At this point, David is on the run from Avshalom. We talked about his teshuva and we know how this ends, but David is looking at the complete destruction of everything he has worked for. There is a pair of perakim of תהילים that deal with this. I will treat פרק ע and פרק עא as a single unit, since פרק עא does not start with a כותרת. The division of תנ״ך into chapters is a non-Jewish invention, and there is a fair amount of discussion in the gemara about where the divisions in תהילים are.
למנצח לדוד להזכיר׃
למנצח: קאפיטול זה הוא העתק של סופי החרוזים של סי׳ מ׳, וכן התחלת הסימן שאחר זה הוא עצמו התחלת סי׳ ל״א, כי מזמור זה (שכולל סי׳ ע׳ וסי׳ ע״א) התפלל בברחו מפני אבשלום כי מבואר מדברי המזמור שהתפלל אותו לעת זקנתו, והזכיר שה׳ עשה עמו נפלאות מנעוריו, ומבקש בל יעזבהו לעת זקנה.
This is the psalm of old age, of looking back and trying to turn the details of life into a story.
Ego integrity versus despair is the eighth and final stage of Erik Erikson’s stage theory of psychosocial development. This stage begins at approximately age 65 and ends at death.
It is during this time that we contemplate our accomplishments and can develop integrity if we see ourselves as leading a successful life.
Erikson described ego integrity as “the acceptance of one’s one and only life cycle as something that had to be”…and later as “a sense of coherence and wholeness”…
אמר דוד אם כן אני מזכירו למנצח לדוד להזכיר אלקים להצילני. למה היה דומה למלך שהיה לו צאן וכעס עליהם גירש את הצאן והתיר את הדיר והעביר את הרועה. אחר זמן כנס הצאן ובנה את הדיר ולרועה לא הזכיר. אמר הרועה הרי הצאן מכונסות והדיר בנוי ואני איני נזכר. כך אמר דוד למעלה מן המזמור (תהלים סט:לו) כִּי אֱלֹקִים יוֹשִׁיעַ צִיּוֹן וְיִבְנֶה עָרֵי יְהוּדָה, הרי הדיר בנוי. וְיָשְׁבוּ שָׁם וִירֵשׁוּהָ׃ וְזֶרַע עֲבָדָיו יִנְחָלוּהָ; וְאֹהֲבֵי שְׁמוֹ יִשְׁכְּנוּ בָהּ, הרי הצאן מכונסות ואני איני נזכר לכך למנצח לדוד להזכיר.
Taken as a whole, the two chapters divide into two parts at עא:יג:
ע:ג יבשו ויחפרו מבקשי נפשי;
יסגו אחור ויכלמו; חפצי רעתי׃
…
עא:יג יבשו יכלו שטני נפשי;
יעטו חרפה וכלמה מבקשי רעתי׃
… עא:כד גם לשוני כל היום תהגה צדקתך;
כי בשו כי חפרו מבקשי רעתי׃
The first half is a sort of anthology of other perakim of תהילים; a look back at who he was and the troubles of his life. He says (פסוק ע:ו) אני עני ואביון. The second part is a look ahead: לשוני כל היום תהגה צדקתך.
מפרשים חדשים רבים, בבואם לפרק הזה, מדגישים ביותר כי פרקנו נשען בהרבה על פרקים רבים אחרים…
אעפ״י שיש ויש דמיונות רבים של פסוקים בפרקנו לפסוקים בפרקים רבים אחרים בתהלים, אין זאת אומרת, כדברי כמה מפרשים שאין ענין בפרקנו.
