כא ויבא דוד אל מאתים האנשים אשר פגרו מלכת אחרי דוד וישיבם בנחל הבשור ויצאו לקראת דוד ולקראת העם אשר אתו; ויגש דוד את העם וישאל להם לשלום׃
כב ויען כל איש רע ובליעל מהאנשים אשר הלכו עם דוד ויאמרו יען אשר לא הלכו עמי לא נתן להם מהשלל אשר הצלנו; כי אם איש את אשתו ואת בניו וינהגו וילכו׃
כג ויאמר דוד לא תעשו כן אחי; את אשר נתן ה׳ לנו וישמר אתנו ויתן את הגדוד הבא עלינו בידנו׃
כד ומי ישמע לכם לדבר הזה; כי כחלק הירד במלחמה וכחלק הישב על הכלים יחדו יחלקו׃
כה ויהי מהיום ההוא ומעלה; וישמה לחק ולמשפט לישראל עד היום הזה׃
We see, as we did from the previous paragraph, the difference between David and his men. His men, (שמואל א ל:ו) מרה נפש כל העם, blamed David and threatened to stone him. However, ויתחזק דוד בה׳ אלקיו. Here, they are (at least some of them) are איש רע ובליעל. The word בליעל, ”wanton, uncontrolled“, often has a very negative meaning (the people of גבעה in the incident of the פילגש בגבעה are called (שופטים יט:כב) בני-בליעל), but sometimes has the sense of selfish, niggardly:
השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו; וקרא עליך אל ה׳ והיה בך חטא׃
So too here. David’s men do no recognize that everything they have is a gift from ה׳, where David does: אשר נתן ה׳ לנו.
This idea, that the spoils of war should be split evenly between the soldiers and those on the home front, goes back to Avraham:
כא ויאמר מלך סדם אל אברם; תן לי הנפש והרכש קח לך׃
כב ויאמר אברם אל מלך סדם; הרמתי ידי אל ה׳ אל עליון קנה שמים וארץ׃
כג אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך; ולא תאמר אני העשרתי את אברם׃
כד בלעדי רק אשר אכלו הנערים וחלק האנשים אשר הלכו אתי; ענר אשכל וממרא הם יקחו חלקם׃
עבדי אשר הלכו אתי, ועוד ענר אשכול וממרא וגו׳. ואף על פי שעבדי נכנסו למלחמה, שנאמר לעיל (פסוק טו) הוא ועבדיו ויכם, וענר וחבריו ישבו על הכלים לשמור, אפילו הכי הם יקחו חלקם. וממנו למד דוד שאמר (ש״א ל:כד) כחלק היורד למלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו. ולכך נאמר (שם פסוק כה) ויהי מהיום ההוא ומעלה וישימה לחוק ולמשפט, ולא נאמר והלאה לפי שכבר ניתן החוק בימי אברהם.
And we see it later as a direct command to בני ישראל:
א וידבר ה׳ אל משה לאמר׃
ב נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים; אחר תאסף אל עמיך׃
ג וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא; ויהיו על מדין לתת נקמת ה׳ במדין׃
ד אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא׃
ה וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שנים עשר אלף חלוצי צבא׃
…
כה ויאמר ה׳ אל משה לאמר׃
כו שא את ראש מלקוח השבי באדם ובבהמה אתה ואלעזר הכהן וראשי אבות העדה׃
כז וחצית את המלקוח בין תפשי המלחמה היצאים לצבא ובין כל העדה׃
The Malbim explains whatDavid did differently, and what it means to be a חק ומשפט:
משמע שחק זה לא היה בין העמים, וכן בין ישראל לא התפשט עד הנה, ומדוע קבע דוד החק הזה?
רצה לומר כי הנימוס שחוקקים בין העמים אשר אין לו טעם נקרא חק, והדבר שיש לומר טעם שכלי נקרא משפט, והנה תקנה זאת שהיושב על הכלים יקח חלק בשוה עם ההולך למלחמה, הוא לפי שטחיותו חק לא משפט, אחר שהוא נעדר הטעם, אולם דוד שבאר טעמו של זה החוק, שיסודו בנוי על מה שמלחמת ישראל ונצחונם אינו ע״י כחם וגבורתם רק ע״י זכותם בהשגחת ה׳ הלוחם בעדם, עד שכפי זה אין הבדל בין הלוחם ובין היושב על הכלים ומתפלל, הוא שם זה למשפט גם כן בישראל, שאצל ישראל הוא משפט שכלי לא חק לבד.
