פרק ב combines the two metaphors of the previous perek. That perek started with the image of parents lecturing their child: שמע בני מוסר אביך; ואל תטש תורת אמך׃, and then switched to the image of Wisdom, as a woman shouting on the street corner as no one listens: חכמות בחוץ תרנה; ברחבות תתן קולה. Now, we have the image of the parents telling their child to go listen to that woman out there:
א בני אם תקח אמרי; ומצותי תצפן אתך׃
ב להקשיב לחכמה אזנך; תטה לבך לתבונה׃
ג כי אם לבינה תקרא; לתבונה תתן קולך׃
ד אם תבקשנה ככסף; וכמטמונים תחפשנה׃
ה אז תבין יראת ה׳; ודעת אלקים תמצא׃
ו כי ה׳ יתן חכמה; מפיו דעת ותבונה׃
The logic at the end seems perverse: if you listen to חכמה, then you will understand יראת ה׳, because ה׳ will give you חכמה. The Maharal analyzes this perek, as an ever-increasing series of levels of seeking wisdom.
שלמה המלך עליו השלום רצה לומר שהאדם יהיה מכין עצמו לחכמה, ולא יפנה אל דברים אחרים, ועל זה אמר ”להקשיב לחכמה אזניך תטה לבך לתבונה“. ואחר כך אמר ”כי אם לבינה תקרא“, רצה לומר שיהיה אוהב החכמה [ו]משתוקק אליה, כי אין אדם קונה החכמה רק אם משתוקק אליה, כמו מי שקרא אל אחד, בודאי כאשר קורא אליו, הוא מבקש אותו וחפץ בו. וזהו שאמר ”אם לבינה תקרא“, שאתה קורא לה, וחפץ ומשתוקק לה. ”ולתבונה תתן קולך“, שיהיה מטריח עצמו להגיע אליה, כי נתינת קול צריך טורח. ויותר על זה אמר ”אם תבקשנה ככסף וכמטמונים“, כלומר שיהיה מטריח עצמו בחכמה מאוד מאוד. כי תחלה צריך שיהיה מכין עצמו אל החכמה שלא יפנה אל עסקיו. ואחר כך השתוקקות אל החכמה, וכמו שאמרו (משנה אבות ד:א) ”איזהו חכם הלומד מכל אדם“, כלומר שלא יקרא ”חכם“ רק אם משתוקק לה, וחפץ ללמוד מכל אדם, וכמו שבארנו במקומו.
The key is how the Maharal understands the Mishna:
בן זומא אומר: איזהו חכם, הלומד מכל אדם.
If you truly want to learn wisdom, you have to be willing to learn it from everyone, not just חכמים, and even not just from Jews, but everyone. Rambam makes the same point in the introduction to his commentary on פרקי אבות:
ודע שהדברים שאומרם באלו הפרקים, ובמה שיבא מן הפירוש אינם ענינים בדיתים אני מעצמי, ולא פירושים שחדשתים, ואמנם הם ענינים לקטתים מדברי החכמים במדרשות ובתלמוד וזולתו מחבוריהם, ומדברי הפילוסופים גם כן הקדומים והחדשים, ומחבורים הרבה מבני אדם, ושמע האמת ממי שאמרו.
It makes sense to be willing to learn from כל אדם in matters of math and hard science; those focus on facts that should be independent of ideology. But this is more radical. Rambam is talking about פרקי אבות, the book of דרך ארץ, and Maharal is talking about ספר משלי; both are concerned with ethical behavior. And that we can learn from כל אדם. דרך ארץ applies to all human beings and so, even though the basis of our thought is in Torah and the word of G-d, other human thinkers may have something to teach us.
תנו רבנן: הרואה…חכמי אומות העולם, אומר ”ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם“.
ואם כן מזה נראה כי יש ללמוד חכמת האומות, כי למה לא ילמד החכמה שהיא מן השם יתברך. שהרי חכמת האומות גם כן מן השם יתברך, שהרי נתן להם מחכמתו יתברך.
…החכמות לעמוד על המציאות וסדר העולם, בודאי מותר ללמוד…כי החכמה הזאת היא כמו סולם לעלות בה אל חכמת התורה.
אם יאמר לך אדם: יש חכמה בגוים—תאמן… יש תורה בגוים—אל תאמן.
The context of Maharal’s מציאות וסדר העולם isn’t about physics, but about the social world we live in.
