When we last left off, David had tried to get the ארון to Jerusalem but failed. For three months, it sits in the house of עבד אדם.
שלושה חודשים של השהיה לימדו את דוד שיעור חשוב ביותר—דווקא כאשר יוצאים לדרך חדשה חובה עליונה לשמור על מצוות עתיקות כמו נשיאת הארון רק בכתף, ולשמור בכך על שרשרת הדורות לבל תינתק. כעין ברית מילה של אבות לפני הפסח, ביציאת מצרים.
יא וישב ארון ה׳ בית עבד אדם הגתי שלשה חדשים; ויברך ה׳ את עבד אדם ואת כל ביתו׃
יב ויגד למלך דוד לאמר ברך ה׳ את בית עבד אדם ואת כל אשר לו בעבור ארון האלקים; וילך דוד ויעל את ארון האלקים מבית עבד אדם עיר דוד בשמחה׃
יג ויהי כי צעדו נשאי ארון ה׳ ששה צעדים; ויזבח שור ומריא׃
יד ודוד מכרכר בכל עז לפני ה׳; ודוד חגור אפוד בד׃
טו ודוד וכל בית ישראל מעלים את ארון ה׳ בתרועה ובקול שופר׃
טז והיה ארון ה׳ בא עיר דוד; ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה׳ ותבז לו בלבה׃
יז ויבאו את ארון ה׳ ויצגו אתו במקומו בתוך האהל אשר נטה לו דוד; ויעל דוד עלות לפני ה׳ ושלמים׃
יח ויכל דוד מהעלות העולה והשלמים; ויברך את העם בשם ה׳ צבאות׃
יט ויחלק לכל העם לכל המון ישראל למאיש ועד אשה לאיש חלת לחם אחת ואשפר אחד ואשישה אחת; וילך כל העם איש לביתו׃
כ וישב דוד לברך את ביתו;
ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד ותאמר מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הרקים׃
כא ויאמר דוד אל מיכל לפני ה׳ אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצות אתי נגיד על עם ה׳ על ישראל; ושחקתי לפני ה׳׃
כב ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני; ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה׃
כג ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה׃
The story as presented in דברי הימים has a very different emphasis:
א ויעש לו בתים בעיר דויד; ויכן מקום לארון האלקים ויט לו אהל׃
ב אז אמר דויד לא לשאת את ארון האלקים כי אם הלוים; כי בם בחר ה׳ לשאת את ארון ה׳ ולשרתו עד עולם׃
ג ויקהל דויד את כל ישראל אל ירושלם להעלות את ארון ה׳ אל מקומו אשר הכין לו׃
ד ויאסף דויד את בני אהרן ואת הלוים׃
ה לבני קהת אוריאל השר ואחיו מאה ועשרים׃
ו לבני מררי עשיה השר ואחיו מאתים ועשרים׃
ז לבני גרשום יואל השר ואחיו מאה ושלשים׃
ח לבני אליצפן שמעיה השר ואחיו מאתים׃
ט לבני חברון אליאל השר ואחיו שמונים׃
י לבני עזיאל; עמינדב השר ואחיו מאה ושנים עשר׃
יא ויקרא דויד לצדוק ולאביתר הכהנים; וללוים לאוריאל עשיה ויואל שמעיה ואליאל ועמינדב׃
יב ויאמר להם אתם ראשי האבות ללוים; התקדשו אתם ואחיכם והעליתם את ארון ה׳ אלקי ישראל אל הכינותי לו׃
יג כי למבראשונה לא אתם פרץ ה׳ אלקינו בנו כי לא דרשנהו כמשפט׃
יד ויתקדשו הכהנים והלוים להעלות את ארון ה׳ אלקי ישראל׃
טו וישאו בני הלוים את ארון האלקים כאשר צוה משה כדבר ה׳ בכתפם במטות עליהם׃
טז ויאמר דויד לשרי הלוים להעמיד את אחיהם המשררים בכלי שיר נבלים וכנרות ומצלתים משמיעים להרים בקול לשמחה׃
יז ויעמידו הלוים את הימן בן יואל ומן אחיו אסף בן ברכיהו;
ומן בני מררי אחיהם איתן בן קושיהו׃
יח ועמהם אחיהם המשנים; זכריהו בן ויעזיאל ושמירמות ויחיאל ועני אליאב ובניהו ומעשיהו ומתתיהו ואליפלהו ומקניהו ועבד אדם ויעיאל השערים׃
יט והמשררים הימן אסף ואיתן במצלתים נחשת להשמיע׃
