Last time we saw David being rejected by the פלישתים and sent back to his headquarters in Ziklag. There, the bad situation just gets worse:
א ויהי בבא דוד ואנשיו צקלג ביום השלישי; ועמלקי פשטו אל נגב ואל צקלג ויכו את צקלג וישרפו אתה באש׃
ב וישבו את הנשים אשר בה מקטן ועד גדול לא המיתו איש; וינהגו וילכו לדרכם׃
The first question is, where did these Amalekites come from? Didn’t Saul wipe them all out 15 chapters ago?
ב כה אמר ה׳ צ־באות פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלתו ממצרים׃
ג עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמל עליו; והמתה מאיש עד אשה מעלל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור׃
Rashi has a very interesting understanding of the command to wipe out their animals as well:
שהיו בעלי כשפים , ומשנין עצמן ודומין לבהמה
This is a strange aggadic interpretation, but the משבצות זהב cites a more rationalist version of the same answer:
ויאמר שמואל ומה קול הצאן הזה באזני וקול הבקר אשר אנכי שמע׃
וראיתי למו״ר בעל שבט הלוי שליט״א שביאר, ששמואל אמר לשאול הנה אתה שומע רק קול של צאן, אבל אני שומע בקוליהם, קולות אדם, של אנשים אשר התחפשו בתוך אלו הצאן. וזה מדוייק באמרו אשר אנכי שמע…
And he proposes (citing the שיח מרדכי) that these Amalekites who hid were the ones who would later be raiding in the Negev.
We discussed earlier how this attack seems to be a מדה כנגד מדה for David’s own behavior against the neutral nations of the southwest:
ח ויעל דוד ואנשיו ויפשטו אל הגשורי והגרזי (והגזרי) והעמלקי; כי הנה ישבות הארץ אשר מעולם בואך שורה ועד ארץ מצרים׃ ט והכה דוד את הארץ ולא יחיה איש ואשה; ולקח צאן ובקר וחמרים וגמלים ובגדים וישב ויבא אל אכיש׃
The irony that the text highlights is how Amalek spared the lives of the people where David killed them all. I don’t want to suggest that Amalek was innocent; it’s clear here and in the first time we see Amalek that they are slave traders:
יז זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים׃
יח אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע; ולא ירא אלקים׃
ג ויבא דוד ואנשיו אל העיר והנה שרופה באש; ונשיהם ובניהם ובנתיהם נשבו׃
ד וישא דוד והעם אשר אתו את קולם ויבכו; עד אשר אין בהם כח לבכות׃
ה ושתי נשי דוד נשבו אחינעם היזרעלית ואביגיל אשת נבל הכרמלי׃
ו ותצר לדוד מאד כי אמרו העם לסקלו כי מרה נפש כל העם איש על בנו ועל בנתיו; ויתחזק דוד בה׳ אלקיו׃
ז ויאמר דוד אל אביתר הכהן בן אחימלך הגישה נא לי האפוד; ויגש אביתר את האפוד אל דוד׃
ח וישאל דוד בה׳ לאמר ארדף אחרי הגדוד הזה האשגנו; ויאמר לו רדף כי השג תשיג והצל תציל׃
The difference between the reaction of David’s men and David’s own reaction is striking. His men remain מר נפש, just wanting to strike out, blaming David for their loss.
א וילך דוד משם וימלט אל מערת עדלם; וישמעו אחיו וכל בית אביו וירדו אליו שמה׃ ב ויתקבצו אליו כל איש מצוק וכל איש אשר לו נשא וכל איש מר נפש ויהי עליהם לשר; ויהיו עמו כארבע מאות איש׃
The Chofetz Chaim learns a מוסר השכל from David’s behavior:
מצינו (בשמואל
ל׳) בדוד כשבא אל עיר ציקלג ומצא אותה שהיא שרופה באש ונשיהם ובניהם ובנותיהם
נשבו וישא דוד והעם אשר אתו את קולם ויבכו עד אשר אין בהם כח לבכות כתוב
אח״כ בפסוק ו׳ ויתחזק דוד בה׳ אלקיו ואח״כ כתוב ששאל באורים ותומים והשיבו לו
שיצלח וכן היה לבסוף שהשיב את הכל ונצח את כל אויביו והכם מהנשף עד הערב
למחרתם ולכך כתב לנו הפסוק את שאלת האורים ותומים אחר שכתוב ויתחזק דוד בה׳
אלקיו להורות לנו שתשובת אורים ותומים שיצלח היה רק בעבור שהתחזק מתחלה את
בטחונו בה׳ וכן מצינו בגמרא (מנחות כט,א) שאמר כל שתולה בטחונו בהקב״ה הרי
הוא לו מחסה בעוה״ז ובעוה״ב שנאמר בטחו בה׳ עדי עד כי בי־ה ה׳ צור עולמים.
Note that ה׳ answers him more than he asked; David asks only ארדף…האשגנו while ה׳ adds הצל תציל.
