The next section of ספר משלי changes the metaphor. The previous section was a parent lecturing their child, שמע בני מוסר אביך; ואל תטש תורת אמך. This section portrays חכמה standing in the street, haranguing passersby.
כ חכמות בחוץ תרנה; ברחבות תתן קולה׃ כא בראש המיות תקרא; בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר׃
And wisdom hear is called חׇכְמוֹת, in the plural. The Alshich says that this refers to the מוסר אביך ותורת אמך of the previous section; there are two sides of wisdom. We called חכמה in משלי, “phronesis”, the practical wisdom to distinguish right from wrong. And there are two ways to learn that, the Divine תורה שבכתב and the human aspect of תורה שבעל פה.
מוסר אביך ותורת אמך: תורה שבכתב ועל פה…
חכמות: שהם תורה שבכתב ושבע״פ יומם ולילה לא ישבותו להרים קול ולדבר ולומר ”עד מתי פתים…תשובו וכו׳“. ויצא בלשון יחיד לומר כי ב׳ התורות א׳ הנה ומתאחדות להישיר האדם.
And the four places where wisdom is declaiming represent levels of understanding רצון ה׳. It’s always possible to delve deeper and learn more.
ולבאר הכתוב, נשים לב אל אמרו ”בחוץ“ ו”ברחובות“ ו”ראשי הומיות“ ו”פתחי שערים בעיר“…
והנה שיער ויחלק הדבר לד׳ חלקים. והוא כי יש לא יטפל רק בחיצוניות ופשטות התורה לבד ובלתי מעמיק ומרחיב בעקרה ופנימיותה ויש מרחיב יותר בפשטות עצמו גם שלא יתמיד להגות בה בעצם ויש מתמיד והומה והוגה בה לילה ויום למעלה מהם הנכנס בפנימיותה ועומקה.
And at every level, she is complaining that no one listens to her.
עד מתי פתים תאהבו פתי; ולצים לצון חמדו להם; וכסילים ישנאו דעת׃
We’ve talked about the פתי in Middle of the Road. They are the naïve who accept everything at face value:
פתי יאמין לכל דבר; וערום יבין לאשרו׃
And part of the introduction to the ספר was the goal of teaching the פתי some sophistication:
לתת לפתאים ערמה; לנער דעת ומזמה׃
We noted that that פתי isn’t a bad thing; we all need some simple faith. But if they embrace naïveté, then they will never learn חכמה.
The opposite of the פתי is the לץ, the cynic, who believes nothing. That isn’t all bad either. חכמה is saying, don’t be wedded to either extreme.
The מסילת ישרים talks about the destructiveness of ליצנות, cynicism:
בליצנות אחד ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות מה שהלב מתעורר ומתפעל בעצמו מדי ראותו או שומעו ענינים שיעירוהו אל החשבון והפשפוש במעשים.
בכח הליצנות יפיל הכל לארץ ולא יעשה בו רושם כלל. ולא מפני חולשת הענינים ולא מפני חסרון הבנת הלב, אלא מפני כח הלצון ההורס כל עניני המוסר והיראה.
Rabbi Frand offers a משל (I would read this only as a משל; I don’t know if Honda actually destroyed the emu industry):
Recently [writes Rabbi Frand in 1997] entrepreneurs in Texas have begun raising emus in the hope they would replace beef in the American diet…Emu meat is low in cholesterol, high in protein…This was such a promising industry that a pair of breeding emus sold for $45,000.
…Honda Motors was producing a commercial to promote its Accord automobile. In the commercial…a young man was faced with many career choices…But when it came to choosing an automobile, there really were no choices other than the Honda Accord.
To catch the attention of the public, the commercial mockingly portrayed one loser profession after another…[including] emu farming. Imagine, some people think emu meat will replace beef. Only hicks from Texas, the commercial implied, could have such a ridiculous idea.
The commercial was, of course, not intended as an attack on the fledgling emu-farming industry…But believe it or not, this commercial destroyed the emu-farming industry. Within a short time, a pair of breeding emus was selling for $500…
One line of bittul, as a put-down is called in Hebrew, can wipe out years of effort.
The truth is, Jews love sarcasm. It goes way back:
ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר; מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים׃
And I’m as guilty as anyone. I’d like to think my sarcasm is self-deprecating humor and I’m not putting anyone else down, but my kids will give me מוסר when I’ve gone too far. Sarcasm is so ingrained into Jewish culture that it’s impossible to root it out; even our greatest נביאים get sarcastic:
ויהי בצהרים ויהתל בהם אליהו ויאמר קראו בקול גדול כי אלהים הוא כי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו; אולי ישן הוא ויקץ׃
The reason that it is so pernicious is that it’s not always bad:
אמר רב נחמן: כל ליצנותא אסירא חוץ מליצנותא דעבודת כוכבים דשריא, דכתיב (ישעיהו מו:א-ב) כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ…קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּו לֹא יָכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא.
