As we said in <//הלל המצרי>,‎ פרקים קיד and קטו are one unit; there is no הללויה separating them and in the Allepo Codex, they are in one paragraph. [Rabbi Yitzchak Etshalom](http://etshalom.com/), in his essay on פרק קטו (personal communication; he says it will be on yutorah.org "soon") points out that there is an internal structure: most of the psukim are in two-fold parallelism, but some have three phrases, and those three-phrase psukim serve to divide the unit into semi-indepent sections.
I will take that idea, and assume that the "extra" phrase serves like the הללויה's that separate the other פרקים. It is the conclusion of the previous paragraph, and the introduction to the next one. In other words, the structure of פרקים קיד and קטו is:
<figure lang=he>
<blockquote lang=he>
<p class=poem><b>קיג:ט</b>...הללויה׃</p>
<p class=poem><span><b>קיד:א</b> בצאת ישראל ממצרים;</span><span>בית יעקב מעם לעז׃</span></p>
<p class=poem><span><b>קיד:ב</b> היתה יהודה לקדשו;</span><span>ישראל ממשלותיו׃</span></p>
<p class=poem><span><b>קיד:ג</b> הים ראה וינס;</span><span>הירדן יסב לאחור׃</span></p>
<p class=poem><span><b>קיד:ד</b> ההרים רקדו כאילים;</span><span>גבעות כבני צאן׃</span></p>
<p class=poem><span><b>קיד:ה</b> מה לך הים כי תנוס;</span><span>הירדן תסב לאחור׃</span></p>
<p class=poem><span><b>קיד:ו</b> ההרים תרקדו כאילים;</span><span>גבעות כבני צאן׃</span></p>
<p class=poem><span><b>קיד:ז</b> מלפני אדון חולי ארץ;</span><span>מלפני אלו־ה יעקב׃</span></p>
<p class=poem><span><b>קיד:ח</b> ההפכי הצור אגם מים;</span><span>חלמיש למעינו מים׃</span></p>
<p class=poem><span><b>קטו:א</b> לא לנו ה׳ לא לנו;</p>
<p class=poem><span>כי לשמך תן כבוד</span><span>על חסדך על אמתך׃</span></p>
<p class=poem><span><b>קטו:ב</b> למה יאמרו הגוים;</span><span>איה נא אלקיהם׃</span></p>
<p class=poem><span><b>קטו:ג</b> ואלקינו בשמים</span><span>כל אשר חפץ עשה׃</span></p>
<p class=poem><span><b>קטו:ד</b> עצביהם כסף וזהב;</span><span>מעשה ידי אדם׃</span></p>
<p class=poem><span><b>קטו:ה</b> פה להם ולא ידברו;</span><span>עינים להם ולא יראו׃</span></p>
<p class=poem><span><b>קטו:ו</b> אזנים להם ולא ישמעו;</span><span>אף להם ולא יריחון׃</span></p>
<p class=poem><span><b>קטו:ז</b> ידיהם ולא ימישון</span><span>רגליהם ולא יהלכו;</span></p>
<p class=poem>לא יהגו בגרונם׃</p>
<p class=poem><span><b>קטו:ח</b> כמוהם יהיו עשיהם</span><span>כל אשר בטח בהם׃</span></p>
<p class=poem><span><b>קטו:ט</b> ישראל בטח בה׳;</span><span>עזרם ומגנם הוא׃</span></p>
<p class=poem><span><b>קטו:י</b> בית אהרן בטחו בה׳;</span><span>עזרם ומגנם הוא׃</span></p>
<p class=poem><span><b>קטו:יא</b> יראי ה׳ בטחו בה׳;</span><span>עזרם ומגנם הוא׃</span></p>
<p class=poem><span><b>קטו:יב</b> ה׳ זכרנו יברך;</p>
<p class=poem><span>יברך את בית ישראל;</span><span>יברך את בית אהרן׃</span></p>
<p class=poem><span><b>קטו:יג</b> יברך יראי ה׳</span><span>הקטנים עם הגדלים׃</span></p>
<p class=poem><span><b>קטו:יד</b> יסף ה׳ עליכם;</span><span>עליכם ועל בניכם׃</span></p>
<p class=poem><span><b>קטו:טו</b> ברוכים אתם לה׳</span><span>עשה שמים וארץ׃</span></p>
<p class=poem><span><b>קטו:טז</b> השמים שמים לה׳;</span><span>והארץ נתן לבני אדם׃</span></p>
<p class=poem><span><b>קטו:יז</b> לא המתים יהללו י־ה;</span><span>ולא כל ירדי דומה׃</span></p>
<p class=poem><span><b>קטו:יח</b> ואנחנו נברך י־ה</span><span>מעתה ועד עולם;</span></p>
<p class=poem>הללויה׃</p>
</blockquote>
<figcaption class=source>ספר תהילים</figcaption>
</figure>
We've talked about the difference between הלל and הודאה:‎ הלל is focused on ה׳, and הודאה is focused on the human being. Our "הלל" divides into two parts; the first is delineated with הללויה and is all about הקב״ה: it starts with הללו עבדי ה׳; הללו את שם ה׳ and ends with הללו את ה׳ כל גוים; שבחוהו כל האמים. Even in these middle paragraphs, we don't see any mention of exactly *how* ה׳ saved us, just glorifying Him *for* saving us. Those details are in the second part, הודו לה׳ כי טוב.
