At this point, there are four groups that David has to deal with.
- His army, who had been loyal to him throughout but felt betrayed by his mourning for Avshalom (he dealt with them in the end of פרק יח).
- The people of גלעד, the part of מנשה east of the Jordan, who had protected and sustained him throughout the civil war.
- The people of יהודה who were loyal to Avshalom, who had been anointed king in Chevron.
- The people of ישראל, the other tribes, who by and large had thrown their lot in with Avshalom.
Group 2 we will see later in this perek. We now turn to group 4 (then group 3).
י ויהי כל העם נדון בכל שבטי ישראל לאמר; המלך הצילנו מכף איבינו והוא מלטנו מכף פלשתים ועתה ברח מן הארץ מעל אבשלום׃ יא ואבשלום אשר משחנו עלינו מת במלחמה; ועתה למה אתם מחרשים להשיב את המלך׃
ישראל in this case is the tribes outside of יהודה. David had united the two halves of the nation 28 years earlier:
א ויבאו כל שבטי ישראל אל דוד חברונה; ויאמרו לאמר הננו עצמך ובשרך אנחנו׃
ב גם אתמול גם שלשום בהיות שאול מלך עלינו אתה הייתה מוציא (המוציא) והמבי את ישראל; ויאמר ה׳ לך אתה תרעה את עמי את ישראל ואתה תהיה לנגיד על ישראל׃
But Avshalom found the cracks that had been barely plastered over, and fractured the nation again. After the civil war was over, ישראל realized that they were wrong, and wanted to re-unite. We do not have a record of them saying again, ואתה תהיה לנגיד על ישראל, but the text makes it clear that this must have happened, since David now has to go back to the people of יהודה who had been loyal to Avshalom (group 3).
יב והמלך דוד שלח אל צדוק ואל אביתר הכהנים לאמר דברו אל זקני יהודה לאמר למה תהיו אחרנים להשיב את המלך אל ביתו; ודבר כל ישראל בא אל המלך אל ביתו׃ יג אחי אתם עצמי ובשרי אתם; ולמה תהיו אחרנים להשיב את המלך׃
ודבר כל ישראל בא אל המלך: שכבר נודע לו דבר כל ישראל כולם פה אחד שישוב למלכותו.
But notice David’s mistake: he only calls יהודה עצמי ובשרי, where ישראל had previously reminded him עצמך ובשרך אנחנו. He will only plaster over the cracks again.
He then continues to try to unite the nation (and pay Yoav back for his insubordination) by appointing the rebellious general to his staff (עמשא had been Avshalom’s chief of staff):
ולעמשא תמרו הלוא עצמי ובשרי אתה; כה יעשה לי אלקים וכה יוסיף אם לא שר צבא תהיה לפני כל הימים תחת יואב׃
עמשא is the last of the leaders of the rebellion still alive; Avshalom has been killed, Achitophel committed suicide, and Chushai had been working for David all along.
ואת עמשא שם אבשלם תחת יואב על הצבא; ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגל בת נחש אחות צרויה אם יואב׃
And now both ישראל and יהודה are loyal to him:
ויט את לבב כל איש יהודה כאיש אחד; וישלחו אל המלך שוב אתה וכל עבדיך׃
ויט את לבב כל איש יהודה: עמשא הטה את לבב כל איש יהודה.
But certainly not to each other (we will see this conflict later in the perek):
ויען איש ישראל את איש יהודה ויאמר עשר ידות לי במלך וגם בדוד אני ממך ומדוע הֱקִלֹּתַנִי ולא היה דברי ראשון לי להשיב את מלכי; ויקש דבר איש יהודה מדבר איש ישראל׃
And we’ve got another civil war coming up in the next perek. The nation will hold together through the next king, Shlomo, but, as we know, it all falls apart under his son.
I want to look at the conflict between יהודה and ישראל from a theological-literary perspective.
The major tribes in the conflict in ספר בראשית split along maternal lines:
| בני לאה | בני רחל |
|---|---|
| יהודה | יוסף |
| שמעון | בנימין |
| לוי | |
| ראובן |
But by the time we get to ספר שופטים and ספר שמואל, יהודה has lost all his allies and is facing the rest of “ישראל” alone:
| יהודה | ישראל |
|---|---|
| יהודה | בנימין |
| יוסף (אפרים ומנשה) |
But when the kingdom actually splits in ספר מלכים, בנימין has joined יהודה:
| יהודה | ישראל |
|---|---|
| יהודה | יוסף (אפרים ומנשה) |
| בנימין |
Why the shifting allegiances? Professor Nechama Price has talked about the character of the שבטים are portrayed through תנ״ך, that there are literary roles played by each of the ממלכות. And חז״ל noted a fundamental difference between ממלכת יהודה and ממלכת ישראל:
אמר רבי אבא בר כהנא דורו של דוד כולם צדיקים היו וע״י שהיה להן דילטורים היו יוצאים במלחמה והיו נופלים…אבל דורו של אחאב עובדי ע״ז היו וע״י שלא היה להן דילטורין היו יורדים למלחמה ונוצחין.
