הלל הגדול is, essentially, תהילים פרק קלו. We’ve said that it is “גדול” because it contains both aspects of הלל, for נסים גלויים, the open miracles of יציאת מצרים, and נסים נסתרים, the subtle miracles of our ongoing existence, פרנסה, that we acknowledge are miracles nonetheless.
אמר רב שיזבי משמיה דרבי אלעזר בן עזריה: קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, דכתיב: ”נותן לחם לכל בשר“, וסמיך ליה: ”לגוזר ים סוף לגזרים“.
But I think we don’t say it as הלל because it is fundamentally not a הלל, a joyous celebration of הקב״ה's relationship with us. It is a הודו, a הודאה, an expression not of awe but of gratitude, and an acknowledgement of our own inadequacy. We don’t deserve these miracles; they are an act of חסד. And we will look at that more later on.
הודו לה׳ כי טוב; כי לעולם חסדו׃
Zohar Atkins has a very interesting translation of this pasuk:
Give thanks to the Lord, although it is good; although God’s generosity is inviolable.
He translates כי not as “because” but as “although” (a less-common, though still prevalent, use of the word in תנ״ך). I think he really means “Give thanks to the Lord, although He is good”. Why should we thank ה׳, if ה׳ is all-good, and does good—in fact, defines “good”—no matter what we say about it?
The obvious answer is that expressing gratitude is good for us. It is an expression of the purpose of creation.
רב הונא בשם רב מתנה אמר, בזכות שלשה דברים נברא העולם, בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות בכורים. ומה טעם? בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים: ואין ראשית אלא חלה, שנאמר (במדבר טו:כ): רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם; אין ראשית אלא מעשרות, היך דאת אמר (דברים יח:ד): רֵאשִׁית דְּגָנְךָ; ואין ראשית אלא בכורים, שנאמר (שמות כג:יט): רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ.
אמנם בשום לב אל מה שהגדילו רבותינו ז״ל בבראשית רבה התמיהא הזאת, נבא עד תכונתה, באומרם בראשית ברא כו׳ בשביל מצות בכורים…כי הלא יפלא מה גדלה המצוה הזאת שעליה לבדה נברא העולם. ועל כן צוה יתברך עשות את כל הכבוד האמור במשנה, למען יורו כי אינם כפויה טובה רק מכירים כי הכל שלו יתברך, ומביאים ראשית כל פרי דרך כבוד, כי זה כל מה שיבקש הוא יתברך על כל מה שברא. כי הלא כל העולם אשר ברא בעבור האדם לא היה כי אם למען יחזיק לו טובה ויהללנו ולא יהיה כפוי טובה, ובזה תלוי קיום כל התורה.
The Pirkei D’Rabbi Eliezer [Chapter 7] writes, “There is nothing harder for the Almighty to live with (as it were) than an ungrateful person. The reason Adam was exiled from the Garden of Eden was due to his ingratitude. His sin was not merely eating from the Tree of Knowledge (Etz HaDaas). For that sin alone, perhaps he could have remained in Gan Eden. The straw that broke the camel’s back, so to speak, was the fact that in response to G-d’s question why he ate from the Etz HaDaas, Adam said, “The woman you gave me, she gave me the fruit and I ate it.” As Rashi points out, Adam was being ungrateful. G-d presented him Chava as a gift and Adam complained that she caused him to sin.
The Medrash continues that our ancestors in the Wilderness also angered G-d with their failure to recognize His Goodness towards them. They bemoaned the loss of the “good old days” in Egypt when they had melons, cucumbers, and garlic, and complained about the Mann.
The Medrash equates the sin of ingratitude with fundamental theological denial (kefira b’Ikar) of the Almighty. One who is ungrateful towards his fellow man is ultimately ungrateful towards the Almighty as well. One who is an ingrate to his boss, his friends, his spouse, his parents, and his neighbor will eventually come to deny the favors of the Almighty.
And we need to know Who to offer thanks to:
ב הודו לאלקי האלהים; כי לעולם חסדו׃
ג הודו לאדני האדנים; כי לעולם חסדו׃
ד לעשה נפלאות גדלות לבדו; כי לעולם חסדו׃
ה׳'s hand in our lives is never obvious; ה׳ acts in the world through the intermediaries of natural law, but the “prime mover” is alway ה׳.