ברצוננו לציין צד אחד בפרקנו, אפילו הוא לבדו משוה גון מיוחד לפרק. זוהי העובדא שבפרקנו מתפלל ומודה, כנראה, אדם זקן, אשר עברו עליו רוב ימיו והוא משום כך מסוגל לבסס תפילתו על נסיון רב בעזרת ה׳ ממצוקות אשר עברו עליו…
…אין ספק שאנו שומעים כאן הדים לחייה של אישיות מורמה מעם, לא רק בפסוק ז: ”כמופת הייתי לרבים“, אלא בכל תאור חייו בעבר, שבו נתנסה רבות, ואף בהוה יש לו מבקשי רעתו במספר רבים. אלה אשר ירצו לראות כאן הדים לחיי דוד, יכולים להצביע על האמור ב־יא: ”לאמר אלקים עזבו“—המזכיר לנו את האמור בפרק ג:ג, שאויבי דוד אמרו: אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵאלֹקִים.
We previously looked at the parallel psukim to this perek, in תהילים מ, in the essay The Pause that Refreshes. That dealt with the immediate reaction to the Bat Sheva affair, and David’s humiliation in the eyes of the public.
אפילו בשעה שעוסקין בנגעים ואהלות אומרים לי: דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה?
This is David’s prayer, 15 years later, almost identical.
ב אלקים להצילני; ה׳ לעזרתי חושה׃
ג יבשו ויחפרו מבקשי נפשי;
יסגו אחור ויכלמו; חפצי רעתי׃
ד ישובו על עקב בשתם האמרים האח האח׃
ה ישישו וישמחו בך כל מבקשיך;
ויאמרו תמיד יגדל אלקים אהבי ישועתך׃
ו ואני עני ואביון אלקים חושה לי;
עזרי ומפלטי אתה; ה׳ אל תאחר׃
יד רצה ה׳ להצילני; ה׳ לעזרתי חושה׃
טו יבשו ויחפרו יחד מבקשי נפשי לספותה;
יסגו אחור ויכלמו חפצי רעתי׃
טז ישמו על עקב בשתם האמרים לי האח האח׃
יז ישישו וישמחו בך כל מבקשיך;
יאמרו תמיד יגדל ה׳ אהבי תשועתך׃
יח ואני עני ואביון אדנ־י יחשב לי;
עזרתי ומפלטי אתה; אלקי אל תאחר׃
The differences are slight: תהילים פרק מ has “יחד” and “לי” in the second and third verses. That was more personal. Here the nation is falling apart; there is no יחד anymore. And there is an extra חושה here. Time is running out.
And his prayer is not for the death of his enemies, just for יבשו ויחפרו. בושה, embarrassment, has a very specific meaning in תהילים. It refers to the shame of praying to ה׳ and not being answered (realizing that sometimes, “No” is an answer; the shame is in being ignored entirely). Thus (תהילים כב:ו) אליך זעקו ונמלטו; בך בטחו ולא בושו.
The psalm continues with a quote from תהילים לא, which was from when David was on the run from Saul; see The Valley of the Shadow of Death. This is almost 40 years later, but the words are the same.
א בך ה׳ חסיתי; אל אבושה לעולם׃
ב בצדקתך תצילני ותפלטני;
הטה אלי אזנך והושיעני׃
ג הֱיֵה לי לצור מעון לבוא תמיד צוית להושיעני;
כי סלעי ומצודתי אתה׃
ב בך ה׳ חסיתי אל אבושה לעולם;
בצדקתך פלטני׃
ג הטה אלי אזנך מהרה הצילני;
הֱיֵה לי לצור מעוז לבית מצודות; להושיעני׃
ד כי סלעי ומצודתי אתה;
ולמען שמך תנחני ותנהלני׃
The most prominent difference is that “צור מעוז לבית מצודות”, has become “צור מעון לבוא תמיד”. The image of G-d as a fortress has become the image of G-d as a temple. David’s priorities have changed, echoing the תפלה למשה:
תפלה למשה איש האלקים;
אדנ־י מעון אתה היית לנו; בדר ודר׃
And then, an original pasuk:
אלקי פלטני מיד רשע; מכף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ׃
אמר ”רשע“ על אבשלום.
”מעול וחומץ“. על אחיתופל; ”וחומץ“ בצד״י כמו בסמ״ך.
