הזיקה בין דוד לירושלים נזכרת בדברי הנביאים פעמים רבות: (מלכים א יא:יג) לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי. בעת יציאתו של דוד מירושלים בעת המרד עולה השאלה היכן יהא ארון האלוקים, האם ינדוד עם דוד או יישאר בירושלים. בבחירה בין דוד לירושלים מכריע דוד—ירושלים עדיפה. כאן נשתנתה ירושלים מכל ערי השופטים, שהרי אז נשתנתה עיר המלכות על-פי מקום מגוריו של המנהיג. כאן נקבע מעמדה של ירושלים כעיר הנצח. אם ניתן להשוות למשהו את גבורת נפשו של דוד בקבלת דינו של שופט כל הארץ, הקב״ה, ולא הרהר אחר מידותיו יתברך.
In my reading of שמואל ב, this is the climax of the story of בת שבע. This, fundamentally, was an important part of David’s תשובה. There are classically three parts of תשובה: ודוי, חרטה על העבר and קבלה על העתיד.
הואיל ורשות כל אדם נתונה לו כמו שביארנו, ישתדל האדם לעשות תשובה ולנעור כפיו מחטאיו, כדי שימות והוא בעל תשובה, כדי שיזכה לחיי העולם הבא.
כל המצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה—אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה—כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא.
ומה היא התשובה—הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירנו ממחשבתו ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד…וכן יתנחם על שעבר.
I’ve previously looked at the story of David’s תשובה in those terms:
-
ודוי
ויאמר דוד אל נתן חטאתי לה׳;
ויאמר נתן אל דוד גם ה׳ העביר חטאתך לא תמות׃שמואל ב פרק יב:יג א למנצח מזמור לדוד׃
ב בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע׃תהילים פרק נא -
חרטה על העבר
חרטה is not just regretting the past, but making amends to the extent possible.
כד וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה וישכב עמה; ותלד בן ויקרא (ותקרא) את שמו שלמה וה׳ אהבו׃ כה וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה בעבור ה׳׃
שמואל ב פרק יב We have talked about the fact that this is the first time that בת שבע is אשתו of David, not אשת אוריה. We also talked about the fact that this child is described as ותלד בן, not (שמואל ב יא:כז) ותלד לו בן. Shlomo was a sort of child of יבום, to be אוריה's son, not David.
-
קבלה על העתיד
איזו היא תשובה גמורה—זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשות, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כוח. כיצד: הרי שבא על אישה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עימה והוא עומד באהבתו בה ובכוח גופו, ובמדינה שעבר בה, ופירש ולא עבר—זה הוא בעל תשובה גמורה.
משנה תורה, הלכות תשובה פרק ב:א הענין דאמר סוף יוהכ״פ (יומא פו,ב) ה״ד בעל תשובה מחוי? רב יהודה: באותו מקום באותו פרק באותו אשה וקראוהו תשובת המשקל [”תשובה שקולה כנגד כל מצוות התורה“]…
והנ״ל משום דכיון דהיתה מותרת לו מצד הדין, א״כ אם יקחנה אחר הוי נושא אשתו של מלך ואסור להשתמש אף בשרביטו של מלך, לכן תהא עגונה כל ימיה…לכן לא היה באפשרי לעשות תשובת המשקל לגרשה.
משך חכמה, נצבים, דברים כט:כד The tragedy of David’s life, therefore was beyond repair. Although he dedicated himself to repentance, he could never fully eradicate his sin.
Artscroll Tehillim, 70:3, footnote 1 But I have been arguing that the affair of Bat Sheva was not a crime of passion, but an abuse of authority. David could take another man’s wife because he was the king. And he justified taking her because needed an heir who would build the בית המקדש. Bat Sheva appeared to him, like Tamar before Yehuda, and was cleary sent by G-d to allow him to fulfill his destiny. Here we have David faced with the same question: he has been deposed as king, but the ארון appears before him. He can take it and create his own בית המקדש. Or he can admit that it’s not about him, it’s about כנסת ישראל. And here he makes the right choice. This is דבר שעבר בו and now he has פירש ולא עשה מפני התשובה.