###הללויה
While the paragraph starts with בצאת ישראל ממצרים, it isn't about יציאת מצרים at all. It's about the revelation of ה׳'s power at מעמד הר סיני. It is the illustration of what we said in the previous paragraph, על השמים כבודו.‎ בצאת ישראל ממצרים means *after* Israel left Egypt, when they were in a land of an עם לעז, a "people of alien tongue" as Artscroll puts it. The Jews were a special people with a special mission.
{:he}
>א"ר אלעזר הקפר: בזכות ארבעה דברים יצאו ישראל ממצרים. שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ולא היו פרוצים בעריות ולא גילו מסתורין.
--מדרש תהילים (שוחר טוב) קיד:ב
{:he}
>והנה יש מקום לומר דזה ששיבחו חז״ל ויק״ר ל״ב בגלות מצרים שלא שינו את שמותן הוא לקודם מתן תורה, שלא היה היכר גדול בשביל קיום המצות דבני נח ובפרט שחלק גדול מישראל עבדו ג״כ ע״ז ורובן לא מלו את בניהם עד סמוך להגאולה...שלכן בשביל האמונה שיגאלו ורצו שיהיו ניכרין שהם ישראל הנהיגו להקפיד שלא ישנו את שמם ולא ישנו את לשונם ומטעם זה שייך זה להגאולה משום שבשביל אמונת הגאולה הקפידו על זה, אבל אחר מתן תורה אין לנו חיוב...אלא מה שנצטוינו התרי״ג מצות...ואף שמסתבר כן מסתפינא לומר זה בלא ראיות גדולות.
--אגרות משה, אורח חיים ד:סו
The emphasis is on how בני ישראל were מצויינים שם; they kept their distinction if nothing else, as descendants of בית יעקב, in order to become קדשו and ממשלותיו of הקב״ה. Note that this distinction between ישראל and יהודה means that this line was written *after* they entered ארץ ישראל and the nation split into two demographic parts, from at least the time of Shaul; the political split wouldn't come until much later, but [we've talked about](/Lets+Get+Together) how they acted as separate nations. In בני עקיבא terms, יהודה had תורת ישראל while ישראל had עם ישראל and ארץ ישראל. And in terms of our perek, יהודה was קדשו while ישראל was ממשלותיו. That's not a bad thing; as long as they were united, they could complement each other and be the מרכבה that carries the presence of ה׳ in the world, to be witnesses to the power of ה׳ that will be described.
{:he}
><b>ה</b> ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ׃ <b>ו</b> ואתם תהיו לי *ממלכת כהנים וגוי קדוש*; אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל׃
--שמות פרק יט
That role is bookended by two events that demonstrate ה׳'s control of nature: splitting ים סוף and splitting the ירדן. And at מעמד הר סיני itself, the earth itself shook, רקדו כאילים. Nothing about giving the Torah here; it's all הלל of גבורת ה׳.