כ וזכריה ועזיאל ושמירמות ויחיאל ועני ואליאב ומעשיהו ובניהו בנבלים על עלמות׃
כא ומתתיהו ואליפלהו ומקניהו ועבד אדם ויעיאל ועזזיהו בכנרות על השמינית לנצח׃
כב וכנניהו שר הלוים במשא יסר במשא כי מבין הוא׃
כג וברכיה ואלקנה שערים לארון׃
כד ושבניהו ויושפט ונתנאל ועמשי וזכריהו ובניהו ואליעזר הכהנים מחצצרים (מחצרים) בחצצרות לפני ארון האלקים; ועבד אדם ויחיה שערים לארון׃
כה ויהי דויד וזקני ישראל ושרי האלפים; ההלכים להעלות את ארון ברית ה׳ מן בית עבד אדם בשמחה׃
כו ויהי בעזר האלקים את הלוים נשאי ארון ברית ה׳; ויזבחו שבעה פרים ושבעה אילים׃
כז ודויד מכרבל במעיל בוץ וכל הלוים הנשאים את הארון והמשררים וכנניה השר המשא המשררים; ועל דויד אפוד בד׃
כח וכל ישראל מעלים את ארון ברית ה׳ בתרועה ובקול שופר ובחצצרות ובמצלתים; משמעים בנבלים וכנרות׃
כט ויהי ארון ברית ה׳ בא עד עיר דויד; ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את המלך דויד מרקד ומשחק ותבז לו בלבה׃
Once more the difference in emphasis between Samuel and Chronicles is striking. In Samuel it states simply, “and David went and brought the Ark” and no mention of “all Israel”.
מיכל בת שאול וגומר: לפי שספר דברי הימים בשביל כבוד דוד הוא לפיכך אין כתוב כאן מה אמרה מיכל לדוד כמו שכתוב בשמואל מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הריקים כי זילותא של דוד היה שאמרה לו אשה כן .
דברי הימים goes into a lot more detail about the ceremony and the ritual associated with the ארון, and this continues for another two chapters. ספר שמואל doesn’t deal with the משכן/מקדש at all. From שמואל's point of view, once the משכן is destroyed in chapter 4, it never comes back. ספר שמואל is more about David as person and as king. I’m interested in the religious side (as seen in תהילים) and we’ll spend several shiurim looking at דברי הימים and the corresponding תהילים.
One detail that דברי הימים adds is ויעש לו בתים בעיר דויד; ויכן מקום לארון האלקים ויט לו אהל. That phrase, ויעש לו בתים, is unusual (the usual verb is ויבן) and it’s unclear what it means here. David has already built the residential area of Jerusalem (שמואל ב ה:ט) ויבן דוד סביב מן המלוא וביתה, and he already has a palace: (שמואל ב ה:יא)וישלח חירם מלך צר מלאכים…ויבנו בית לדוד. Rabbi Eisemann suggests it’s a hint to the earlier use of the phrase:
ויהי כי יראו המילדת את האלקים; ויעש להם בתים׃
ויעש להם בתים: בתי כהונה ולויה ומלכות שקרויין בתים (מלכים א ט:א) לבנות את בית ה׳ ואת בית המלך
So this is David establishing not literal houses but the institutions of בתי כהונה ומלכות. On a more literal level, David builds a government complex, with his palace, offices and now a place for the ארון, anticipating that he will build the בית המקדש. Metzudot understands ויכן מקום as just setting aside the place:
ויכן וכו׳: הכין מקום על הארון ופירש עליו אוהל.
But Malbim (following the Gra) says that David actually built a replacement משכן, like the one that was destroyed. It was a real building, just with a curtain roof:
ויעש, ויכן מקום: של בנין אבנים: ויט לו אהל: של יריעות מלמעלה, שעד עתה היה מתהלך באהל ובמשכן.