Radak notes that David has two enemies, Avshalom who is simply wrong, and Achitophel who is warped and חומץ. Radak translates this as חומס, ”violent“, but I think the literal meaning of חומץ works here: “soured”. Achitophel was David’s friend and confidant, who turns against him in the aftermath of the Bat Sheva affair.
And then he alludes to תהילים כב, which is the perek of despair (א־לי א־לי למה עזבתני). We looked at this in the context of David’s reaction to Amnon’s murder, in Father of Peace.
ה כי אתה תקותי; אדנ־י ה׳ מבטחי מנעורי׃
ו עליך נסמכתי מבטן ממעי אמי אתה גוזי;
בך תהלתי תמיד׃
י כי אתה גחי מבטן; מבטיחי על שדי אמי׃
יא עליך השלכתי מרחם; מבטן אמי א־לי אתה׃
David feels his role in history was predestined. There has to be some significance to his life, because ה׳ created him for this role. And therefore, he adds, בך תהלתי תמיד, I will always tell of Your greatness, and I will be a living example for others. My existence is intended to be that of a character in the theological novel You are writing, the תנ״ך:
ז כמופת הייתי לרבים; ואתה מחסי עז׃
ח ימלא פי תהלתך; כל היום תפארתך׃
היינו דא״ר יוחנן משום ר״ש בן יוחאי: לא דוד ראוי לאותו מעשה [רש״י: דבת שבע] …אלא למה עשו? לומר לך, שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד [רש״י: גזירת מלך היתה ליתן פתחון פה לשבים].
And now we get to the climax of the perek:
ט אל תשליכני לעת זקנה; ככלות כחי אל תעזבני׃
י כי אמרו אויבי לי; ושמרי נפשי נועצו יחדו׃
יא לאמר אלקים עזבו; רדפו ותפשוהו כי אין מציל׃
יב אלקים אל תרחק ממני; אלקי לעזרתי חישה (חושה)׃
Here I was the great king of Israel, the founder of an empire, soon to be the fulfillment of all the prophecies of אחרית הימים, and now I have nothing. I could deal with the loss of the kingship, but losing the relationship with הקב״ה is unbearable: לאמר אלקים עזבו is the worst punishment of all. How can I say ימלא פי תהלתך if תרחק ממני?
And then he echoes the beginning of this psalm, forming an inclusio that sums up his feelings:
יבשו יכלו שטני נפשי;
יעטו חרפה וכלמה מבקשי רעתי׃
In the second part, David looks at what he sees as his role from now on, not to act as a model in his actual behavior (כמופת הייתי לרבים) but to be the author of ספר תהילים: הוספתי על כל תהלתך.
יד ואני תמיד איחל; והוספתי על כל תהלתך׃
טו פי יספר צדקתך כל היום תשועתך; כי לא ידעתי ספרות׃
טז אבוא בגברות אדנ־י ה׳; אזכיר צדקתך לבדך׃
אבוא בגברות is ambiguous. Most מפרשים translate it as גברות of אדנ־י ה׳, but there is a hint of “I come בגברות , O אדנ־י ה׳”. גברות is a reference to old age, an age that David will not attain:
ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורת שמונים שנה
ורהבם עמל ואון;
And the expression אדנ־י ה׳ is an allusion to the first time it was used:
א אחר הדברים האלה היה דבר ה׳ אל אברם במחזה לאמר; אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד׃ ב ויאמר אברם אדנ־י ה׳ מה תתן לי ואנכי הולך ערירי; ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר׃ ג ויאמר אברם הן לי לא נתתה זרע; והנה בן ביתי יורש אתי׃ ד והנה דבר ה׳ אליו לאמר לא יירשך זה; כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך׃
Avraham was concerned about his legacy, what would happen to all his work after he is gone. David has the same concern:
יב כי ימלאו ימיך ושכבת את אבתיך והקימתי את זרעך אחריך אשר יצא ממעיך; והכינתי את ממלכתו׃
יג הוא יבנה בית לשמי; וכננתי את כסא ממלכתו עד עולם׃
David continues to look back, and look forward:
יז אלקים למדתני מנעורי; ועד הנה אגיד נפלאותיך׃
יח וגם עד זקנה ושיבה אלקים אל תעזבני;
עד אגיד זרועך לדור; לכל יבוא גבורתך׃
עד זקנה ושיבה is now a message of hope: עד אגיד זרועך לדור. I am part of a chain that stretches from generation to generation.