We can lock lashon hara away in the forbidden zone, because we are never allowed to speak lashon hara. We can lock dishonesty away in a forbidden zone, because we are never allowed to lie. We can lock sycophantic flattery away in a forbidden zone, because it is always forbidden. But we cannot do the same for cynicism. We cannot say, “Never be a cynic”. It is simply not true. From time to time, you have to be a cynic. Once you’ve let the genie out of the bottle, though, it’s hard to push him back in.
ג והלא ברור הוא דהתיר זה של ליצנות לאמר הוא בכל פרטיו של צד הרע, דודאי מותר להתלוצץ מכל משהו של רע, וכל בחינת עול…
ה הנה התבאר לנו, כי הגדרה של ליצנות היא הריסת בנין החשיבות…ליצנות סתם היא המצאת זלזול לשם ריבוי הזלזול בעולם. אבל ליצנותא דעבודה זרה היא המצאת זלזול לשם ריבוי חשיבות בעולם.
The פתי believes everything; the לץ believes nothing. The third of wisdom’s complaint, the כסיל, is different. They have no interest in belief at all: כסילים ישנאו דעת.
עד מתי פתים תאהבו פתי: הפתי יפותה אל דרך הסכלות מבלי דעת…החכמה תתן לפתאים ערמה…הלץ מתלוצץ על החכמה מפני שאין עליה מופתי הדעת, והוא אינו שונא את החכמה מפני שאינה יודעת בידיעה ברורה…אולם הכסיל הוא יודע חקי החכמה ונלוז ממנה מפני תאותו, מפני שחקי החכמה הם מתנגדות ליצרי לבו הרע, ובזה הוא גרוע מן הלץ שהלץ אינו שונא דעת ואינו מתלוצץ רק על דבר שלא יוכל לדעתו בידיעה ברורה, והכסיל הגם שידע חקי החכמה בידיעה ברורה, ילוז ממנה מפני שהכסילים ישנאו דעת מפני שדעת החכמה תשים רסן לחסום בפני תאות לב.
We have talked about another kind of “fool” in ספר משלי, the אויל.
יראת ה׳ ראשית דעת; חכמה ומוסר אוילים בזו׃
We called the problem with אוילים ”akrasia“; they intellectually know the right thing to do and want to do it; they don’t treat it seriously enough, בזו, disdain. They don’t act on their knowledge. The כסילים hate the idea of חכמה, phronesis. כסיל in תנ״ך generally means “fool” but in משלי it seems to be connected to the word כסל, feeling secure.
וישימו באלקים כסלם; ולא ישכחו מעללי א־ל; ומצותיו ינצרו׃
כי ה׳ יהיה בכסלך; ושמר רגלך מלכד׃
The כסיל is self confident, which sounds like a good thing but it’s destructive in this case. “I know what I want to do, so it must be the right thing to do, and any implication to the contrary is simply wrong”.
The kesil is a “passion-fool”. Even though he is intelligent, and begins to understand wisdom, he is driven by desire…The fool who knowingly blinds himself to pursue his passions…becomes totally lost.
Wisdom then complains that she has been saying the same things over and over and nobody listens:
כג תשובו לתוכחתי; הנה אביעה לכם רוחי; אודיעה דברי אתכם׃
כד יען קראתי ותמאנו; נטיתי ידי ואין מקשיב׃
כה ותפרעו כל עצתי; ותוכחתי לא אביתם׃
The Ramchal in מסילת ישרים pointed out that מוסר never tells you anything you didn’t already know:
אָמַר הַמְחַבֵּר: הַחִבּוּר הַזֶּה לֹא חִבַּרְתִּיו לְלַמֵּד לִבְנֵי הָאָדָם אֶת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ, אֶלָּא לְהַזְכִּירָם אֶת הַיָּדוּעַ לָהֶם כְּבָר וּמְפֻרְסָם אֶצְלָם פִּרְסוּם גָּדוֹל. כִּי לֹא תִּמְצָא בְּרוֹב דְּבָרַי, אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁרֹב בְּנֵי הָאָדָם יוֹדְעִים אוֹתָם וְלֹא מִסְתַּפְּקִים בָּהֶם כְּלָל.
And so, the fools will suffer the consequences of their actions.
כו גם אני באידכם אשחק; אלעג בבא פחדכם׃
כז בבא כשואה פחדכם ואידכם כסופה יאתה;
בבא עליכם צרה וצוקה׃
כח אז יקראנני ולא אענה; ישחרנני ולא ימצאנני׃
כט תחת כי שנאו דעת; ויראת ה׳ לא בחרו׃
ל לא אבו לעצתי; נאצו כל תוכחתי׃
לא ויאכלו מפרי דרכם; וממעצתיהם ישבעו׃
פראקטיק שולע איז די בעסטע שולע אבער די פרייז איז זייער טייער.