We see the experience of מעמד הר סיני, in the shaking of the earth itself, as a common theme in תנ״ך:
{:he}
>והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה׳ באש; ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד׃
--שמות יט:יח
{:he}
><b>ד</b> ה׳ בצאתך
משעיר בצעדך משדה אדום ארץ
רעשה גם שמים נטפו; גם עבים נטפו
מים׃ <b>ה</b> הרים נזלו מפני ה׳; זה
סיני מפני ה׳ אלקי ישראל׃
--שופטים פרק ה
{:he}
><b>ג</b> אלו־ה מתימן יבוא וקדוש מהר פארן סלה; כסה שמים הודו ותהלתו מלאה הארץ׃...<b>ו</b> עמד וימדד ארץ ראה ויתר גוים ויתפצצו הררי עד שחו גבעות עולם; הליכות עולם לו׃...<b>י</b> ראוך יחילו הרים זרם מים עבר; נתן תהום קולו רום ידיהו נשא׃
--חבקוק פרק ג
מלפני אדון חולי ארץ is ambiguous; it's usually translated as an apostrophe to the earth: "Before the Lord, tremble O earth", or the earth's answer to the question of מה לך...תרקדו כאילים: "before the Lord's Presence did I, the earth, tremble" (Artscroll's translation). But [Rabbi Etshalom](https://torah.org/torah-portion/mikra-5774-achareimos) and Rabbi Sacks in his siddur take חולי as "birthpangs" and thus מְחֹלֵל as "creator":
{:he}
>צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵ־ל מְחֹלְלֶךָ׃
--דברים לב:יח
So מלפני אדון חולי ארץ is the answer as stated by the narrator: the mountains skipped "before the Lord, Creator of the earth". As we've said many times before, in poetry, ambiguity is intentional. The message is that G-d both created the world and controls it, and the last demonstration of that is ההפכי הצור אגם מים, turning the rock to water. That episode was the introduction to מעמד הר סיני:
{:he}
>הנני עמד לפניך שם על הצור ב*חרב* והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם; ויעש כן משה לעיני זקני ישראל׃
--שמות יז:ו
But it's more than that. אין מים אלא תורה and the image of the water flowing from the rock is the image of a river flowing from הר ה׳, that takes us from הר סיני, when ה׳ is revealed to בני ישראל, to the אחרית הימים, when ה׳ will be revealed to the whole world.
{:he}
><b>א</b> וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי; וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה׃...<b>ט</b> לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי; כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה׳ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים׃
--ישעיהו פרק יא
{:he}
><b>ח</b> וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן; בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה׃ <b>ט</b> וְהָיָה ה׳ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ; בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה׳ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד׃
--זכריה פרק יד
{:he}
>וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב וְכָל אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם; וּמַעְיָן מִבֵּית ה׳ יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים׃
--יואל ד:יח
And this section ends (as I am reading it) with the anaphora of לא לנו ה׳ לא לנו; the purpose of all this is not to show how great we are, but to allow us to declare מי כה׳ אלקינו המגביהי לשבת.
### לא לנו ה׳ לא לנו
But לא לנו ה׳ לא לנו is also the introduction to the next section, which we skip when we say "half Hallel". The origin of this is in the gemara:
{:he}
>רב איקלע לבבל, חזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא. סבר לאפסוקינהו. כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי, אמר: שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם.
--תענית כח,ב
{:he}
><em>דמדלגי דלוגי</em>: כגון אנן דמדלגין לא לנו ה' לא לנו ונתחיל מן ה' זכרנו יברך.
--רש״י, שם
Rosh Chodesh was not part of the תקנה of saying הלל:‎ נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶן תִּיקְּנוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים אוֹתוֹ עַל כׇּל פֶּרֶק וּפֶרֶק, and just reciting Hallel without just cause is a bad thing:
{:he}
>הַקּוֹרֵא הַלֵּל בְּכׇל יוֹם הֲרֵי זֶה מְחָרֵף וּמְגַדֵּף.
--שבת קיח,ב
(We'll deal with this more when we discuss פסוקי דזמרא.)
But by leaving out parts, we make it clear that we're not reciting "הלל" as celebration of an overt miracle but just saying תהילים. The part we skip over is not so much a praise of ה׳ as a prayer, and a denigration of עבודה זרה. It has a different flavor than the rest of הלל, so it isn't missed.