Simeon the Just [circa 2o0 B.C.E.] said: Upon three things the world stands: upon Torah; upon the temple worship service; and upon deeds of kindness [Mishnah Avot 1:2].
The “world” of which Simeon the Just spoke was the nomos, the normative universe. Three hundred years later, after the destruction of the Temple whose worship service was one of the pillars upon which the “world” of Simeon the Just stood, Rabbi Simeon ben Gamaliel said, “Upon three things the world [continues to] exist[]: upon justice, upon truth, and upon peace” [Mishnah Avot 1:18].
חז״ל make the distinction between דרך ארץ and תורה:
עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה.
But they are connected.
רבי אלעזר בן עזריה אומר: אם אין תורה, אין דרך ארץ. אם אין דרך ארץ, אין תורה. אם אין חכמה, אין יראה. אם אין יראה, אין חכמה..
תורה, as revealed by הקב״ה, and דרך ארץ, which may be developed by human beings, are intertwined into what משלי calls חכמה. And that is intertwined with יראת ה׳.
אז תבין יראת ה׳:…כי מה שאמרו "אם אין יראה אין חכמה“, ועוד אמרו ”אם אין חכמה אין יראה“. ושואלין על זה, אם כן אי אפשר שימצא אחד מהם; שהיראה תלויה בחכמה, שצריכה שתהיה החכמה קודמת, שהרי אמרו ”אם אין חכמה אין יראה“. וגם צריך שתהיה היראה קודם החכמה, שהרי ”אם אין יראה אין חכמה“, אם כן אי אפשר שיהיה אחד מהם נמצא. ובארנו בזה כי בודאי אם אין חכמה קצת אין יראה, שצריך שתהיה קודמת החכמה קצת. ואם אין יראה, אין חכמה העליונה, כי אי אפשר לקנות החכמה העליונה, אם לא שקדם היראה. ולפיכך אמר ”אז תבין יראת אלקים“, וכאשר יש לך יראת אלקים, אז תגיע אל דעת קדושים, שהוא על הכל.
משלי is describing a virtuous cycle: חכמה קצת can lead to יראה, and יראה leads to ever greater חכמה. It is not a perverse logic; it is the only way to grow. And that leads to higher levels of understanding.
יראת ה׳ ראשית דעת…׃
And then the mishna intertwines בינה and דעת. בינה is the intellectual analytic understanding. דעת the emotional, felt understanding; (בראשית ד:א) והאדם ידע את חוה אשתו. Both are elaborations of חכמה.
רבי אלעזר בן עזריה אומר:…אם אין דעת, אין בינה.
This section ends with כי ה׳ יתן חכמה; מפיו דעת ותבונה. The Midrash notes the difference between ה׳ יתן and מפיו.
(שמות לא:יח) ויתן אל משה: הדא הוא דכתיב: כִּי ה׳ יִתֵּן חׇכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה. גדולה החכמה וגדולה ממנה הדעת ותבונה, הוי: כִּי ה׳ יִתֵּן חׇכְמָה, אבל למי שהוא אוהב, מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה. רבי יצחק…אמר: למה הדבר דומה? לעשיר שהיה לו בן בא בנו מבית הספר מצא תמחוי לפני אביו, נטל אביו חתיכה אחת ונתנה לו. מה עשה בנו? אמר לו: איני מבקש אלא מזה שבתוך פיך. מה עשה? נתנו לו. ולמה? על שהיה מחבבו נתן לו מתוך פיו. הוי: כִּי ה׳ יִתֵּן חׇכְמָה, וכל מי שהוא מחבבו יותר, מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה.
רצה לומר כי כל דבר שישיג נקרא חכמה, ולפיכך לא כתיב רק כִּי ה׳ יִתֵּן חׇכְמָה. אבל אצל הדעת והבינה, שהוא שכל עליון שכל אלקי נבדל לגמרי, נאמר מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה, כי מפני כי הדעת והתבונה הוא נבדל אלקי לגמרי אמר ”מפיו“, כי על ידי דעת ותבונה הדבוק בו יתברך לגמרי פה אל פה, ושני דברים שנושקים פה אל פה זה הדבוק הגמור. ומזה תדע כי הדעת והתבונה הוא יותר עליון מן החכמה, כי דבר זה הוא שכל נבדל לגמרי, לא כמו החכמה, שאין זה שכל נבדל לגמרי, ובזה השכל אין חבור פה אל פה אל השם יתברך.