David’s תשובה is complete. He will still have to fight the battle with Avshalom, but he will return to Jerusalem and his designated heir, Shlomo, will build the בית המקדש.
This reading of our ספר helps explain some difficult statements from חז״ל.
והיינו דא״ר יוחנן משום ר״ש בן יוחאי: לא דוד ראוי לאותו מעשה [רש״י: דבת שבע] ולא ישראל ראוין לאותו מעשה…אלא למה עשו? לומר לך, שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד [רש״י: גזירת מלך היתה ליתן פתחון פה לשבים], ואם חטאו צבור אומרים… אצל צבור.
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה.
How can we say David didn’t sin, or that he only did it as a lesson for בעלי תשובה? I think we are mis-reading the gemara. In the context of תנ״ך, the David of the Bat Sheva incident is inconsistent with the David of the rest of ספר שמואל and the rest of תנ״ך. That doesn’t mean it didn’t happen in the life of the historical David. But why write it as as such a major part of the literary work that we have before us? It’s for the lesson about ליתן פתחון פה לשבים. האומר דוד חטא אינו אלא טועה means that if you read this and all you can say is דוד חטא then you are אינו אלא טועה. You are missing the point. You are making Meir Sternberg’s mistake, reading a single chapter as an independent short story. There is a novel here, with an arc of character development that cannot conclude with דוד חטא.
And this teaches us an important lesson about the nature of תשובה.
והא תניא שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן תורה ותשובה…תשובה דכתיב (תהילים צ) בטרם הרים ילדו וכתיב (תהילים צ) תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם.
When we speak of the creation of the world, we believe that it was formed יש מאין, a tangible reality out of nothing…
Now let us consider a grave sin like the murder of Hevel by Kayin. According to our sages, Kayin did teshuva for his crime. But what does that mean? Can this teshuva bring back Hevel? Clearly not; he is dead. It is not like a case of robbery, where the money can be returned. Here the act cannot be undone.
Yet this is the wonder of teshuva. If someone fully and sincerely repents, then Hashem considers it as if the crime had never been done. Instead of יש מאין we have אין מיש…So in this sense, teshuva was created before the formation of the world. Because teshuva returns conditions to where they were before the Creation to the status of אין…
This explains the statement of Chazal that “כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה—Whoever says that King David sinned is mistaken”. On the surface, it seems strange for the Chachamim to have come to this conclusion. After all, the Tanach is very direct in its description of David’s actions; it does not whitewash anyone. Certainly, it is clear from the Tanach that David committed some חטא in regard to Batsheva. Why, then, is it wrong to think that David did something improper?
The answer is that David sinned, but he also did teshuva…[O]nce someone has repented wholeheartedly and has committed himself to not repeating his mistake, it is as if he has not sinned at all…
And the undoing of the past happens in stages.
In Vidui, we ask for three things: selichah, mechilah and kaparah…
According to the Avudraham, selichah is being pardoned from any due punishment.
Mechilah is forgiveness. There are no ill feelings remaining from the act. As Rashi writes (teshuvah #245), ““If he hugged him and kissed him, there is no mechilah greater than this.”…We do not obtain forgiveness from Hashem for sins done against another without first trying to obtain mechilah from the person offended.
[K]aparah is the containment of the inclination that led to the sin. This also explains the verse "Ki bayom hazeh yechapeir aleichem litaher eschem mikol chatoseichim, lifnei Hashem titeharu.” “[F]or on this day, it will provide kaparah upon you to make you tahor, before Hashem you will become tahor” links kapparah to taharah. Taharah, purity,…is freedom from adulterations, negative habits inculcated into the soul….Kaparah, then is a prior step, their containment. Beyond pardon from punishment and restoration of the relationship, but starting the healing of the very self.