כיון שנכנסו לארץ, העמידו המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה שכבשו ושחלקו. ומשם באו לשילה, ובנו שם בית של אבנים; ופרסו יריעות המשכן עליו, ולא הייתה שם תקרה. ושלוש מאות ותשע ושישים שנה, עמד מקדש שילה. וכשמת עלי, חרב ובאו לנוב ובנו שם מקדש; וכשמת שמואל, חרב ובאו לגבעון ובנו שם מקדש. ומגבעון באו לבית העולמים. וימי נוב וגבעון, שבע וחמישים שנה.
Because what they had now, in Givon, was just a tent of curtains like the משכן in the desert:
וילכו שלמה וכל הקהל עמו לבמה אשר בגבעון; כי שם היה אהל מועד האלקים אשר עשה משה עבד ה׳ במדבר׃
So what David is doing is rebuilding the משכן שילה. Just as when he tried to bring the ארון to Jerusalem, he is symbolically undoing the חורבן שילה from 20 years before. He will reset the clock, then move forward turning it into the eternal בית המקדש.
But David doesn’t use that building yet. He is too scared after the death of Uzza and leaves the ארון with עבד אדם, who is “blessed”. What was the nature of that blessing? There’s a hint later in דברי הימים:
ד ולעבד אדם בנים שמעיה הבכור יהוזבד השני יואח השלשי ושכר הרביעי ונתנאל החמישי׃
ה עמיאל הששי יששכר השביעי פעלתי השמיני; כי ברכו אלקים׃
ו ולשמעיה בנו נולד בנים הממשלים לבית אביהם; כי גבורי חיל המה׃
ז בני שמעיה עתני ורפאל ועובד אלזבד אחיו בני חיל; אליהו וסמכיהו׃
ח כל אלה מבני עבד אדם המה ובניהם ואחיהם איש חיל בכח לעבדה ששים ושנים לעבד אדם׃
פתח ר׳ אליעזר בנו של ר׳ יוסי הגלילי בכבוד אכסניא ודרש: (שמואל ב ו) ויברך ה׳ את עובד אדום (הגתי) בעבור ארון האלקים והלא דברים ק״ו ומה ארון שלא אכל ושתה אלא כבד ורבץ לפניו, כך המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו עאכ״ו! מאי היא ברכה שברכו? אמר רב יהודה בר זבידא זו חמות וח׳ כלותיה שילדו ששה ששה בכרס אחד
שנאמר (דברי הימים א כו) פעלתי השמיני וכתיב (דברי הימים א כו) כי ברכו אלקים (דברי הימים א כו) כל אלה [מבני] (ל)עובד אדום המה ובניהם ואחיהם (אנשי) [איש] חיל בכח לעבדה ששים ושנים לעובד אדום.
While having 62 grandchildren sounds like a wonderful ברכה, it’s hard to see how David could have recognized that blessing in only 3 months. The Midrash has a more extreme version:
אמרו שמנה בנים היו לו ושמנה כלות היו לו וכל חדא מנהון הות ילדת תרין בכל ירחא, הא כיצד טמאה שבעה וטהורה שבעה והיא יולדת, טמאה שבעה וטהורה שבעה והיא יולדת, שיתא עשר בכל ירח, תלתא ירחין הא ארבעין ותמניא, ושיתא דידיה הא חמשין וארבעה ותמניתהון הא שתין ותרתין.
The משבצות זהב cites the גר״א (which I cannot find) that if there was an open miracle like the midrash, it’s possible to David to have recognized that ויברך ה׳ את עבד אדם ואת כל ביתו. But if the ברכה was having multiple births, how could he recognize that in three months? He answers, “שכיוון שהם היו ששה עוברים , היה העיבור גדול כל כך, עד שאפילו בשלשה חדשים היה ניכר”.
Some other notes on this story:
ויהי בעזר האלקים: רבותינו אמרו מכאן שהארון נושא את עצמו.
The procession carrying the ארון anticipates David’s plans for the משכן and the future בית המקדש. He calls on צדוק ואביתר הכהנים to lead them. אביתר was the כהן who took the אורים ותומים to David when he ran from Saul, and has been at his side evey since. He will be appointed to be the כהן גדול with the ארון in Jerusalem. צדוק was mentioned as one of the leaders of the כהנים (he is called in דברי הימים א יב:כט נער גבור חיל) who came to David in Hebron. He didn’t have a formal position then, but will be appointed to be the כהן גדול at the משכן in Givon. The current כהן גדול, יהוידע (called in דברי הימים א יב:כח הנגיד לאהרן) will be appointed to David’s cabinet of advisors.