Shlomo continues by describing the importance of combining דרך ארץ and תורה.
ז יצפן לישרים תושיה; מגן להלכי תם׃
ח לנצר ארחות משפט; ודרך חסידו ישמר׃
ט אז תבין צדק ומשפט; ומישרים כל מעגל טוב׃
י כי תבוא חכמה בלבך; ודעת לנפשך ינעם׃
יא מזמה תשמר עליך; תבונה תנצרכה׃
Shlomo started the perek with ומצותי תצפן אתך and now we have יצפן לישרים תושיה; if you treasure the מצוות, then the תושיה will be your treasure. תושיה is an uncommon word that generally appears in context with עצה. So it means something like “counsel” or “advice”. The תרגום משלי translates it as שִׁבְהוֹר, ”splendor“, “light”. The מפרשים assume the root is “יש”, reality, and it is a synonym for the Torah:
תושיה: התורה נקראת תושיה מלשון יש, כי ישנה לעולם ולא תשוב לאין כשאר הדברים שבעולם.
because the Torah is the basis of reality, and in term of ethics, the Torah determines reality:
קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא; בר נש מסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא.
In Robert Cover’s terms, we maintain the normative universe with our behavior. This provides an answer to the Euthyphro dilemma:
Are morally good acts willed by G-d because they are morally good, or are they morally good because they are willed by G-d?
In Jewish terms, can reason lead to דרך ארץ, or must it be revealed by הקב״ה? Can I learn דרך ארץ from non-Jewish philosophers? Is what the philosophers call “Natural Law” possible? Rambam says it is, מדברי הפילוסופים. The Maharal says it is:
…דרך ארץ, שהוא הנהגה שהוא ראוי לאדם, ואין בזה דברי מוסר שהם קשים על האדם רק הדרך שנוהגים בני אדם והם דרך חכמים, והם נקראים דרך ארץ…והנראה מה שנקרא דרך ארץ ולא דרך עולם, מפני כי הארץ היא ישוב במני אדם ומי שאין נוהג בדרך זה אינו מין הישוב…
ומזה נלמד כי דרך ארץ יסוד לתורה שהוא דרך עץ החיים, והוא ית׳ יתן חלקנו עם השומרים דרך עץ החיים.
Rav Hutner, after discussing the עשרה מאמרות of creation that represent the (involuntary) laws of nature and the עשרה דברות of the Torah that represent the (voluntary) laws of behavior, discusses the idea that there is something in between:
בין רצון-מתן-הכרח דמאמרות ובין רצון-מתן-חרות דדברות, ישנו רצון ממוצע הנמצא בין הרצון דמאמרות ובין הרצון דדברות. הרצון הממוצע הזה הוא הרצון של ”קיום-העולם“. כי על כן העולם המופיע לעיני האדם כמתן-הכרח, מטיל על האדם חובה של חרות לקיימו ולא להשחיתו…ותכונת המיצוע שיש ברצון הזה הוא הוא המיחדו לרשות מיוחדת, וקובע לו שם לעצמו: ”דרך ארץ“. והיינו שאמרו חכמים כי הכ״ו דורות שעד מעמד הר סיני היו בבחינת דרך ארץ קדמה לתורה. כלומר, כשם שהרצון של דרך ארץ הוא מעצמיותו ממוצע בין הרצון דמאמרות ובין הרצון דדברות, כמו כן אותם הדורות שבאו לעולם בתקופה זו שבין המאמרות לדברות היו דורות של תקופת דרך ארץ.
In other words, the ethical laws of דרך ארץ can be derived by observing the created universe and the human beings that exist in it.
הרצון המחייב את האדם לקיים את העולם ומלהמנע להשחתה, פועל הוא אמנם את פעולתו בדרך מתן-חרות, שהרי ביד האדם לקבלו או לדחותו, ואף על פי כן נובע הוא הרצון הזה ממאמרות בראשית שכל פעולתם הוא דרך מתן-הכרח.
There is an ethic inherent in creation, natural law exists, but it is only ethical—it imposes a duty of behavior on us—because creation itself is commanded. G-d said that creation is Good ((בראשית א:לא) וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד), and therefore we must act in a way to preserve it. As the Maharal said, מי שאין נוהג בדרך זה אינו מין הישוב.