…Kaparah, by containing the cause of the sin, isolating off the personal flaw, is a step toward closing that gap between my finite self and the romemus, the greatness of the Almighty. From that kaparah, one can become a person with a healthier relationship with Hashem and with others…
David achieves these three stages: סליחה: (שמואל ב יב:יג) וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד גַּם ה׳ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת. Then מחילה: (שמואל ב יב:כה) וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר ה׳׃. We have not seen David’s כפרה yet, but it will come: (שמואל ב יט:מא-מב) …וְכָל עַם יְהוּדָה הֶעֱבִרוּ אֶת הַמֶּלֶךְ…וְהִנֵּה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בָּאִים אֶל הַמֶּלֶךְ.
But there is more to this story. David teaches us specifically about תשובה מאהבה.
אמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר (הושע יד:ב) שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה׳ אֱלֹקֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ; הא עון מזיד הוא וקא קרי ליה מכשול. איני? והאמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות, שנאמר (יחזקאל לג:יט) וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם הוּא יִחְיֶה. לא קשיא; כאן מאהבה, כאן מיראה.
חז״ל בדבריהם על התשובה הבחינו בעיקר בין שתי תשובות: תשובה מיראה ותשובה [מאהבה]. תשובה מיראת העונש קלה להסבר, ודוגמתה המובהקת היא תשובת אנשי נינוה, ששבו מפחדה של נבואת יונה על הפיכת עירם בעוד ארבעים יום.
מניעיה של תשובה מאהבה קשים יותר להגדרה. שהרי אהבת ה׳ טהורה בלא עירוב שיקולי ה־”אני“ של האדם כמניע לשינוי דרך, לחרטה ולתשובה, היא דרך קשה, הנראית לכאורה כדרכם של יחידי סגולה בלבד. נראה לנו, שעיקרה של תשובה מאהבה נעוצה במה שקרוי אצל האחרונים ‘טהרה׳ או ’שבירת המחיצות׳ שיָצַר החטא.
But I want to look at the idea of תשובה מאהבה from a different perspective.
Joey Rosenfeld lent me a little book and suggested that I read the last chapter. I know whenever I accept reading material from Joey I’m about to fall down the rabbit hole, but it’s always fascinating and worthwhile. This book is שובי נפשי: חסד או חירות by הרב שג״ר. Rabbi Shimon Gershon Rosenberg, known by his acronym שג״ר, was rosh yeshiva at Yeshivat Siach Yitzchak, and brought Chassidut and post-modern philosophy into religious Zionist thinking.
To read Rav Shagar is to encounter a thinker unlike any that American, Modern Orthodox Jews are familiar with. His writings seek to address the most pressing intellectual, spiritual, and cultural issues of the day by mining the depths of Hasidut and Kabbalah, along with modern and postmodern philosophy.
Rav Shagar asks, what is teshuva, really? And focuses on the תקנת השבין of R׳ Zadok Hacohen of Lublin:
הבעות שהוא [ר׳ צדוק] דן בהן, הן השאלות שקלסיות של תושבה: כיצד ניתן למחוק את העבר, מה פישרה של תשובה מאהבה שמהפכת זדונות לזכויות, מי יתקע ליד השב שלא ישוב לחטאו, ועוד.
R׳ Zadok was a student of the Ishbitzer, the author of the מי השילוח, a Chasidic rebbe famous for his philosophy of determinism, that הכל בידי שמים אפילו יראת שמים. He preached acceptance of oneself and allowing ה׳ to determine our actions. R׳ Zadok looks at teshuva in that vein.
הכל צפוי, והרשות נתונה.