Note what the Malbim is doing here. He is redefining our usual understanding of חק and משפט. The idea of sharing the spoils with those who remained behind had always been a good thing, but as an ethical principle (Malbim’s translation of חק as נימוס, nomos). A משפט has a practical benefit. David established this תקנה as a necessary part of the way he would do battle. There had to be those who remained behind to pray, and their role was as important as the soldiers themselves.
And the Midrash actually sees a hint to this idea in ה׳'s commandment about the war with Midyan:
אלף למטה וגו׳: י״א: שני אלפים מכל שבט ושבט שלח. וי״א: ג׳ אלפים מכל שבט ושבט. י״ב אלף משמרים את כליהם…וי״ב אלף לתפלה.
If I may push a textual parallel further than it should go, this may be part of the symbolism of the 400 Amelekites who run away from this battle. David’s 400 men has, throughout the text, highlighted the connection between David and Esav. Both are אדמוני, both are appeased with a gift called a ברכה, both use(or are attributed) the phrase למי אתה. David has the opportunity to become another אדום, a bandit kingdom preying on the caravans to and from Egypt. But here he decides to be a king in a מלכות ישראל. The textual parallels disappear at this point. His men will now be called הגברים אשר לדוד, not ארבע מאות איש. The curse of Esav has run away.
Song of the City
In the formatting of the Alleppo Codex:
כו ויבא דוד אל צקלג וישלח מהשלל לזקני יהודה לרעהו לאמר; הנה לכם ברכה משלל איבי
ה׳׃ כז לאשר
בבית אל ולאשר
ברמות נגבולאשר
ביתר׃ כח ולאשר
בערער ולאשר
בשפמות ולאשר
באשתמע׃ כט ולאשר
ברכל ולאשר
בערי הירחמאלי ולאשר
בערי הקיני׃ ל ולאשר
בחרמה ולאשר
בבור עשן ולאשר
בעתך׃ לא ולאשר
בחברון; ולכל המקמות
אשר התהלך שם דוד הוא ואנשיו׃
The structure of the paragraph reminds us of other places in תנ״ך:
ו ובשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות
איש׃ ז ואת
פרשנדתא ואת
דלפון ואת
אספתא׃ ח ואת
פורתא ואת
אדליא ואת
ארידתא׃ ט ואת
פרמשתא ואת
אריסי ואת
ארידי ואת
ויזתא׃ י עשרת
בני המן בן המדתא צרר היהודים הרגו; ובבזה לא שלחו את ידם׃
And most relevantly, the list of Canaanite kings conquered by Joshua:
ז ואלה מלכי הארץ אשר הכה יהושע ובני ישראל בעבר הירדן ימה מבעל גד בבקעת הלבנון ועד ההר החלק העלה שעירה; ויתנה יהושע לשבטי ישראל ירשה כמחלקתם׃
ח בהר ובשפלה ובערבה ובאשדות ובמדבר ובנגב החתי האמרי והכנעני הפרזי החוי והיבוסי׃
ט מלך יריחו אחד;
מלך העי אשר מצד בית אל אחד׃
י מלך ירושלם אחד
מלך חברון אחד׃
יא מלך ירמות אחד
מלך לכיש אחד׃
יב מלך עגלון אחד
מלך גזר אחד׃
יג מלך דבר אחד
מלך גדר אחד׃
יד מלך חרמה אחד
מלך ערד אחד׃
טו מלך לבנה אחד
מלך עדלם אחד׃
טז מלך מקדה אחד
מלך בית אל אחד׃
יז מלך תפוח אחד
מלך חפר אחד׃
יח מלך אפק אחד
מלך לשרון אחד׃
יט מלך מדון אחד
מלך חצור אחד׃
כ מלך שמרון מראון אחד
מלך אכשף אחד׃
כא מלך תענך אחד
מלך מגדו אחד׃
כב מלך קדש אחד
מלך יקנעם לכרמל אחד׃
כג מלך דור לנפת דור אחד;
מלך גוים לגלגל אחד׃
כד מלך תרצה אחד;
כל מלכים שלשים ואחד׃
Our text is a שירה as well, a song of victory. Not a military conquest, but a political victory. David is an enemy of the state, a known rebel and vassal of the Philistines. To accept money from him would be like accepting a donation from Abu Bakr al-Baghdadi. These cities were declaring their loyalty to David and in effect seceding for Saul’s kingdom.
The נביא will not focus on Saul’s last days. The next time we see David, he is crowned king of Judah. This doesn’t come out of the blue; the loyalty of the people is evident here as well.