In short, ממלכת יהודה represents those who keep the מצוות בין אדם למקום. ממלכת ישראל represents those who keep the מצוות בין אדם לחבירו.
Rabbi Moshe Eisemann in The Riddle of the Bowing Moon points out that this is no small thing:
ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל׃
ויהי: הקב״ה.
בישרון מלך: תמיד עֹל מלכותו עליהם.
…בהתאסף: בהתאספם יחד באגדה אחת ושלום ביניהם, הוא מלכם, ולא כשיש מחלקת ביניהם.
יחד שבטי ישראל - כשהם עשוים אגודה אחת, ולא כשהם עשוים אגודות אגודות; וכן הוא אומר (עמוס ט:ו) הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָו, וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ. ר׳ שמעון בן יוחי אומר: משל לאדם שהביא שתי ספינות וקשרם בעוגגים ובעשתות, והעמידן על גביהם ובנה עליהם פלטירים. כל זמן שהספינות קשורות—פלטורין קיימים. פרשו ספינות—אין פלטורים קיימים! כך ישראל כשעושים רצונו של מקום, עליותם בשמים [בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָו]. וכשאין עושים רצונו של מקום, וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ.
Rashi reads Moshe’s blessing as a statement about ה׳'s מלכות. It is תמיד, eternal, if they are באגדה אחת ושלום ביניהם. Rav Eisemann reads the Sifrei as saying there are two conditions for מלכות ה׳: כשעושים רצונו של מקום or שלום ביניהם. The ideal, of course, is both. But each nation could survive.
When, however, they [Israel] do not as they should, then [hope lies only] in maintaining a community on earth (על הארץ) that forms one single entity (אגודתו).
ה׳ is still מלך תמיד even when we only have אגדה אחת ושלום. יהודה and ישראל were complementary parts of what should have been a single nation. יהודה kept the בית המקדש but their בין אדם לחברו was lacking. ישראל worshiped עבודה זרה but were united and trusted each other. We see this most clearly in עמוס's description of “the last straw” that led to the חורבן of each kingdom:
ד כה אמר ה׳ על שלשה פשעי יהודה ועל ארבעה לא אשיבנו; על מאסם את תורת ה׳ וחקיו לא שמרו ויתעום כזביהם אשר הלכו אבותם אחריהם׃…
ו כה אמר ה׳ על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו; על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים׃
יוסף historically represented that love of עם ישראל:
כב בן פרת יוסף בן פרת עלי עין…כד…מידי אביר יעקב משם רעה אבן ישראל׃
…דִּי בְמֵימְרֵיהּ זַן אֲבָהָן וּבְנִין זַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל.
אבן ישראל: לְשׁוֹן נוֹטָרִיקוֹן אָב וּבֵן, אֲבָהָן וּבְנִין—יַעֲקֹב וּבָנָיו.
רועה אבן ישראל: משפחת ישראל, שכלכל יוסף את אביו ואת אחיו. אבן לשון אב ומשפחה. נו״ן יתירה כמו נו״ן של שגעון ועורון. ומ״ם של ריקם. ותהי הכנם.
There was another aspect of ישראל that was not expressed as strongly in יהודה: love of ארץ ישראל.
[ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה] למשפחת מנשה בן יוסף. למה נאמר? והלא כבר נאמר בן מנשה, אלא לומר לך, יוסף חבב את הארץ, שנאמר (בראשית נ:) וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי וגו׳ ובנותיו חבבו את הארץ, שנאמר תְּנָה־לָּנוּ אֲחֻזָּה
In בני עקיבא terms, יהודה had תורת ישראל while ישראל had עם ישראל and ארץ ישראל.
So יהודה, when they settle in ארץ ישראל, loses the loyalty of all the other tribes because יהודה doesn’t feel connected to the rest. That started back in ספר בראשית: (בראשית לח:א) וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו. And it continues in our perek, with David telling Amasa עצמי ובשרי אתה. And בנימין? How do they end up with יהודה? They should have been the glue that holds everything together. They are בני לאה, allied to יוסף, but are also the seat of the בית המקדש.
לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד ה׳ יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו; חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן׃
And that is my understanding of the נבואה of the split:
כט ויהי בעת ההיא וירבעם יצא מירושלם; וימצא אתו אחיה השילני הנביא בדרך והוא מתכסה בשלמה חדשה ושניהם לבדם בשדה׃ ל ויתפש אחיה בשלמה החדשה אשר עליו; ויקרעה שנים עשר קרעים׃ לא ויאמר לירבעם קח לך עשרה קרעים; כי כה אמר ה׳ אלקי ישראל הנני קרע את הממלכה מיד שלמה ונתתי לך את עשרה השבטים׃ לב והשבט האחד יהיה לו למען עבדי דוד ולמען ירושלם העיר אשר בחרתי בה מכל שבטי ישראל׃
I would read the למען ירושלם העיר אשר בחרתי בה מכל שבטי ישראל as a statement about the missing tribe: the tribe of ירושלים, the tribe of בנימין, shall remain neutral, belonging to neither kingdom and shared between them, as Rav Bin Nun described Jerusalem itself: אַל־שבטית ועַל־שבטית. But ירבעם rejects this, and builds himself a couple of golden calves, and בנימין becomes part of יהודה alone.
On the twentieth of Tammuz, 5664 (July 3,1904), Dr. Theodor Herzl…died…Rav Avraham Yitzhak Kook, the newly installed rabbi of the port city of Jaffa, was asked to participate in a memorial service to honor the departed leader. Rav Kook was placed in a difficult situation, for which there was no totally satisfactory solution…
However one might lionize Herzl, there was no getting away from the fact that his lifestyle was that of an assimilated Jew far from observance of traditional Judaism. If one were to adhere literally to the passage in Shulhan ‘Arukh, the customary hesped or eulogy for the deceased would be out of the question.
On the other hand, Rav Kook knew his flock…Herzl…was regarded as nothing less than a modern-day “prophet”…
The last thing Rav Kook wanted was renewed bickering, or what is worse, fullblown controversy…
The solution (if you can call it that) Rav Kook arrived at was the following. He would speak at the memorial gathering, but at no time would he pay specific tribute to the deceased Dr. Herzl. Instead, he would speak in generalities. As it turned out, Rav Kook’s non-eulogy for Herzl is without doubt one of the most inspired and profound hespedim ever!
The entire concept of two Messiahs, Messiah son of Joseph and Messiah son of David, requires explanation…
G-d created in man a body and a soul, and corresponding to them, forces that strengthen and develop the body, as well as forces that strengthen and cultivate the soul. Ultimate wholeness is achieved when the body is strong and well developed, and the soul, vital and cultivated, leads all the faculties of the body in the service of the intellect, which is G-d’s will in His world. So on the collective level of Israel, G-d ordained these two faculties: A faculty corresponding to the physical entity, that aspires to material improvement of the nation, and a second facet devoted to the cultivation of spirituality…
Originally, these two faculties were assigned to the two tribes destined to rule Israel, Ephraim and Judah, which is another way of saying Joseph and Judah…Joseph was the provider sent by G-d to save many from starvation, who sustained Jacob and his sons materially when they came to Egypt looking for grain…He was also fluent in seventy languages. This last point symbolizes the contiguity between Israel and all the nations of the world…
Judah on the other hand, symbolizes that which is distinctive about the Jewish People (Psalms 114:2): “Judah became His sanctified one”…
Unfortunately, sins brought about that Israel rejected the Davidic dynasty, whereby the nation was divided in two…[T]hese two powers that should have been united, developed each in its own way, oblivious of its companion. Due to our many sins, both of the faculties were greatly damaged.
The kingdom of Ephraim…turned its back on Israel’s unique sanctity…Judah, deprived of the material side that enlivens, was in need of a spiritual supplement to replace the missing material aspect. Unable to rise to the occasion, the spiritual power was also ruined…
Since it is impossible for our nation to attain its lofty destiny other than by actualizing these two components—the universal symbolized by Joseph, and the distinctive symbolized by Judah—there arise in the nation proponents of each aspect. Those who would enhance spirituality prepare the way for Messiah son of David, whose focus is the final destiny. Truly the focus of life is spiritual attainment, except that the spiritual can only develop properly if it is accompanied by all the material acquisitions of which a full-bodied nation is in need. Those who redress the material, general aspects of life prepare the way for Messiah son of Joseph…
The Zionist vision manifest in our generation might best be symbolized as the “footstep of Messiah son of Joseph” (‘ikva de-Mashiah ben Yosef).
Splitting the nation means neither side can fulfill the true destiny of becoming a ממלכת כהנים וגוי קדוש. It’s like the classic Star Trek episode:
A transporter malfunction splits Captain Kirk into two people—one good and one evil, and neither capable of functioning well separately.
So David (even while making mistakes) desperately tries to hold them all together.
In that spirit, I want to look at two perakim of תהילים that are addressed specifically to יוסף, and seem to be emphasizing יוסף's place in עם ישראל. They both are למנצח psalms, by אסף.