מ עיקר התשובה הוא עד שיאיר ה׳ עיניו, שיהיו זדונות כזכויות. רוצה לומר שיכיר ויבין שכל מה שחטא היה גם כן ברצון הש״י…וכטעם ידיעה ובחירה שביאר האריז״ל בסוף ספר ”ארבע מאות שקל כסף“ ששניהם אמת כל אחד במקום בפני עצמו, במקום הבחירה שם אין מקום לידיעה ובמקום הידיעה שם באמת אין מקום לבחירה. וכשמגיע לאור זה העצום אז שבו כל זדונותיו בלתי יוצאים מעומק ידיעת הש״י והוא ודעתו ורצונו הכל אחד, ומאחר שהש״י רצה כן הרי הכל זכויות, וזוכה לכפרה גמורה שביום הכיפורים.
…
ק תשובה היינו שמשיב אותו דבר אל הש״י, ר״ל שמכיר שהכל פועל הש״י וכחו, אפילו המחשבה טרם נוצרה בלבו של אדם…נמצא הש״י נתן לו כח אז גם בהעבירה, ועי״ז אחר התשובה הגמורה הוא זוכה שזדונות נעשין זכיות כי גם זה היה רצון הש״י כך.
This is very similar to the twelve step program of Alcoholics Anonymous, that overcoming addiction involves admitting that we can’t do it ourselves:
As summarized by the American Psychological Association, the process involves the following:
- admitting that one cannot control one’s alcoholism, addiction or compulsion;
- recognizing a higher power that can give strength;
- examining past errors with the help of a sponsor (experienced member);
- making amends for these errors;
- learning to live a new life with a new code of behavior;
- helping others who suffer from the same alcoholism, addictions or compulsions.
Rabbi Abraham Twerski famously uses these ideas in a Jewish, mussar-based manner.
Rav Shagar points out that there are two diametrically opposed approaches to teshuva: active, individual-centered, and passive, G-d-centered. Like most such dialectics, both are right and both are necessary, and both can end up in the same place, of being a new person whose past is changed:
ב…ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם…
ד…כלומר שאני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים; ומשנה מעשיו כולן לטובה, ולדרך ישרה.
How can Rambam make that statement? A person always has bechira, the freedom to do good or to sin. If Hashem testifies that the person will never again commit that sin, then either he loses his bechira or Hashem’s testimony was not correct. Neither of these is acceptable.
I attended a meeting of recovering alcoholics at which the speaker said, “The man I once was drank. And the man I once was will drink again. If I ever go back to being the man I once was, I will drink again.” Suddenly, the Rambam’s words were clear. A sin does not occur in a vacuum. A sin occurs when a person is in a spiritual state that allows that sin to occur.
…Hashem does not testify that the person will never again commit the sin, but rather that he has succeeded in attaining a level of kedusha, where, at this level, that sin is not a possibility. That is why the Rambam, uncharacteristically, chose to refer to Hashem as, “who knows the innermost secrets of one’s heart”, i.e, He knows that this person has achieved the level of spirituality.
This why the Rambam continues that with this kind of teshuva the person can say, “I am no longer the same person that committed that sin” (ibid. 2:4).
As I understand Rav Shagar’s analysis, a person’s teshuva changes the future by making them a different person. The miracle of teshuva is that Hashem changes the past as well. It is this new person who had committed the sinful act. This is how Rav Shagar reconciles the two approaches to teshuva. תשובה מיראה is active; the Rambam’s approach is תשובה מיראה. ”The person I was did wrong. I reject that person as I become better“. The יראה is the fear, disgust with my own past.
תשובה מאהבה is passive, accepting. “I don’t reject the person I was. What happened, even though I shouldn’t have done it, was G-d’s will and it is part of what makes me a better person today”. The אהבה is the love of who I was.
That is why תשובה מיראה leads to זדונות נעשות לו כשגגות. The act happened, but “who I am today” would never have done such a thing. So the act is a שגגה, negligent, not intentional. But תשובה מאהבה leads to זדונות נעשות לו כזכיות. The act happened, but “who I am today” accepts it as an “act of G-d”, not under my control, but it made me who I am today, which is a good thing, a זכות.