ב בכל יום אברכך; ואהללה שמך לעולם ועד׃
ג גדול ה׳ ומהלל מאד; ולגדלתו אין חקר׃
ד דור לדור ישבח מעשיך; וגבורתיך יגידו׃
That chain of generations is important, because the very idea of praising ה׳ is a chutzpah:
בנוגע לתפילה יש בעיא גדולה, היאך הותר לו לאדם לסדר שבחיו של הקב״ה, אולי ימעט בשבחו של מקום ונמצא שמבזה את ה׳…וכן צ״ע על מה שמבקשים מאת הקב״ה על כל הצרכים הפעוטים והקטנטנים הפרטיים שלנו, וכי ממדת דרך ארץ היא זו להיות נודניק?
…וצריכים לה מתיר מיוחד ונראה שהמתיר הא אשרי, שכן אומרים אותו גם קודם שחרית וגם קודם מנחה. תראה שהפסוק שבאשרי המשמש כהמתיר הוא קרא ד”דור לדור ישבח מעשיך וכו׳“, כלומר, שכן נהגו אבותינו ואבות אבותינו, ואנחנו בעקבותיהם נלך, היינו המכירים כבר בברוך שאמר ”ובשירי דוד עבדך נהללך וכו׳“, כלומר, שאין זה מדעת עצמנו שבאנו לחדש שירות ותשבחות אלו, אלא מסורת עתיקה היא אצלנו מדורי דורות, ובדעתנו לומר מלה במלה פסוקי שירה וזמרה מס׳ תהלים של דוד עבדך.
David accepts all the trouble that he has endured:
יט וצדקתך אלקים עד מרום;
אשר עשית גדלות; אלקים מי כמוך׃
כ אשר הראיתנו (הראיתני) צרות רבות ורעות;
תשוב תחינו (תחיני); ומתהמות הארץ תשוב תעלני׃
כא תרב גדלתי; ותסב תנחמני׃
הלא המה אשר ”הראיתנו צרות וכו׳“, שעל יסורין אלו נעלה למעלה מהמרום, כי גדולות הן המעלות הנקנות ע״י יסורין שעל ידן תשוב תעלנו. כי ”הלא אשר הראיתנו צרות כו׳“ הוא סבה ש”תשוב תחיינו“…מתהומות הארץ והשפלות שאנו בגליות…או לפי המקרא שהוא על צרת דוד ימשך שתשוב תעלני כי ע״י הצרות ינוכה כל עון.
We have discussed many times that the theodicy, the approach to the problem of צדיק ורע לו, of תהילים is that of “גם זו לטובה”. G-d will make sure that everything works out in the end. This is even stronger. This is the idea of יסורין של אהבה, that the suffering itself is of benefit. Similar to what we said in Where the Penitent Stand about תשובה מאהבה, it is part of what makes us who we are.
The future will be the child of the past and the present, even if a rebellious child.
הוא לדעתי, שתכלית יסורין של אהבה אינם כ״א לזכך את האדם ולרומם ערכו הרוחני.
יסורין של אהבה, in my mind, is the idea of a נסיון, a divine “test”, or (יבמות סד,א) מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב״ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. It is an approach to suffering (not an explanation; there are no explanations) that ה׳ wants to see our response, not for His sake, but for ours.
