David has just gotten the news that his army has won, but no one will tell him explicitly what happened to Avshalom. All he knows is what the כושי told him (שמואל ב יח:לב): יהיו כנער איבי אדני המלך. But he realizes what they meant:
וירגז המלך ויעל על עלית השער ויבך; וכה אמר בלכתו בני אבשלום בני בני אבשלום מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני׃
The gemara describes David’s thinking:
תנא דבי רבי ישמעאל: באותה שעה נבקע שאול מתחתיו. ”וירגז המלך ויעל על עליית השער ויבך וכה אמר בלכתו בני אבשלום בני בני [אבשלום] מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני והמלך לאט את פניו ויזעק המלך קול גדול בני אבשלום אבשלום בני בני“. הני תמניא בני למה? שבעה דאסקיה משבעה מדורי גיהנם. ואידך? איכא דאמרי דקריב רישיה לגבי גופיה, ואיכא דאמרי דאייתיה לעלמא דאתי.
I think the gemara is making an intentional allusion to another moment of discovery, when a father realizes his beloved son is doomed:
ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד ויאמר מי אפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואכל מכל בטרם תבוא ואברכהו; גם ברוך יהיה׃
ויחרד:…ומדרשו ראה גיהנם פתוחה מתחתיו.
שראה גיהנם פתוחה תחתיו: רוצה לומר תחת עשו.
At this moment, David sees the pit of Hell open under Avshalom. There is no bringing him back. Whatever vision David had for him is gone forever. Rav Bazak calls this “a dramatic elegy”:
על אבשלום, לעומת זאת, דוד מקונן קינה דרמטית, וזועק שוב ושוב: ”בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם“.
But it’s not really that dramatic. David has composed some poetic elegies in his time:
יז ויקנן דוד את הקינה הזאת על שאול ועל יהונתן בנו׃…כב מדם חללים מחלב גבורים קשת יהונתן לא נשוג אחור; וחרב שאול לא תשוב ריקם׃ כג שאול ויהונתן הנאהבים והנעימם בחייהם ובמותם לא נפרדו; מנשרים קלו מאריות גברו׃…כו צר לי עליך אחי יהונתן נעמת לי מאד; נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים׃ כז איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה׃
לג ויקנן המלך אל אבנר ויאמר; הכמות נבל ימות אבנר׃
לד ידך לא אסרות ורגליך לא לנחשתים הגשו כנפול לפני בני עולה נפלת; ויספו כל העם לבכות עליו׃
It’s striking how undramatic this “קינה” is. I think the answer is related to a comment in the midrash:
כתיב (תהלים עט:א) מִזְמוֹר לְאָסָף: אֱלֹקִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ [טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ; שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים], לא הוה קרא צריך למימר אלא ”בכי לאסף“, ”נהי לאסף“ ”קינה לאסף“! ומה אומר מזמור לאסף?
But here it is the reverse: לא הוה קרא צריך למימר אלא ”מזמור לדוד“ ! Fundamentally, Achimatz is right. The outcome of the battle was a בשורה, good news. ה׳ did fight for David, performing miracles (ניסים נסתרים but ניסים nonetheless). David should have been singing שירה over his salvation. He can’t compose a קינה because he has no divine inspiration.
As Rav Elchanan Samet says (in the 2013 ימי עיון בתנך), his people put their lives on the line for him, and all they hear is a lament over their enemy, especially David’s line about מי יתן מותי אני תחתיך.
ויאמר העם לא תצא כי אם נס ננוס לא ישימו אלינו לב ואם ימתו חצינו לא ישימו אלינו לב כי עתה כמנו עשרה אלפים; ועתה טוב כי תהיה לנו מעיר לעזיר (לעזור)׃
They declare that their lives are less important than David’s, and David declares that his life is less important that Avshalom’s. The implication is that David would rather they all would have died, and Avshalom would still be alive.
And the text implies that Yoav was right in this case, to kill Avshalom against David’s command:
טו ויסבו עשרה נערים נשאי כלי יואב; ויכו את אבשלום וימתהו׃
טז ויתקע יואב בשפר וישב העם מרדף אחרי ישראל; כי חשך יואב את העם׃
David is acting like a father, not like a king. At that is unforgiveable. The king needs to represent all of his people, not just his family.
א״ר יצחק בר שילא א״ר מתנה אמר רב חסדא: האב שמחל על כבודו כבודו מחול; הרב שמחל על כבודו אין כבודו מחול…
אפילו למ״ד הרב שמחל על כבודו כבודו מחול נשיא שמחל על כבודו אין כבודו מחול…
אפילו למ״ד נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול; מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול.
מרן הגאון רבי חיים מבריסק ביאר בכך, שכבוד המלך שונה במהותו מכבוד חכם, שהרי מלך, כל מעלתו היא מצד מה שישראל המליכוהו, ובעצם כל ישראל ראויים למלוכה, אלא שאותו מינו למלך עליהם ומכבדין אותו בשל כך.
And that is exactly how the people respond. David’s army returns to Machanayim flushed with victory, ready to sing שירה with the נעים זמירות ישראל, only to find him in a deep depression.
ב ויגד ליואב; הנה המלך בכה ויתאבל על אבשלום׃ ג ותהי התשעה ביום ההוא לאבל לכל העם; כי שמע העם ביום ההוא לאמר נעצב המלך על בנו׃ ד ויתגנב העם ביום ההוא לבוא העיר; כאשר יתגנב העם הנכלמים בנוסם במלחמה׃ ה והמלך לאט את פניו ויזעק המלך קול גדול; בני אבשלום אבשלום בני בני׃
לאט comes from לוט, to cover:
לאט: עטף וכסה, כמו (מלכים א יט:יג): וילט פניו באדרתו.