[The problem with this approach is that it leads to antinomianism, that there are no laws and no right or wrong. Others have dealt with this in understanding the Ishbizter, and I won’t deal with that here. But this is not about our behavior now; that is certainly subject to the laws of the Torah and is under our free will. The question is how do we look at our acts in the past. תשובה requires חרטה על העבר before the כפרה of acceptance is possible. ]
ספר תהילים is David’s expression of אהבת ה׳, and part of that is תשובה מאהבה.
וְאֵלֶּה דִּבְרֵי דָוִד הָאַחֲרֹנִים; נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל מְשִׁיחַ אֱלֹקֵי יַעֲקֹב וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל׃
רבי שמואל בר נחמני א״ר יונתן: מאי דכתיב (שמואל ב כג) נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על? נאם דוד בן ישי שהקים עולה של תשובה.
כאן חידושו של דוד, המקים עוּלהּ של תשובה. ושלֹמה , בנה של בת-שבע ש־(תהלים נא:ז) הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי, הופך לבחיר ה׳, כשם שזדונות החטא נהפכות לו לדוד לזכויות.
David’s return to מלכות, with Shlomo as his heir, is the result of תשובה מאהבה, growing from the past.
There is a פרק תהילים that deals with the nature of תשובה.
לדוד משכיל; אשרי נשוי פשע; כסוי חטאה׃
David in this משכיל (a didactic poem) seems to be saying that כסוי חטאה, one who covers up their sin, is happy, to be praised. That’s not the usual approach:
מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם.
The gemara says our pasuk is talking about publicizing a sin. Confession is always necessary; the question is whether everyone has to hear that confession:
א״ר יהודה רב רמי כתיב (תהלים לב:א) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתיב (משלי כח:יג) מכסה פשעיו לא יצליח לא קשיא הא בחטא מפורסם הא בחטא שאינו מפורסם. רב זוטרא בר טוביה אמר רב נחמן: כאן בעבירות שבין אדם לחבירו בכאן בעבירות שבין אדם למקום.
But Hirsh says that כסוי חטאה means one who has not sinned at all, and this pasuk is a contrast to the next:
לְדָוִד מַשְׂכִּיל אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה: אַשְׁרָיו לְאָדָם שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ מִפִּשְׁעוֹ וְלֹא פִּשְׁעוֹ גָּבוֹהַּ מִמֶּנּוּ.
Happy is he of whom it can be said that he is both נשוי פשע and כסוי חטאה; that he is not guilty of any transgression, intentional or unintentional.
That is just the introduction; the remainder of the perek is for those who are not נשוי פשע and כסוי חטאה.
המזמור מעורר תשומת לב בנושאו, שאינו רגיל כל כך במזמורי תהלים כמו התפילה הטהורה או התהילה הטהורה. המזמור הזה מלמד אותנו משהו, הוא מלמד אותנו בעיקרו של דבר את הרעיון המבוטא בצורת משל החכמה שאנו יודעים מתוך ספר משלי: מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם. אך הוא מלמד חכמת חיים זו—לא ככלל יבש בספר החכמה. הוא ”שׁר“ את הכלל בצורה פיוטית, מתוך נסיונות נפש עצמו. הוא מעלה את רגשותיו במצבים שונים, גם בשעה שהיה ”מכסה פשעיו“ גם בשעה שהודה ועזב וגם רוחם. הוא מצייר לנו את מאורעותיו הנפשיים, אשר היו כה חזקים, עד אשר התבטאו גם בגופו. מתוך כך אנו קוראים את המזמור לא כקרוא בספר־חכמה מפוכח ומיישב, אלא כקרא בשׂוּרה אינדיוידואלית שיצאה מן הלב. היא יצאה מנפש נענה ומשום כך היא גם מוצאת הד בנפשו.