Once I understand that, I can start reasoning as in פסוק ט: אז תבין צדק ומשפט ומישרים. We talked about those three aspects of interpersonal relationships: צדק as מדת הרחמים, משפט as מדת הדין, and מישרים as the compromise, the balance between them, in Middle of the Road. They represent the ideal that Rambam called the הדרך הישרה היא מדה בינונית, the Golden Mean.
ומשרים: היא הפשרה דרך חלק ומישור שוה לזה ולזה.
And we can reach that ideal with the מעגל טוב, the virtuous cycle we mentioned above, of חכמה and יראה.
But פסוקים י-יא remind us that it is not easy to find that golden mean; it requires חכמה, דעת ותבונה.
And there is one more requirement for the virtuous cycle: it has to be fun: ודעת לנפשך ינעם. It has to be נעים. That is what we pray as part of ברכת התורה:
וְהַעֲרֶב נָא ה׳ אֱלֹקֵֽינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִֽינוּ
אמר רבי: אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ, שנאמר (תהלים א:ב) כִּי אִם בְּתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ [וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה].
לוי ורבי שמעון ברבי יתבי קמיה דרבי, וקא פסקי סידרא. סליק ספרא, לוי אמר לייתו לן משלי; ר״ש ברבי אמר לייתו לן תילים. כפייה ללוי ואייתו תילים. כי מטו הכא: ”כי אם בתורת ה׳ חפצו“, פריש רבי ואמר: אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ. אמר לוי: רבי, נתת לנו רשות לעמוד.
And in פסוק יא Shlomo adds that it also requires מזמה, mindfulness. You can’t just read and study; you need to intentionally seek the appropriate משרים.
And it’s important to get it right, or bad things happen:
יב להצילך מדרך רע; מאיש מדבר תהפכות׃
יג העזבים ארחות ישר ללכת בדרכי חשך׃
יד השמחים לעשות רע; יגילו בתהפכות רע׃
טו אשר ארחתיהם עקשים; ונלוזים במעגלותם׃
נלוזים במעגלותם: those on the דרך רע, the איש מדבר תהפכות, get lost in their circles. They end up on a vicious cycle, getting more and more reinforcement from doing evil.
Turning and turning in the widening gyre The falcon cannot hear the falconer; Things fall apart; the centre cannot hold; Mere anarchy is loosed upon the world, The blood-dimmed tide is loosed, and everywhere The ceremony of innocence is drowned; The best lack all conviction, while the worst Are full of passionate intensity.
But the problem is deeper than than, because often those who are going in the wrong direction, העזבים ארחות ישר, may think they are doing the right thing. Shlomo keeps coming back to the idea of a self-reinforcing cycle, the virtuous circle or the vicious circle. Starting even a little bit off gets worse and worse. We have quoted C. S. Lewis before:
Of all tyrannies, a tyranny sincerely exercised for the good of its victims may be the most oppressive. It would be better to live under robber barons than under omnipotent moral busybodies. The robber baron’s cruelty may sometimes sleep, his cupidity may at some point be satiated; but those who torment us for our own good will torment us without end for they do so with the approval of their own conscience. They may be more likely to go to Heaven yet at the same time likelier to make a Hell of earth.
So we need דרך ארץ to protect us from “mere anarchy”, but getting the rules wrong lead to tyranny and misery. What can we do? Rav Wolbe discusses this idea. In the next perek, Shlomo says (משלי ג:ו) בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ. Imitatio dei needs to guide our decisions about דרך ארץ.
נתבוננה רגע: מה מחייב אותנו להיות בעלי מידות טובות? כמה תשובות יש בדבר. יש שאמרו שהאדם הוא ”יצור חברתי“, והנה אין החברה האנושית יכולה להתקיים אם כל אחד יחיה כפי העולה על רוחו בלי התחשבות עם זולתו; לכן מוכרח האדם להיות ”טוב“. האפיקורסים (כלומר אפיקור היווני ותלמידיו) טענו כי מידות רעות מפריעות להנאה מליאה מן העולם, וכיון שראו בתענוג בלתי מופרע תכלית החיים, דרשו מהאדם מידות טובות…סוקרטס אמר, שיש בו ”כח תהומי“ המונעו מעוול, ובזה גילה מה שהעולם קוראים מצפון. יש בכל שיטות אלו נקודת אמת, אבל אף אחת אינה מספיקה.