לאדני האדנים: הם הגלגלים שהם אדונים על השפלים והמנהיגים אותם והוא אדון עליהם.
The psalmist continues with a description of the נפלאות גדלות that ה׳ does:
ה לעשה השמים בתבונה; כי לעולם חסדו׃
ו לרקע הארץ על המים; כי לעולם חסדו׃
ז לעשה אורים גדלים; כי לעולם חסדו׃
ח את השמש לממשלת ביום; כי לעולם חסדו׃
ט את הירח וכוכבים לממשלות בלילה; כי לעולם חסדו׃
The choice of the אורים גדלים is interesting. Why that, out of all the miracles of creation? And why emphasize the ממשלת aspect?
טז ויעש אלהים את שני המארת הגדלים; את המאור הגדל לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים׃ יז ויתן אתם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ׃ יח ולמשל ביום ובלילה ולהבדיל בין האור ובין החשך; וירא אלקים כי טוב׃
ולמשל ביום ובלילה: ענין הממשלה דבר אחר מבלי האורה שהזכיר…כי יש להם ממשלה בארץ בשנוייה אשר יולידו בה וממשלה בהוייה ובהפסד בכל השפלים…ויתכן שהממשלה עוד כח אצילות, שהם מנהיגי התחתונים ובכחם ימשול כל מושל והמזל הצומח ביום ימשול בו והמזל הצומח בלילה ימשול בה.
השמש לממשלת ביום and הירח וכוכבים לממשלות בלילה is an expression of astrology. It’s important to realize that astrology wasn’t magic; it was an attempt to explain the universe with predictable, mechanical laws. It was science. The fact that it is wrong doesn’t mean that it wasn’t better than magical or pagan explanations of how the world works.
[Pseudo-science] may be exemplified by astrology, with its stupendous mass of empirical evidence based on observation—on horoscopes and on biographies.
But the message of our perek is that those forces are not independent intelligences, but are simply the מלאכים of הקב״ה.
עשה מלאכיו רוחות; משרתיו אש להט׃
I think that it was the object of Aristotle in attributing in his Metaphysics one Intelligence to every sphere, to assume the existence of something capable of determining the peculiar course of each sphere.
Now, expressing appreciation for inanimate objects isn’t a bad thing:
[ויאמר ה׳ אל משה] אמר אל אהרן [נטה את מטך והך את עפר הארץ והיה לכנם בכל ארץ מצרים]: לפי שהגן היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה על ידי אהרן.
But we need to realize that it is to make us better people, to train our מידות to appreciate those who consciously do good, both human and Divine.
ללמדך דרך ארץ, (בבא קמא צב,ב) בירא דשתית מיניה אל תשדי ביה קלא, לפיכך אין ראוי להיות נלקה על ידו.
The psalmist then looks at the miracles that ה׳ did in the process of יציאת מצרים:
י למכה מצרים בבכוריהם; כי לעולם חסדו׃
יא ויוצא ישראל מתוכם; כי לעולם חסדו׃
יב ביד חזקה ובזרוע נטויה; כי לעולם חסדו׃
יג לגזר ים סוף לגזרים; כי לעולם חסדו׃
יד והעביר ישראל בתוכו; כי לעולם חסדו׃
טו ונער פרעה וחילו בים סוף; כי לעולם חסדו׃
טז למוליך עמו במדבר; כי לעולם חסדו׃
יז למכה מלכים גדלים; כי לעולם חסדו׃
יח ויהרג מלכים אדירים; כי לעולם חסדו׃
יט לסיחון מלך האמרי; כי לעולם חסדו׃
כ ולעוג מלך הבשן; כי לעולם חסדו׃
כא ונתן ארצם לנחלה; כי לעולם חסדו׃
כב נחלה לישראל עבדו; כי לעולם חסדו׃
But there’s something missing. Compare this to the parallel פיוט from the seder:
על אחת, כמה וכמה, טובה כפולה ומכפלת למקום עלינו: שהוציאנו ממצרים, ועשה בהם שפטים, ועשה באלהיהם, והרג את־בכוריהם, ונתן לנו את־ממונם, וקרע לנו את־הים, והעבירנו בתוכו בחרבה, ושקע צרנו בתוכו, וספק צרכנו במדבר ארבעים שנה, והאכילנו את־המן, ונתן לנו את־השבת, וקרבנו לפני הר סיני, ונתן לנו את־התורה, והכניסנו לארץ ישראל, ובנה לנו את־בית הבחירה לכפר על־כל־עונותינו.