ענין הנסיון הוא לדעתי בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה, יקרא ”נסיון“ מצד המנוסה. אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל להיות לו שכר מעשה טוב…דע כי (תהלים יא:ה) ה׳ צַדִּיק יִבְחָן, כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו יצוה אותו בנסיון…והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה.
David concludes with the description of his תהילים:
כב גם אני אודך בכלי נבל אמתך אלקי;
אזמרה לך בכנור קדוש ישראל׃
כג תרננה שפתי כי אזמרה לך; ונפשי אשר פדית׃
כד גם לשוני כל היום תהגה צדקתך;
כי בשו כי חפרו מבקשי רעתי׃
גם here doesn’t mean “also”; what is he adding to? I think it means “even”: “Even my ‘אני’, my ego and identity, sing to you”. It is like the pasuk:
ואני תפלתי לך ה׳ עת רצון אלהים ברב־חסדך; ענני באמת ישעך׃
“אני תפלתי” implies more than, “and as for me, may my prayer”, but “I am my prayer”; it expresses who I am.
And it can’t just be in my heart; I need to express the praise of ה׳. גם אני, גם לשוני will praise ה׳ all the time.
לא די לאדם שיש לו השתוקקות בלב אלא הוא צריך להוציא את כיסופיו בשפתיו, בדיבורו, משום כך ערכו החכמים את סדר התפילה, כי בהשתוקקות שבלב הנפש ונקודותיה הן בכוח, ובשעה שאדם מוציא את כיסופיו בפיו אז הנפש יוצאת מן הכוח אל הפועל.
This is all possible because, at the end of the day, You listened to my prayer.
כי בשו: הם יבושו ואני אזמר.
Bringing this back to the narrative of Avshalom’s rebellion, David can only be the נעים זמירות ישראל if he represent all of ישראל. ספר תהילים is meant to be the words of כנסת ישראל as a whole.
על כי בשו מרעתם…באופן שאליך ישובו ולא יענשו על ידִי…כאשר כתבנו כי גם כל העם אשר עם אבשלום בושו אחרי כן, והיו ממהרים להשיב את המלך קודם לאיש יהודה.
I want to go back to the expression in פסוק יד: ואני תמיד איחל; והוספתי על כל תהלתך. How can David add to “all” of ה׳'s praises? We already said, לגדלתו אין חקר.
ההוא דנחית קמיה דר׳ חנינא, ואמר ”הא־ל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד“. המתין לו עד דסיים. כי סיים, א״ל סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך? למה לי כולי האי? אנן הני תלת דאמרינן, אי לאו דאמרינהו משה רבינו באורייתא ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה, לא הוינן יכולין למימר להו. ואת אמרת כולי האי ואזלת! משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף והלא גנאי הוא לו.
Rav Hutner explains this in his discussion of תהלים ט:טו that says אספרה כל תהלתך:
ב התחלתם של דיבורים הללו מושרשת היא במאמרו של דוד המלך ע״ה (תהלים ט:טו) ”אספרה כל תהלתך“. ויעוין שם במפרשים שנדחקו הרבה בפסוק זה עד שמחמת הדחק החליטו כי האי ”כל“ תהלתך הוא לאו דוקא. כי הרי סיום שבחיו של מקום נמנע הוא בהחלט.
אמנם לפי דעתנו מתפרשת היא תיבת ”כל“ בכאן כפי פשוטה ממש. ומהלך הדברים כך הוא: מצינו בתנ״ך שבחים של מעלה בצורת דימוי של משלים, כגון “יושב בשמים” דימוי לשבח הרוממות, ”אריה“ דמוי לשבת הגבורה, וכדומה. וכתב על זה הגר״א כי העדיפות הנמצאת בביטוי ”יושב בשמים“ יותר מאשר באמירת השבת ”מרומם“ עצמו, היא בזה כי הגבלת השבח הנמצאת בתואר ”מרומם“ איננה נמצאת בתאר ”יושב בשמים“. והיינו כי עצם שבח הרוממות, יתכן שאינו אלא בגדר כלי הכסף של המלך במקום שבאמת יש לקלסו בכלי זהב…מה שאין כן בתואר ”יושב בשמים“, אין כאן משום הגבלת השבח כל עיקר, שמכיון שהתואר בא בציור תמונה מוחשית, הרי השמטת קילוס הזהב ניתנת להתפרש מצד הגבלת הכוח למצוא תמונה מוחשית לקילוס זה.