למנצח אל ששנים; עדות לאסף מזמור׃
למנצח על הגתית לאסף׃
We have previously looked at Asaf, the leader of the שירת הלויים in Jerusalem (not the Mishkan in Givon). He is called a נביא:
לבני אסף זכור ויוסף ונתניה ואשראלה בני אסף; על יד אסף הַנִּבָּא על ידי המלך׃
הנבא: על אסף יאמר שהיה מתנבא ברה״ק ע״י המלך כי הוא הכינו להיישירו אל הנבואה.
His תהילים are very pointed, message-oriented. Some seem almost political; תהילים עח is almost anti-יוסף:
א משכיל לאסף; האזינה עמי תורתי; הטו אזנכם לאמרי פי׃…
סז וימאס באהל יוסף; ובשבט אפרים לא בחר׃
סח ויבחר את שבט יהודה; את הר ציון אשר אהב׃
But these are aimed at bringing יוסף back into the fold.
First, a kabbalistic interlude. The Zohar, naturally, associates the תהילים entitled למנצח with the ספירה called נצח.
שְׁבִיעָאָה בְּנִצּוּחַ, דְּאִיהוּ נֶצַח יִשְׂרָאֵל, וַעֲלֵיהּ אִתְּמַר (שמואל א טו:כט) וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר, וַעֲלֵיהּ אִתְּמַר (תהלים כב:א) לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, (תהלים יב:א) לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית, מָאן שְׁמִינִית הוֹד, וְאִיהוּ נֶצַח עֲלֵיהּ.
וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם; כי לא אדם הוא להנחם׃
נצח has the sense of “eternity”:
ה׳ הנצחי שמתנאי נצחיותו שלא ימצא בו שום שינוי לא בהוה ולא בעתיד.
And as a ספירה, a manifestation of the divine in the universe, it is connected to חסד:
חסד וגבורה הן השורשים לספירות נצח והוד, ועל כן נקודת המוצא צריכה להיות בחסד ובגבורה…
הנהגות החסד והדין בראשוניותן, מוכרחות לעבור סוג של ”הפרטה“ וקונקרטיזציה על מנת שהאדם יוכל להשיגן ולהבינן.
הנצח וההוד הן ביטוי ותולדה של החסד והדין. מדובר בתנועה, במגמה, ואולי אף נאמר תוצאה, של הנהגת החסד והדין…
עקרון זה בא לידי ביטוי בשם ד׳ הניצב בתשתיתן של ספירות אלו: צבאו־ת.
שם זה משותף לשתי הספירות וההבחנה ביניהן נעשית על פי השם הנלווה לשם זה: ד׳ צבאו־ת או א־לקים צבאו־ת. הצבאות הן כח, אלו הן חיילותיו של קוב״ה ובהם משתמש כביכול הקב״ה כדי להוציא אל הפועל את רצונו…
נצח, as I put all this together, is the manifestation of ה׳‘s חסד through intermediaries, through us. But the ספירות are supposed to be not abstract theological constructs, but inspirations for our own lives. When we do חסד, that is ה׳’s manifestation in נצח but our manifestation of חסד. Human beings manifest נצח by inspiring others to do חסד, by being leaders. Hence the term מנצח, not “victor” but “conductor”. It’s the multilevel marketing scheme of מדה development. And the connection to נצח meaning eternity, is that this ספירה represents the ultimate goal of creation.
G-d’s primary purpose in creation was that He should be able to reveal Himself to His handiwork, this being the greatest good that He can bestow. This is then the level of Netzach-Victory, the primary purpose.
We exist to be ה׳'s conduit for חסד, and עדות למנצח means a lesson for those who would be leaders, in the terms of חז״ל, פרנסים לדור.
Let’s see if this all fits into our perakim.
Our first perek is called עדות, a testimony. It is reminding יוסף about their history and destiny. We will see in the next perek that the עדות is the testimony that ה׳ acts through history, and specifically in the life of Yosef himself.
למנצח אל ששנים; עדות לאסף מזמור׃
אל ששנים literally means “to the roses”, but at the level of פשט, it’s another musical term that we don’t understand:
אל שושנים: על שושנים והוא כלי נגון עשוי בצורות שושנה.
But the midrash understands it as a reference to Israel as a whole, an allusion to the metaphor in שיר השירים:
זה שאמר הכתוב (שיר השירים ב:ב) כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת.
The Targum, corresponding to our understanding of למנצח, understands it as a reference to the Sanhedrin, the בית דין הגדול:
לְשַׁבָּחָא עַל יָתְבֵי סַנְהֶדְרִין דִי מִתְעַסְקִין בְּסַהֲדוּת אוֹרַיְתָא עַל יְדוֹי דְאָסָף תּוּשְׁבַּחְתָּא
Introduction
ב רעה ישראל האזינה נהג כצאן יוסף;
ישב הכרובים הופיעה׃
ג לפני אפרים ובנימן ומנשה עוררה את גבורתך;
ולכה לישעתה לנו׃
The first thing to note is that the psalmist is talking specifically about יוסף, and includes אפרים ובנימן ומנשה. It clearly dates (or is written as though it dates) from before the split in the kingdom.