תורתנו הקדושה מחייבת אותנו ”ללכת בדרכיו“, וציווי זה כולל כל מידה טובה. מצוה זו כוללת כל דרכי החסד וההטבה ולפנים משורת הדין, שהאדם מטבעו מסוגל לעשות מעשי חסד (”חסד אמר ייברא שהוא גומל חסדים“ אמרו חז״ל ב־בראשית רבה ח:ה).
אמר רבי סימון: בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לבראת את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כתים כתים, וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא, הדא הוא דכתיב (תהלים פה:יא): חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ…חסד אומר יברא, שהוא גומל חסדים. ואמת אומר אל יברא, שכלו שקרים…
במידות האמת והמשפט אין מצוה של הליכה בדרכיו, כי האדם מצד עצמו וטבעו אינו יכול להיות שלם בהם…
And so אם אין תורה, אין דרך ארץ. אם אין דרך ארץ, אין תורה.
So learning ethics is a self-reinforcing cycle. But if we start on the wrong path, we end up lost in the widening gyre, and the blood-dimmed tide is loosed; we’ve spoken many times on the metaphor of water and drowning as chaos in ספר תהילים. The world before the מבול was a world without rules or laws, a world “in the state of nature”.
Life in the state of nature is “nasty, brutish and short.”
The מבול was a response to that, literally turning the world into formless matter, returning it to תוהו ובוהו, primordial chaos. דרך ארץ helps prevent that, by providing structure to society. But it’s too easy to fall into the vicious cycle, the widening gyre, that either leads to tyranny or a return to chaos.
Rav Wolbe gave one answer: תורתנו הקדושה מחייבת אותנו ללכת בדרכיו. But we argued before that Shlomo teaches us that learning חכמה means, as Rambam says, שמע האמת ממי שאמרו, learn ethical wisdom even from sources outside of Torah. To address this, Shlomo turns to the third metaphoric theme of ספר משלי: the strange woman, the אשה זרה. If the good woman is the חכמה that you should listen to, the evil woman is the sort of חכמה that you need to avoid.
מאשה זרה: מכנסיה של אפיקורסות והיא המינות ולא יתכן לומר שלא דבר אלא על המנאפת ממש כי מה שבחה של תורה שאמר כאן להצילך מאשה זרה ולא מעבירה אחרת אלא זו מינות שהוא פריקת עול של כל המצות.
טז להצילך מאשה זרה; מנכריה אמריה החליקה׃
יז העזבת אלוף נעוריה; ואת ברית אלקיה שכחה׃
יח כי שחה אל מות ביתה; ואל רפאים מעגלתיה׃
יט כל באיה לא ישובון; ולא ישיגו ארחות חיים׃
כ למען תלך בדרך טובים; וארחות צדיקים תשמר׃
כא כי ישרים ישכנו ארץ; ותמימים יותרו בה׃
כב ורשעים מארץ יכרתו; ובוגדים יסחו ממנה׃
And that is the problem. If חכמות בחוץ תרנה; ברחבות תתן קולה, there are a lot of חכמות shouting to us from every street corner. We are supposed to שמע האמת ממי שאמרו; how can we tell what voice to learn from and what voice to shun? Who is the אשה זרה? The Maharal offers some guidance:
העולה מדברינו, כי יש לעיין בדבריהם, שיוכל להשיב על דבריהם לשואל, כמו שאמרו חכמים. ואם ימצא דבר הגון בדבריהם המחזיק האמונה, יקבל. אך מה שנמצא בדבריהם אף דבר קטון שהוא כנגד אמונת ישראל, או [כנגד] אשר נמצא בדברי חכמים אף דבר קטון, חס ושלום לשמוע להם. אך יתבונן בשכלו להשיב על דבריהם כפי שכלו. ובזה יהיה זהיר וזריז בכל נפשו להעמיד דבר אמת, שלכך אבות העולם הראשונים צוו בגודל האזהרה (משנה אבות ב:ד) ”הוי שקוד ללמוד כדי שתשיב לאפיקורס“, וכמו שפרשנו שם. ובודאי אין זה נאמר רק על פילוסופי יון, שהיו חוקרים מדעתם ומשכלם, ושאלתם חקירה פילוסופית. ולכך אמרו שיהיה ”שקוד“, דהיינו זריזות יתירה בשכלו להשיב על דבריהם, ולהעמיד דת אמת. ובזה יהיה שכרו עם הצדיקים בגן עדן, אמן כן יהי רצון.
But that still relies on our own sense of what is כנגד אמונת ישראל. Shlomo in ספר משלי will try to guide us further.