The expression ואשפר אחד ואשישה אחת is unclear; I agree with the King James translation (which is from Rashi):
And he dealt among all the people, even among the whole multitude of Israel, as well to the women as men, to every one a cake of bread, and a good piece of flesh, and a flagon of wine. So all the people departed every one to his house.
שמואל describes David as wearing an אפוד, which is sometimes taken meaning that he was wearing only and אפוד, and that is what Michal was complaining about. He was literally exposing himself by spinning so hard. But דברי הימים tells us that’s not so (evidently the rumors existed in Ezra’s time). He had a robe; the אפוד was a decorative sign of honor, like a tie today.
בא וראה כמה בזה דוד עצמו לכבודו של הקדוש ברוך הוא. היה לו לדוד להיות מהלך לפניו סתם כמלך לבוש כלי מלכותו. לאו, אלא לבש כלים נאים לכבוד הארון ומשחק לפניו.
We’ve dealt with Michal and her relationship with David and her lack of children in the past. So I won’t go into that again.
But it’s worth looking at Michal’s reaction to David’s “antics”. Her modesty reflects her father’s:
כב וישאלו עוד בה׳ הבא עוד הלם איש;
ויאמר ה׳ הנה הוא נחבא אל הכלים׃
כג וירצו ויקחהו משם ויתיצב בתוך העם; ויגבה מכל העם משכמו ומעלה׃
ג ויבא אל גדרות הצאן על הדרך ושם מערה ויבא שאול להסך את רגליו; ודוד ואנשיו בירכתי המערה ישבים׃
ד ויאמרו אנשי דוד אליו הנה היום אשר אמר ה׳ אליך הנה אנכי נתן את איביך (איבך) בידך ועשית לו כאשר יטב בעיניך; ויקם דוד ויכרת את כנף המעיל אשר לשאול בלט׃
והיה ארון ה׳ בא עיר דוד ומיכל בת שאול וגו׳. אמרה לו: משפחתו של בית אבא היתה נאה ממך! חלילה להם שנראה מימיהן פסת יד ופסת רגל ועקב מגולין, אלא כולם היו מכובדין ממך. ומה אמר לה דוד? לפני ה׳ אשר בחר בי וגו׳. אלא בית אביך היו מבקשין כבוד עצמם ומניחין כבוד שמים ואני איני עושה כן אלא מניח אני כבוד עצמי ומבקש אני כבוד שמים.
And this modesty of Saul’s was his strength and his downfall:
אמר רב הונא…שאול באחת ועלתה לו דוד בשתים ולא עלתה לו.
This literally means, “Saul sinned once and it affected him; David sinned twice and it did not affect him”. But the משבצות זהב cites Rav David Friedman with a more “chassishe” interpretation:
…שאול היה מתנהג רק במדת הענוה, וממנה היו מעלותיו וגם חסרונותיו, ואילו דוד היה ”בשנים“, שאף שהיה בתכלית השפלות והענוה, ואמר (תהלים כב:ז) ”ואנכי תולעת ולא איש“, מ״מ כנגד המרשעים ושונאי ה׳ היה בתכלית התקיפות והתנשאות, ולכן דוד הצליח להנהיג עם ישראל ושאול נדחה. וכמו כן בענין זה שדוד ידע את הגדרים של כל דבר ודבר מתי יש לנהוג בכל הנהגה והנהגה.
And there’s an interesting connection to the well known fact that Michal wore tefillin:
ראיתי בספר כתנות אש, שמקשר את שיטת מיכל בת שאול עם מה שמוזכר בגמרא (עירובין צו,א) שמיכל בת שאול היתה מנחת תפילין, והרי תפילין אסורין בקלות ראש…ונמצא דמיכל בת שאול מופלגת היא בהנהגת כבוד התפילין…וממילא לא היתה יכולה לסבול הנהגה מפזז ומכרכר בכל עז ובהגלות נגלות דוד כאחד הריקים …
But David here has the right balance of שמחה and שחוק. We have to serve ה׳ with all our מידות. And part of what David sets up is to assign the Levites as שערים and המשררים. We’ll look at that in more detail next time.