Experience is the best school but the tuition is astronomical.
It’s the message of Kipling’s The Gods Of The Copybook Headings, which I won’t quote in full, but the idea is that people follow glittery promises, but real life can’t be avoided no matter how much you want them to.
As it will be in the future, it was at the birth of Man… And that after this is accomplished, and the brave new world begins When all men are paid for existing and no man must pay for his sins, As surely as Water will wet us, as surely as Fire will burn, The Gods of the Copybook Headings with terror and slaughter return!
That is what אז יקראנני ולא אענה means. It is very different from Moshe’s words in תהילים:
יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה; אחלצהו ואכבדהו׃
And that is because there is a difference between calling to ה׳ and calling to חכמה!
שאלו לחכמה, ”חוטא מהו עונשו?“ אמרה להם (משלי יג:כא): חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה. שאלו לנבואה, ”חוטא מהו עונשו?“ אמרה להן (יחזקאל יח:ד): הַנֶּפֶשׁ הַחוֹטֵאת הִיא תָמוּת.[(מן פסיקתא דרב כהנא כד:ז) שאלו לתורה, ”חוטא מה עונשו?“ אמרה להם: יביא אשם ויתכפר לו.] שאלו לקודשא בריך הוא: ”חוטא מהו עונשו?“ אמר להן: יעשה תשובה ויתכפר לו, היינו דכתיב (תהילים כה:ח): עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ; יורה לחטאים דרך לעשות תשובה.
ה׳ allows for תשובה.
ל בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה; באחרית הימים ושבת עד ה׳ אלקיך ושמעת בקלו׃ לא כי א־ל רחום ה׳ אלקיך לא ירפך ולא ישחיתך; ולא ישכח את ברית אבתיך אשר נשבע להם׃
The message of משלי is that there is a right and a wrong, and not knowing the difference is no excuse.
ignorantia juris non excusat
ספר משלי הוא ספר הבטחון. בטחון בא־ל ובדרך ישר באדם: ארץ ניתנה ביד צדיק…אין לו לאדם אלא ללכת בדרך תום, לשמור מוסר, לשחר את הטוב, לירא את השם, להיות חרוץ במעשה—וארץ ניתנה לו. דרכו נכונה לפניו ופעלו שלם לו ולזרעו אחריו. יש עין צופיה…ויש גמול אמת, לצדיק ולרשע…ויש סדר מוסרי בעולם (משלי י:ל): צַדִּיק לְעוֹלָם בַּל יִמּוֹט וּרְשָׁעִים לֹא יִשְׁכְּנוּ אָרֶץ…מעשי החכם הם מעשי צדיק, כשם שלהפך—דרך האויל הוא עצם דרך הרשע (משלי יג:יט): וְתוֹעֲבַת כְּסִילִים סוּר מֵרָע. הוי אומר: החכמה מראה דרך ישר לאדם והיא דרך ההצלחה. מהן מידותיה של דרך ישרה זו, אותן מלמד ספר משלי.
Wisdom concludes her peroration with a statement about the need to keep growing.
לב כי משובת פתים תהרגם; ושלות כסילים תאבדם׃
לג ושמע לי ישכן בטח; ושאנן מפחד רעה׃
משובת and שלוה sound good, but they presage bad things to come.
אמר רבי יוחנן: כל מקום שנאמר ”וישב“ אינו אלא לשון צער, שנאמר (במדבר כה:א) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. (בראשית לז:א-ב) וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן…וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם. ונאמר (בראשית מז:כז-כט) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל [בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם] בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן…וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת. (מלכים א ה:ה) וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ …(מלכים א יא:יד) וַיָּקֶם ה׳ שָׂטָן לִשְׁלֹמֹה אֵת הֲדַד הָאֲדֹמִי מִזֶּרַע הַמֶּלֶךְ הוּא בֶּאֱדוֹם.
וישב: בקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אמר הקב״ה לא דין לצדיקים מה שמתקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה.
Rambam notes that the figurative meaning of ישב is to settle, be static.
The primary meaning of the Hebrew yashab is “he was seated” [but] the term was applied to everything that is permanent and unchanging…When applied to G-d, the verb is to be taken in that latter sense: (איכה ה:יט) אַתָּה ה׳ לְעוֹלָם תֵּשֵׁב; (תהילים קכג:א) הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם…He who is everlasting, constant, and in no way subject to change.
Human life in this world is meant to be an ongoing journey, never static. To stop growing is to die: משובת פתים תהרגם.