The second pasuk is another אשרי:
אשרי אדם לא יחשב ה׳ לו עון; ואין ברוחו רמיה׃
But happy, too, is he to whom, even if he has sinned, the L-rd need not ascribe iniquity when He decrees his ultimate fate….He is not deceived in his own mind about his true worth. He bears within his soul a conscience that acts as a stern, incorruptible judge.
This was David’s own experience. When he tried to cover up the sin, everything got worse.
ג כי החרשתי בלו עצמי בשאגתי כל היום׃
ד כי יומם ולילה תכבד עלי ידך;
נהפך לשדי בחרבני קיץ סלה׃
כי החרשתי: כאשר החרשתי מלהתודות על פשעי לפניך.
בלו עצמי. מרוב אנחותי ודאגותי כל היו׳ שהייתי דואג מפני הפורענות.
נהפך לשדי: לחלוח שלי, וכן (במדבר יא:ח) לְשַׁד הַשָּׁמֶן , לחלוח שמן…:
בחרבוני קיץ: עד שייבש בחורב הקיץ מפני דאגת כובד ידך שהייתי דואג על חטאתי ולפיכך
חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי
אמרתי אודה עלי פשעי לה׳;
ואתה נשאת עון חטאתי סלה׃
We usually translate נשא עון as “tolerating sin”, not punishing. But I think here is is more literal: ה׳ “carries the sin”. In ר׳ צדוק's terms we used above, כל מה שחטא היה גם כן ברצון הש״י.
החוטא ונשא עונו לא יכופר החטא לו רק העונש שיבא עליו ע׳'ד (משלי ט:יב) וְלַצְתָּ לְבַדְּךָ תִשָּׂא…והכלל כי הנושא עונו בעצמו הוא לגנאי לעולם. ונשיאת חטא על שני דרכים. הדרך האחת שימחול לו כמו זה שהוא לשבח לנשוא העון. והדרך האחרת שיהיה נושא העון אחד רשע. והנה לנושא עון יהיה לגנאי ולנשוא העון לשבח.
The past cannot literally be changed. The sin happened. But with תשובה, ה׳ offers to bear the responsibility. That is part of what זדונות נעשות לו כשגגות means.
ו על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא;
רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו׃
ז אתה סתר לי מצר תצרני;
רני פלט; תסובבני סלה׃
התפלל means “to acknowledge and imbue oneself with the knowledge of truth and thus to acquire the proper insight concerning one’s self and all of one’s relationships”, for the root פלל means “to judge, to pass judgment”…The man who truly serves G-d regards all material suffering only as a means sent him to awaken the right spiritual life within his soul.
When is עת מצא?
דרשו ה׳ בהמצאו; קראהו בהיותו קרוב׃
כתיב (ישעיה נה:ו): דִּרְשׁוּ ה׳ בְּהִמָּצְאוֹ… אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים.
But here David is saying עת מצא is always, as long as we are honest with ourselves, seeing ה׳'s hand in whatever happens. Then, even in the face of the floodwaters, אליו לא יגיעו, I am not washed away. Instead of being surrounded by danger, רני פלט תסובבני, I am surrounded by a song of salvation. My יודוי becomes a רני פלט.
And David concludes with the summary of his משכיל.
ח אַשְׂכִּילְךָ וְאוֹרְךָ בדרך זו תלך; איעצה עליך עיני׃
ט אל תהיו כסוס כפרד אין הבין;
במתג ורסן עדיו לבלום; בל קרב אליך׃
י רבים מכאובים לרשע; והבוטח בה׳ חסד יסובבנו׃
The theodicy of ספר תהילים is גם זו לטובה. Everything is for the best. Even our checkered past is לטובה; it is what made it possible to be a בעל תשובה, to grow into who we are now. And that is something to be celebrated.
שמחו בה׳ וגילו צדיקים; והרנינו כל ישרי לב׃