Why shouldn’t we thank ה׳ for מתן תורה? It goes back to the message of our gratitude in this psalm.
אמר רבי יהושע בן לוי: הני עשרים וששה ”הודו“, כנגד מי? כנגד עשרים וששה דורות שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו ולא נתן להם תורה, וזן אותם בחסדו.
Now, רבי יהושע is clearly not saying that this perek is about the generations before מתן תורה; the history we just read goes up to ונתן ארצם לנחלה, well beyond מתן תורה. When he says זן אותם בחסדו, he is referring to an approach to understanding providence.
ובפרק ערבי פסחים אמרינן: הנך עשרים וששה כי לעולם חסדו כנגד עשרים וששה דורות מבריאת העולם עד מתן תורה, שעדיין לא ניתנה תורה והקב״ה זן אותם בחסדו. יעו״ש.
ודבר שאין צריך לומר הוא, שאין הכוונה במאמר זה כי ממתן תורה ואילך נתמעטה פעולתה של מדת חסדו יתברך, אלא, שאדרבה, כי מאמר זה בא ללמדנו שעל ידי מתן תורה נתרבתה ונתגדלה פעולתה של מדת החסד עד כדי נתינת מקום לקיום העולמות בתור תשלום שכר, בעוד שבאותם הכ״ו דורות שלפני מתן תורה היה קיום העולמות בא בתור מתנת חנם. וזה גופא הוא הגדלתה והאדרתה של מדת החסד שממתן תורה ואילך אין כאן חסד חנם. והן דקאמר שאותם העשרים וששה דורות נתקיימו בחסדו של מקום, היינו דוגמת הפרנסה, שמפרנסים את הילד אדעתא דבשעת גדולו יהיה סמוך על שלחן עצמו.
וחזינן מזה שאף על גב דבודאי ישנה הנהגה של שכר ועונש גם לפני מתן תורה, מכל מקום אין שכרה של עבודת השם לפני מתן תורה מספיק לזקף את עצם קיום העולמות על חשבונו: דבכדי שקיום העולמות לא יבוא בתור מתנת חנם כי אם בתור תשלום שכר, מוכרחת היא עבודת השם בכל מצוותיה של תורה.
The world was created to fulfill the Torah, but כי לעולם חסדו means that even when it is not fulfilled, ה׳‘s חסד still provides for our existence. That was true before the Torah was given, and that is true today, when we don’t live up to ה׳’s expectations:
כג שבשפלנו זכר לנו; כי לעולם חסדו׃
כד ויפרקנו מצרינו; כי לעולם חסדו׃
שבשפלנו זכר לנו כל״ח: אפשר על פי מה שפירשתי…מ״ש דַּלוּת מַעֲשִׂים בְּשׁוּרֶךָ קָרֵב צֶדֶק מֵאֵלֶיךָ דח״ו כשלא יש מעשים טובים לא יש יחוד כמו שצריך; ואנו מתפללים דלות מעשים בשורך, והשכינה נפרדת ח״ו, קרב צדק היא שכינת עזנו מאליך ויהיה יחוד שלם וז״ש שבשפלנו דלות מעשים.
And so we conclude with the certainty that ה׳ will continue to provide for us:
כה נתן לחם לכל בשר; כי לעולם חסדו׃
כו הודו לא־ל השמים; כי לעולם חסדו׃
And we express gratitude for everything that we have:
מעשה וגזרו תענית בלוד [וירדו להם גשמים קדם חצות. אמר להם רבי טרפון: צאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב. ויצאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב, ובאו בין הערבים וקראו הלל הגדול]. ונימא הלל מעיקרא? אביי ורבא דאמרי תרווייהו: לפי שאין אומרים הלל אלא על נפש שבעה וכרס מלאה. איני? והא רב פפא איקלע לבי כנישתא דאבי גובר וגזר תענית, וירדו להם גשמים עד חצות, ואמר [להם: אמרו] הלל ואחר כך אכלו ושתו! שאני בני מחוזא, דשכיחי בהו שכרות.
אלא בנפש שבעה: מתוך שכתוב בו ”נותן לחם לכל בשר“, נאה להאמר על השבע.
Next time, we will look at the concrete expression of gratitude, the קרבן תודה, and the תהילים that go with that.