It is a prayer to רעה ישראל, echoing the blessing to יוסף, משם רעה אבן ישראל.
יוסף: וכל ישראל נקראים על שם יוסף לפי שהוא פירנסם וכלכלם בימי הרעב.
רועה: מעת שנחלקה מלכות ישראל נקרא ישראל יוסף ואפרים כי הוא הבכור במקום ראובן, ואמר יעקב יקרא בהם שמי כלומר יקרא ישראל בשם יוסף כמו שנקרא בשמי ישראל.
The prayer is “just as Yosef saved his family, you should save Yosef”.
Refrain
אלקים השיבנו; והאר פניך ונושעה׃
Variations on this line are repeated through the perek, with increasingly elaborate שמות ה׳: אלקים, then אלקים צבאו־ת (twice), then ה׳ אלקים צבאו־ת.
The Ten Tribes, for the most part, were estranged from Jewish life and from the spirit of Judaism even while they still constituted an independent kingdom…But they remained human beings nevertheless, and therefore their call to G-d (verse 5) is addressed to Him as אלקים…This denotes a relationship which G-d has with every human being, and to which any man who has been the victim of abuse has the right to appeal.
This line is quoted in מגילת איכה:
השיבנו ה׳ אליך ונשובה; חדש ימינו כקדם׃
And here, as there, there is a double meaning of השיבנו:
אלקים השיבנו: שישובו לארצם.
אלקים השיבנו: כלומר הכון לבבינו אליך.
But I think the spiritual sense (of ה׳ helping our תשובה) fits the meaning better.
והוא הנודע מספר הזוהר כי המצות שישראל עושים בהם מאירה פנים השכינה ומקבלת פני עליון באור המצות ההן, ואז היא עת רצון עד אין קץ. ועל כן אנו אומרים ”אלקים השיבנו“ ואחרי כן ”והאר פניך“ כלפי מעלה במצות שנעשה ע״י מה שתשיבנו, ואז תהיה עת רצון שמיד נושע בלי חבלי משיח.
Stich One: Prayer
ה ה׳ אלקים צבאו־ת עד מתי עשנת בתפלת עמך׃
ו האכלתם לחם דמעה; ותשקמו בדמעות שליש׃
ז תשימנו מדון לשכנינו; ואיבינו ילעגו למו׃
As we quoted above, the divine name of ה׳ אלקים צבאו־ת hints at נצח and הוד, the manifestations of ה׳ in the world through the actions of human beings (his צבאו־ת). אפרים ובנימן ומנשה are צבאו־ת ה׳ and deserve to be redeemed. But now, ה׳ isn’t even listening.
עשנת בתפלת עמך: כי סכות בענן לך הדומה לעשן להסתיר פניך מתפלתנו.
But our suffering is a חילול ה׳ for you:
וטעם ילעגו למו: כנוי בעבור כבוד השם.
וטעם ילעגו: שלא תוכל לעזרני.
Refrain
אלקים צבאו־ת השיבנו; והאר פניך ונושעה׃
Stich Two: Parable
ט גפן ממצרים תסיע; תגרש גוים ותטעה׃
י פנית לפניה; ותשרש שרשיה ותמלא ארץ׃
יא כסו הרים צלה; וענפיה ארזי אל׃
יב תשלח קצירה עד ים; ואל נהר יונקותיה׃
The parable of the vine comes up multiple times in later נביאים:
א אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו; כרם היה לידידי בקרן בן שמן׃… ד מה לעשות עוד לכרמי ולא עשיתי בו; מדוע קויתי לעשות ענבים ויעש באשים׃
ה ועתה אודיעה נא אתכם את אשר אני עשה לכרמי; הסר משוכתו והיה לבער פרץ גדרו והיה למרמס׃
ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת; ואיך נהפכת לי סורי הגפן נכריה׃
And what makes it different from similar parables (for instance, to sheep, רעה ישראל…נהג כצאן) is the explicit connection to the land. Scattered sheep can be brought back; cutting the vine from its roots kills it, and cutting off a branch kills the branch. This is a nation tied to its land: עם ישראל בארץ ישראל. Rav Eisemann, in The Riddle of the Bowing Moon, p. 50, points out that the Ramban connects יוסף in particular to this metaphor.