But I think it also has the implication of לאט meaning “slow”:
You might notice when talking with a person who is depressed, they exhibit slow speech or difficulty understanding and registering information. It often feels, to the person who is depressed, as if it’s very difficult to think and it takes more than the usual effort to do so. Sometimes, it’s referred to as “brain fog.”
“Good morning, Eeyore," said Pooh.
“Good morning, Pooh Bear,” said Eeyore gloomily. “If it is a good morning, which I doubt,” said he.
“Why, what’s the matter?”
“Nothing, Pooh Bear, nothing. We can’t all, and some of us don’t. That’s all there is to it.”
“Can’t all what?” said Pooh, rubbing his nose.
"Gaiety. Song-and-dance. Here we go round the mulberry bush.”
David can’t think of his responsibilities. His love for his son overwhelms everything.
Maester Aemon: Tell me, did you ever wonder why the men of the Night’s Watch take no wives and father no children?
Jon Snow: No.
Maester Aemon: So they will not love. Love is the death of duty. lf the day should ever come when your lord father was forced to choose between honor on the one hand and those he loves on the other, what would he do?
Jon Snow: He would do whatever was right, no matter what.
Maester Aemon: Then Lord Stark is one man in 10,000. Most of us are not so strong. What is honor compared to a woman’s love? And what is duty against the feel of a newborn son in your arms? Or a brother’s smile?
(Allusion to Game of Thrones from a shiur by Olivia Friedman)
And Yoav knows well how David feels:
יג:לט ותכל דוד המלך לצאת אל אבשלום; כי נחם על אמנון כי מת׃
יד:א אוידע יואב בן צריה; כי לב המלך על־אבשלום׃
ויאמר לו יואב לא איש בשרה אתה היום הזה ובשרת ביום אחר; והיום הזה לא תבשר כי על (כן) בן המלך מת׃
So Yaov takes matters into his own hands to snap David out of it:
ו ויבא יואב אל המלך הבית; ויאמר הבשת היום את פני כל עבדיך הממלטים את נפשך היום ואת נפש בניך ובנתיך ונפש נשיך ונפש פלגשיך׃ ז לאהבה את שנאיך ולשנא את אהביך; כי הגדת היום כי אין לך שרים ועבדים כי ידעתי היום כי לא (לוא) אבשלום חי וכלנו היום מתים כי אז ישר בעיניך׃ ח ועתה קום צא ודבר על לב עבדיך; כי בה׳ נשבעתי כי אינך יוצא אם ילין איש אתך הלילה ורעה לך זאת מכל הרעה אשר באה עליך מנעריך עד עתה׃
דבריו של יואב, נוקבים וחריפים ככל שהיו, מבטאים אמת ברורה: אנשי דוד נלחמו עבורו בידיעה, שגם דוד היה שותף לה, כי החלופה היא שאבשלום יהיה המלך, ויהרוג את דוד עם כל אנשיו. באבלו הכבד על אבשלום דוד פוגע בלוחמיו הנאמנים ומנחיל להם מפח נפש. בהמשך דבריו יואב מרחיק לכת וטוען, כי התנהגותו של דוד עלולה להבריח ממחנהו גם את הנאמנים לו ביותר.
נראה שהמקרא אכן מצדד בגישתו של יואב. בכל הפרשייה הזאת דוד מכונה ”המלך“ ואינו נזכר בשמו. בכך נרמז כי דוד נוהג כאן כאיש פרטי, ומתעלם מתפקידו כמלך, שצריך להתעלות מעל רגשותיו האישיים ולפעול לטובת הכלל, כפי שהטעים יואב היטב.
We’ve talked about one of the themes of שמואל ב: the king needs to be dedicated to his people, not to his family. Shlomo could only be David’s heir if he was ה׳'s son, not David’s:
יג הוא יבנה בית לשמי; וכננתי את כסא ממלכתו עד עולם׃
יד אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן אשר בהעותו והכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם׃
טו וחסדי לא יסור ממנו כאשר הסרתי מעם שאול אשר הסרתי מלפניך׃
And the crown of מלכות בית דוד was the crown of מולך, literally of the cult of child sacrifice:
ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו ומשקלה ככר זהב ואבן יקרה ותהי על ראש דוד; ושלל העיר הוציא הרבה מאד׃
עטרת מלכם: בבני עמון קאי, ועבודת כוכבים שלהם מלכם שמה.
We have discussed how this became the symbol of the figurative child sacrifice of מלך ישראל. Love is the death of duty.
The story of Avshalom and David’s reaction is an object lesson in the price a מלך must pay.
So David pulls himself back together.
ויקם המלך וישב בשער; ולכל העם הגידו לאמר הנה המלך יושב בשער ויבא כל העם לפני המלך וישראל נס איש לאהליו׃
Yoav insisted that David קום צא ודבר על לב עבדיך. David only does the צא part; he doesn’t talk to them. And so this civil war ends on an ambiguous note, right back at the phrase we saw in the previous perek:
ויקחו את אבשלום וישלכו אתו ביער אל הפחת הגדול ויצבו עליו גל אבנים גדול מאד; וכל ישראל נסו איש לאהלו׃
There’s a lot of healing that has yet to happen.