ט וילך דוד הוא ושש מאות איש אשר אתו ויבאו עד נחל הבשור; והנותרים עמדו׃
י וירדף דוד הוא וארבע מאות איש; ויעמדו מאתים איש אשר פגרו מעבר את נחל הבשור׃
יא וימצאו איש מצרי בשדה ויקחו אתו אל דוד; ויתנו לו לחם ויאכל וישקהו מים׃
יב ויתנו לו פלח דבלה ושני צמקים ויאכל ותשב רוחו אליו; כי לא אכל לחם ולא שתה מים שלשה ימים ושלשה לילות׃
יג ויאמר לו דוד למי אתה ואי מזה אתה; ויאמר נער מצרי אנכי עבד לאיש עמלקי ויעזבני אדני כי חליתי היום שלשה׃
יד אנחנו פשטנו נגב הכרתי ועל אשר ליהודה ועל נגב כלב; ואת צקלג שרפנו באש׃
טו ויאמר אליו דוד התורדני אל הגדוד הזה; ויאמר השבעה לי באלקים אם תמיתני ואם תסגרני ביד אדני ואורדך אל הגדוד הזה׃
טז וירדהו והנה נטשים על פני כל הארץ; אכלים ושתים וחגגים בכל השלל הגדול אשר לקחו מארץ פלשתים ומארץ יהודה׃
יז ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם; ולא נמלט מהם איש כי אם ארבע מאות איש נער אשר רכבו על הגמלים וינסו׃
יח ויצל דוד את כל אשר לקחו עמלק; ואת שתי נשיו הציל דוד׃
יט ולא נעדר להם מן הקטן ועד הגדול ועד בנים ובנות ומשלל ועד כל אשר לקחו להם; הכל השיב דוד׃
כ ויקח דוד את כל הצאן והבקר; נהגו לפני המקנה ההוא ויאמרו זה שלל דוד׃
The commentators say that הנותרים עמדו refers to the 200 mentioned later that stayed at the river, but that does not seem to fit the flow of the text. I would interpret, as does Malbim, that this refers to all the rest of David’s army; we saw (דברי הימים א יב:כא) בלכתו אל ציקלג נפלו עליו …ראשי האלפים אשר למנשה. Thus the new recruits stayed in Ziklag; David’s core group, the ones whose homes had been destroyed and whose families had been taken into slavery, went with him to war.
Then 200 of the 600 stayed at the river:
אמנם מן נחל הבשור והלאה לא רדפו רק ארבע מאות, כי שם עמדו מאתים אשר פגרו ונלאו מרדוף עוד, ומ״ש ויעמדו היינו שלא שבו לביתם, רק עמדו שם בפקודת דוד לשמור הכלים שהונחו שם להקל הטורח.
The Malbim sees a little medical advice in the way they treat the Egyptian slave:
ידוע שמי שאחזו בולמוס אין לתת לו מים הרבה בפעם אחת פן יצבה בטנו, רק וישקוהו מעט מעט כפי הרפואה.
Then David attacks, and 400 of Amalek survive. This is an allusion to the first group of 400, those who came with עשו, the Amalekite’s ancestor:
וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה׃
עשו לבדו וארבע מאות איש שהלכו עמו נשמטו מאצלו אחד אחד. והיכן פרע להם הקדוש ברוך הוא, בימי דוד, שנאמר (ש״א ל יז) כי אם ארבע מאות איש נער אשר רכבו על הגמלים.
It also makes the parallel between David and the Amalekites even stronger; we have pointed out (most notably in the story of Avigail) that David’s 400 men is also an allusion to Esau.
But David succeeds, rescues all the captives and recovers all the stolen property. We will see that David’s actions with the spoils shows his development into a true ruler.
מספר שלא נהגו בו כמי שמציל את שלו מיד בוזז, שכל אחד לוקח בחזרה את שלו (כי באמת כבר היה אחר יאוש, והמציל מן הגייס במקום שלא היה אפשר להציל והיה יאוש בעלים הרי הוא שלו), ואחר שכולם התיאשו מקנינם היה זה אצלם כאילו שללו שלל שלא היה שלהם מעולם, שכל השלל מיוחס אל המלך, ולכן לקח דוד את כל הצאן והבקר (והיינו מה שמצאו אצלם משלל נגב הכרתי ויהודה, שזה שייך אל המלך), נהגו אותו לפני המקנה ההוא, ר״ל לפני המקנה הנ״ל בכתוב הקודם שהשיבו מה שלקחו מצקלג (שע״ז ירמוז במלת ההוא). ויאמרו על כולם זה שלל דוד, הודיעו כי התיאשו ממקנה קנינם וכבר יצא מרשותם, והוא עתה של דוד המציל, שיעשה בו כחפצו, וזה עשו לכבוד דוד שיחלק בין אנשי המלחמה כמלך המחלק שלל למחנהו.