בן פרת יוסף בן פרת עלי עין; בנות צעדה עלי שור׃
בן פורת יוסף: ”בן חן“ והוא לשון ארמי (ב״מ קיט) ”אפריון נמטיה לרבי שמעון“…לשון רש״י. ורחוק הוא מאד לסמכו אל הלשון ההוא שלשונות כאלה בתלמוד יוני או פרסי ושאר לשונות; אין להם חבר בלשון הקדש…
אבל ”בן פורת“ או כדעת אונקלוס מלשון פוריה ועניפה [כְּגֹפֶן דִּנְצֵיב עַל עֵינָא דְמַיָּא] או כדברי בעלי הדקדוק (עיין ספר השרשים שורש בנה) שעשו פורת מלשון (יחזקאל לא:ה) [עַל כֵּן גָּבְהָא קֹמָתוֹ מִכֹּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה; וַתִּרְבֶּינָה סַרְעַפֹּתָיו] וַתֶּאֱרַכְנָה פֹארֹתָו והם אמרו כי בן כמו נטע, והביאו לו דומה (תהלים פ:טז) וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ…והענין כאלו אמר נטע שבו פארות רבות יוסף. ועל דעתי בן כמשמעו יאמר, כי יוסף הוא בן שהוא כמו פארות אילן שתול על המעין אשר לא יכזבו מימיו ועשתה בנות צעדה אותן על החומות הגבוהות בשמים, וכנה הבדים אשר תצאנה מן פארה בבנות כי הן בנות לפארות הגדולות והוא דרך צחות לבן פורת.
יוסף is the vine, connected to its land and connected to itself. Asaf complains, not about exile (the vine is not uprooted), but about enemies that plunder and trample it.
יג למה פרצת גדריה; וארוה כל עברי דרך׃
יד יכרסמנה חזיר מיער; וזיז שדי ירענה׃
Expanded Refrain
טו אלקים צבאו־ת שוב נא;
הבט משמים וראה; ופקד גפן זאת׃
טז וכנה אשר נטעה ימינך; ועל בן אמצתה לך׃
In modern Hebrew, אימוץ means “adoption”. You adopted the בן פורת; You have the responsibility to care for him.
Stich Three: Parable plus Prayer
יז שרפה באש כסוחה; מגערת פניך יאבדו׃
יח תהי ידך על איש ימינך; על בן אדם אמצת לך׃
יט ולא נסוג ממך; תחינו ובשמך נקרא׃
איש ימינך is in this context a reference to בנימין, and בן אדם to יוסף, bringing us back to the beginning of the perek.
Refrain
ה׳ אלקים צבאו־ת השיבנו; האר פניך ונושעה׃
The other פרק תהילים that addresses יוסף is not a prayer, but a rebuke. We say it as the שיר של יום for Thursday.
תניא רבי יהודה אומר משום ר״ע: בראשון מה היו אומרים?…בחמישי היו אומרים (תהלים פא:ב) ”הרנינו לאלקים עוזנו“ על שם שברא עופות ודגים לשבח לשמו.
The “שבח” of the birds and fish is in their fecundity, and is part of the ברכה of Yosef:
טו ויברך את יוסף ויאמר…
טז …וידגו לרב בקרב הארץ׃
וידגו: כדגים הללו שפרים ורבים ואין עין הרע שולטת בהם.
למנצח על הגתית לאסף׃
As above, גתית is probably the name of an instrument or a musical style, but Hirsch connects it to “גת”, a winepress, and to the vine metaphor of the previous perek.
According to his [Hirsch’s] interpretation of the metaphor, a beautiful cluster of grapes, straight from the bountiful earth of G-d Himself, is taken and thrown into a pit, crushed and stomped by human feet…
Psalm 81 changes the metaphor [of the vine in Psalm 80], or rather develops it further; man is not a perfect vine, he is a process. He too must evolve from grapes to wine, from unblemished but unutilized creation to a mature and sublime wine. Sometimes the process will be blessed; other times it will feel like being crushed for unknown reasons.
The perek starts with a general call to praise ה׳, then turns to ראש השנה:
ב הרנינו לאלקים עוזנו; הריעו לאלקי יעקב׃
ג שאו זמרה ותנו תף; כנור נעים עם נבל׃
ד תקעו בחדש שופר; בכסה ליום חגנו׃
ה כי חק לישראל הוא; משפט לאלקי יעקב׃
בכסה: שהלבנה מתכסה בו והנה כן משפט כל חדש…ולפי דעתי: שמלת כסה, כמו זמן קבוע או מועד ידוע.
The only חג that is on a חודש is ראש השנה, which connects to the idea of the יום הדין of משפט לאלקי יעקב. So this perek is also the שיר של יום for ראש השנה:
תמיד של ראש השנה שחרית קרב כהלכתו. במוסף מהו אומר? (תהלים פא:ב) ”הרנינו לאלקים עוזנו הריעו לאלקי יעקב“…בזמן שחל ראש השנה להיות בחמישי בשבת, שהשירה שלו ”הרנינו לאלקים עוזנו“, לא היה אומר בשחרית ”הרנינו“ מפני שחוזר וכופל את הפרק, אלא מהו אומר (תהלים פא:ז) הסירותי מסבל שכמו.