במקום שהקילוס הוא בתואר מופשט מבלי תמונה, הרי הוא משמש גבול לעצם השבח; ואילו במקום שהקילוס בא בציור של תמונה, הרי אין כאן אלא הגבלה במציאותה של התמונה—באין ההגבלה נוגעת כלל בגופו של השבח.
ג מתוך דבריו הללו של הגר״א למדים אנו כמה יפה כוחם של משלים לגבי שבחיו של מקום…מי הוא זה אשר ימלא לבו אותו לומר כי בידו למצות את מלוא השפע של הציורים והתמונות והמשלים המתפשטים במרחבי כלליות העולמות?—מכל היקום כולו, ורק לב אחד מוכשר לזה: לבבה של כנסת ישראל. ”עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו“. סוד היצירה של העם הזה הוא סיפור תהלתו של מקום.
…וזו היא מדרגתו של דוד המלך ע״ה אשר בנוגע לשבחיו של מקום, לבבו הוא לבבה של כנסת ישראל. זה הוא פירושם הפשוט של המלים: ”נעים זמירות ישראל“. כלומר, מכיון שכל הענינים אשר יתכן להם לשמש למשלים בשבחיו של מקום, תופסים הם מקומם בלב זה, הרי ממילא שהלב הזה הגיע עד גבול תכלית המותר בקילוסו של מקום.
David isn’t claiming to express all praise of ה׳, but all possible praise. He will use every aspect of his existence as a metaphor to help him verbalize the ineffable. And that forms the basis of our own prayers.
…והיינו שדוד המלך ע״ה מפרש ומגדיר את עצמותו דוקא בפסוק זה של ”אספרה כל תהלתך“. וההדגשה היא כאן דוקא על ”כל“ בפשוטו; כלומר—כל שטח ההיתר של השמעת שבחיו של מקום משתרע הוא בלבבי. ולא עוד אלא שכל יחיד ויחיד מישראל שנפשו מתרוממת בקרבו מתוך אמירת שירות ותשבחות, הרי הוא צריך לכלול את עצמו עם ה״שליח צבור" של כלליות כנסת ישראל, בכדי לתפוס מקום על ידי כך בשטח ההיתר הנ״ל.
ד וזה שתיקנו ”כן חובת כל היצורים וגומר להודות להלל וגומר על כל דברי שירות ותשבחות דוד בן ישי עבדך משיחך“. דהאי ”על“ במובן סמיכות הוא מתפרש… סמיכות זו הופכת כל קילוס פרטי של יחיד מישראל לחלק בלתי נפרד מכלליות הקילוסים של ”אספרה כל תהלתך“.
David’s mind, responsive as no other, found in the omnipresence of G-d the one experience that became the dominant force in his life, the atmosphere and living-space of his existence…In the psalms we find all that we look for in vain in the books describing David’s outward life. Triumphs and tragedies, periods of calm and of unrest, of supreme confidence and hopeless despair, mystic surrender and moral reflections, universal love and implacable wrath, find expression in the psalms. They have words like thunderbolts or the whisper of a breeze, raging fire or soothing rain, fragrant flowers or corrosive acid, spanning the whole range of human existence.
The psalms speak of all men of all times. Grief and joy, triumph and despair, assume in the psalms a life of their own…Here David’s life-story becomes world history, the story of mankind through the ages; and through it resounds the dominant theme, the ever-recurring finale, of the hope of redemption. Individual and nation…become one.