What is striking is that we are looking at a day of judgement, חק לישראל, but we are singing and celebrating. We approach ראש השנה not in a somber mood, but with joy:
אמר רבי יאשיה: כתיב: (תהילים פט:טז) אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה. וכי אין אמות העולם יודעים להריע? כמה קרנות יש להן, כמה בוקינוס יש להם, כמה סלפירגסי יש להם, ואמרת: אשרי העם ידעי תרועה! אלא שהן [ישראל] מכירין לפתות את בוראן בתרועה, והוא עומד מכסא הדין לכסא רחמים ומתמלא עליהם רחמים והופך להם מדת הדין למדת רחמים. אימתי? בחדש השביעי.
And then we turn to Yosef in Egypt.
ו עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים;
שפת לא ידעתי אשמע׃
ז הסירותי מסבל שכמו; כפיו מדוד תעברנה׃
ח בצרה קראת ואחלצך;
אענך בסתר רעם; אבחנך על מי מריבה סלה׃
בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין. מנלן? דכתיב תקעו בחדש שופר (בכסא) ליום חגנו כי חק לישראל הוא וגו׳ עדות ביהוסף שמו בצאתו וגו׳.
עדות ביהוסף שמו means “He [ה׳] placed testimony [literally] in Yosef” by arranging history to make him viceroy of Egypt; this was the עדות of the previous perek. Rav Eisemann suggests that this is the meaning of the extra ה in יהוסף:
At the very moment when Yosef became a secular ruler over Mitrayim, it was G-d (the י־ה in יהוסף) Who was shaping Jewish history.
Then the text turns to the first person (אשמע). The gemara says the subject of אשמע is Yosef himself:
א״ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: בשעה שאמר לו פרעה ליוסף (בראשית מא:מד) ”ובלעדיך לא ירים איש את ידו וגו׳“, אמרו איצטגניני פרעה: עבד שלקחו רבו בעשרים כסף תמשילהו עלינו? אמר להן: גנוני מלכות אני רואה בו. אמרו לו: א״כ יהא יודע בשבעים לשון! בא גבריאל ולימדו שבעים לשון. לא הוה קגמר. הוסיף לו אות אחת משמו של הקב״ה ולמד, שנאמר (תהלים פא, ו) עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים (שפת לא ידעתי אשמע), ולמחר כל לישנא דאישתעי פרעה בהדיה אהדר ליה. אישתעי איהו בלשון הקדש לא הוה קא ידע מאי הוה אמר. א״ל: אגמרי. אגמריה ולא גמר. אמר ליה: אישתבע לי דלא מגלית. אישתבע לו.
But Rav Eisemann points out that in the next psukim the subject is clearly ה׳. the first person section is ה׳ speaking. He is explaining the עדות that Yosef embodied: שפת לא ידעתי אשמע. “I listen to the language of ‘לא ידעתי’, ‘I don’t know’.” The language that has no words to express itself is the shofar of ראש השנה.
And finally comes the sound of the shofar, piercing our defences, a wordless cry in a religion of words…And whether the shofar is our cry to G-d or G-d’s cry to us, somehow in that tekia, shevarim, terua — the call, the sob, the wail — is all the pathos of the Divine-human encounter as G-d asks us to take His gift, life itself, and make of it something holy by so acting as to honour G-d and His image on earth, humankind.
We, as human beings, need to put things in words, but sometimes that is impossible.
On Rosh Hashanah we are reminded that there are some things that remain outside the realm of human comprehension, but also, that we nevertheless are required to try and comprehend them…While the shofar makes us cognizant of a realm of pure sound, we live our lives in words. Paradoxically, the very specific, very earthly process of sorting through our sins, and figuring out what kinds of changes to make in our lives, is jumpstarted by a sound that is completely distinct from any kind of moral or spiritual framework. Part of our task here on earth is to translate the untranslatable cry of the shofar, even while we recognize how impossible that is.
Hirsch translates הסירותי מסבל שכמו; כפיו מדוד תעברנה as cause and effect:
I have removed his shoulders from the burden; [now] let his hands stay away from the kettle.
[Commentary] It was within G-d’s power to grant us physical freedom…However, our moral and spiritual liberation…can be brought about only by our own action, and this is what G-d expects us to accomplish…Israel will never again say (במדבר יא:ה) זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה, (שמות טז:ג) בשבתנו על סיר הבשר…
דוּד literally means “breast”.מדוד תעברנה means “to wean”. ה׳ released Yosef from prison, and Israel from bondage, in order to wean them from their focus on the physical world.
ה׳ continues, switching to second person (בצרה קראת ואחלצך) and addressing the contemporary Israel. He reassures us that אענך בסתר רעם. There are many ways of understanding this phrase; Artscroll translates “I answered you with thunder when you hid”, with בסתר referring to Israel and רעם referring to ה׳. Ibn Ezra says both refer to ה׳; He answered publicly from His “hiddenness”. I would read both as referring to Israel; He will answer our “thunderous silence” (another allusion, in my opinion, to the wordless cry of the shofar).
And then the apparently unrelated אבחנך על מי מריבה. There is an earlier (chronologically; it is attributed to Moshe) perek that goes from רינה and מריבה:
א לכו נרננה לה׳; נריעה לצור ישענו׃
ב נקדמה פניו בתודה; בזמרות נריע לו׃
… ח אל תקשו לבבכם כמריבה; כיום מסה במדבר׃
ט אשר נסוני אבותיכם; בחנוני גם ראו פעלי׃
But there’s a subtle difference. מסה ומריבה was the place of the first miracle of water from the rock:
א ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין למסעיהם על פי ה׳; ויחנו ברפידים ואין מים לשתת העם׃… ו הנני עמד לפניך שם על הצור בחרב והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם; ויעש כן משה לעיני זקני ישראל׃ ז ויקרא שם המקום מסה ומריבה; על ריב בני ישראל ועל נסתם את ה׳ לאמר היש ה׳ בקרבנו אם אין׃
מי מריבה was the second water from the rock incident:
י ויקהלו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע; ויאמר להם שמעו נא המרים המן הסלע הזה נוציא לכם מים׃ יא וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים; ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם׃
יב ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם׃ יג המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה׳; ויקדש בם׃
So when our pasuk says, אבחנך על מי מריבה, who was ה׳ testing at מי מריבה? It wasn’t בני ישראל; their complaints were legitimate:
ומריבה זו מצדיקה הכתוב באומרו אשר רבו פירוש שטענו טענה נגד ה׳ וצדקו בטענת מריבתם.
Moshe was the one tested, to see if he could be the leader (the מנצח) that the people needed at that moment, and he failed that test. We discussed this at length in פרשת חקת־בלק תש״פ. Our pasuk is in fact a reassurance to the פרנסים of בני ישראל. "Even though I continuously test (אבחנך in the עתיד) you, the leaders of the people, and I know that you will sometimes fail as Moshe did, I will still support you.
אבחנך על מי מריבה סלה: ואע״פ שגלוי ובחון לפני שאתם עתידים להמרותי במי מריבה, כך שנויה במכילתא.
Then comes part two of the עדות: our responsibility.
ט שמע עמי ואעידה בך; ישראל אם תשמע לי׃
י לא יהיה בך אל זר; ולא תשתחוה לאל נכר׃
יא אנכי ה׳ אלקיך המעלך מארץ מצרים;
הרחב פיך ואמלאהו׃
This sounds like a review of the first two דברות:
ב אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים׃ ג לא יהיה לך אלהים אחרים על פני׃
But our perek doesn’t seem to have anything to do with עבודה זרה; the only hint of anything wrong was Moshe’s getting angry with the people. The gemara says that’s exactly what לא יהיה בך אל זר refers to:
וכהאי גוונא [לקרע בגדיו בחמה] מי שרי? והתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר משום חילפא בר אגרא שאמר משום רבי יוחנן בן נורי: המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו, יהא בעיניך כעובד עבודה זרה. שכך אומנותו של יצר הרע: היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד. אמר רבי אבין: מאי קראה? ”לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר“, איזהו אל זר שיש בגופו של אדם? הוי אומר, זה יצר הרע.
But if we allow our passions to control us, ה׳ will allow that to happen:
יב ולא שמע עמי לקולי; וישראל לא אבה לי׃
יג ואשלחהו בשרירות לבם; ילכו במועצותיהם׃
And then we have the image of ה׳ talking to Himself:
יד לו עמי שמע לי; ישראל בדרכי יהלכו׃
טו כמעט אויביהם אכניע; ועל צריהם אשיב ידי׃
טז משנאי ה׳ יכחשו לו; ויהי עתם לעולם׃
The idea is that we should בדרכי יהלכו:
(דברים כח:ט) והלכת בדרכיו: כך לימדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון; מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום.
Again, the emphasis is not on מצוות בין אדם למקום but on בין אדם לחבירו and מידות.
And the perek ends with a promise: just as ה׳ supported us in the past, so will He continue to do so:
ויאכילהו מחלב חטה; ומצור דבש אשביעך׃
The יום הדין holds no fears for us.