What's interesting is that the full pasuk, לא לנו ה׳ לא לנו, כי לשמך תן כבוד על חסדך על אמתך, is in second person. It's the only place in הלל where the psalmist is apparently addressing ה׳ directly. The gemara explains that these two psukim are a quote:
{:he}
>ת"ר: הלל זה מי אמרו?<br/>
ר"א אומר: משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו על הים; הם אמרו (תהלים קטו:א) ”לא לנו ה' לא לנו“, משיבה רוח הקודש ואמרה להן (ישעיהו מח:יא) ”למעני למעני אעשה“.<br/>
רבי יהודה אומר: יהושע וישראל אמרוהו בשעה שעמדו עליהן מלכי כנען; הם אמרו ”לא לנו“ ומשיבה וכו'.<br/>
רבי אלעזר המודעי אומר: דבורה וברק אמרוהו בשעה שעמד עליהם סיסרא; הם אמרו ”לא לנו“ ורוח הקודש משיבה ואומרת להם ”למעני למעני אעשה“.<br/>
ר' אלעזר בן עזריה אומר: חזקיה וסייעתו אמרוהו בשעה שעמד עליהם סנחריב; הם אמרו ”לא לנו“ ומשיבה וכו'.<br/>
רבי עקיבא אומר: חנניה מישאל ועזריה אמרוהו בשעה שעמד עליהם נבוכדנצר הרשע; הם אמרו ”לא לנו“ ומשיבה וכו'.<br/>
רבי יוסי הגלילי אומר: מרדכי ואסתר אמרוהו בשעה שעמד עליהם המן הרשע; הם אמרו ”לא לנו“ ומשיבה וכו'.
--פסחים קיז,א
In other words, in every generation, we ask ה׳ to save us, because He is identified with us: we are בית יעקב and He is אלו־ה יעקב. *Not* answering us would be a חילול ה׳:‎ למה יאמרו הגוים: איה נא אלקיהם? Moshe made that argument first:
{:he}
>למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרג אתם בהרים ולכלתם מעל פני האדמה; שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך׃
--שמות לב:יב
And the word נא in this context means "now", not "please": the nations say: "Your G-d may have done great things (see the previous paragraph) but what has He done lately?". But we don't claim to deserve anything; ה׳ acts על חסדך על אמתך, a hendiadys for ה׳'s חסד של אמת.
{:he}
><em>חסד ואמת</em>:...חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול.
--רש״י, בראשית מז:כט
The חילול ה׳ is that the nations have gods also, and they pray to and praise those gods. But those gods are inert and unmoving; they *cannot* answer. If You do not answer, then You put Yourself in the same category: one of עצביהם.
The sense of this section is that the psalmist is talking to his audience: you say לשמך תן כבוד על חסדך על אמתך; למה יאמרו הגוים, איה נא אלהיהם. But don't worry. ה׳ did miracles before, בצאת ישראל ממצרים, and He will do so again, ישראל, בטח בה׳. Just don't fall into the trap of looking to false gods for your salvation. They are עצבים.
עצב meaning "idol" is an interesting word. עצב means "sadness" in modern Hebrew, but in תנ״ך it has a subtly different connotation:
{:he}
><b>כח</b> ויחי למך שתים ושמנים שנה ומאת שנה; ויולד בן׃
<b>כט</b> ויקרא את שמו נח לאמר; זה ינחמנו ממעשנו ומ*עצבון* ידינו מן האדמה אשר אררה ה׳׃
--בראשית פרק ה
Artscroll translates עצבון as "toil":
<blockquote lang=en><p>And he called his son Noah, saying, “This one will bring us rest from our work and from <em>the toil</em> of our hands, from the ground which Hashem had cursed”.</p>
<footer class=source>Artscroll Chumash, <i lang=la>loc. cit.</i></footer></blockquote>
It's a reference to the original curse of Adam:
<blockquote lang=he><p><b>יז</b> ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו ארורה האדמה בעבורך ב<em>עצבון</em> תאכלנה כל ימי חייך׃
<b>יח</b> וקוץ ודרדר תצמיח לך; ואכלת את עשב השדה׃
<b>יט</b> בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת; כי עפר אתה ואל עפר תשוב׃</p>
<footer class=source>בראשית פרק ג</footer></blockquote>
And how technology would save them:
<blockquote lang=he><p><em>זה ינחמנו</em>: ינח ממנו את עצבון ידינו, עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה והוא הכין להם...</p>
<footer class=source>רש״י, בראשית ה:כט </footer></blockquote>
The Midrash puts it more poetically:
<blockquote lang=he><p> <em>זה ינחמנו ממעשינו</em>: שלא היו חורשים כי אם באצבעותיהם.</p>
<footer class=source>מדרש אגדה (בובר) בראשית פרשת בראשית פרק ה סימן כט</footer></blockquote>
The word עצבון comes up in the curse of Chava as well:
<blockquote lang=he><p>אל האשה אמר הרבה ארבה <em>עצבונך</em> והרנך בעצב תלדי בנים; ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך׃</p>
<footer class=source>בראשית ג:טז</footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p><em>עצבונך</em>: זה צער גידול בנים.</p>
<footer class=source>רש״י, שם</footer></blockquote>
And עצב can mean "formed" (which explicitly connects it to idols, מעשה ידי אדם):
<blockquote lang=he><p><b>ח</b> יָדֶיךָ עִצְּבוּנִי וַיַּעֲשׂוּנִי; יַחַד סָבִיב וַתְּבַלְּעֵנִי׃<br/>
<b>ט</b> זְכָר נָא כִּי כַחֹמֶר עֲשִׂיתָנִי; וְאֶל עָפָר תְּשִׁיבֵנִי׃</p>
<footer class=source>איוב פרק י</footer></blockquote>
Dr. Zornberg says that the two meanings of עצב are really the same. She notes that both curses of עצבון, of צער גידול בנים and of קוץ ודרדר תצמיח לך, are curses that despite all their toil, the results are completely out of their hands:
<blockquote lang=en><p>Now Eve is initiated into a world in which this creative will meets inevitable frustration: parents raise children a projection of their own desires, only to discover that children develop desires of their own. Here, the planting may come to bear very little resemblance to the yield.</p>
<p>In both love and work, then, <i lang=he>itzavon</i> is the strange fruit of intentionality, of "sowing seed" toward an imagined future...For Adam, a similar discontinuity will haunt his relations with the earth. The gap, the arbitrary response of the earth to his desire, expresses a radical irrationality in human experience. Creative aspiration acquires an ironic edge.</p>
<footer class=source>Avivah Gottlieb Zornberg, <cite>The Murmuring Deep</cite>, pp. 40-41</footer></blockquote>
עצבון is the עצב, the misery, of toil: when all your effort, all your hard work, comes to nothing.
And עצבון is what G-d feels when His creation fails Him:
<blockquote lang=he><p><b>ה</b> וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום׃
<b>ו</b> <em>וינחם ה׳</em> כי עשה את האדם בארץ; ויתעצב אל לבו׃</p>
<footer class=source>בראשית פרק ו</footer></blockquote>
So that is what עצביהם are: the products of sincere hard work; עובדי עבודה זרה are truly trying to serve the forces of nature. But it is ultimately futile because those forces cannot answer, they are deaf, dumb, blind and immobile.
And this paragraph ends with לא יהגו בגרונם, just as the description of עצביהם started with פה להם ולא ידברו: the gods of other nations cannot speak, they cannot answer the prayers of those who call out to them.
{:he}
><b>כז</b> ויהי בצהרים ויהתל בהם אליהו ויאמר קראו בקול גדול כי אלהים הוא כי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו; אולי ישן הוא ויקץ׃...<b>כט</b> ויהי כעבר הצהרים ויתנבאו עד לעלות המנחה; ואין קול ואין ענה ואין קשב׃
--מלכים א פרק יח
###לא יהגו בגרונם
The way I am reading this, לא יהגו בגרונם is also the introduction to the next section, כמוהם יהיו עשיהם כל אשר בטח בהם. I don't think that is a prayer or a curse ("Those who make them should become like them", as Artscroll translates it) but a statement of fact. Those who trust in the unconcious forces in nature, who pray to them expecting to be answered, will be לא יהגו בגרונם: they are effectively silent; their prayers have no meaning. As Yirmiyahu says,
{:he}
>שמעו נא זאת עם סכל ואין לב; עינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו׃
--ירמיהו ה:כא
The problem is that we are supposed to realize that we are created in the image of G-d. But human beings tend to get that backward:
>Man made "god" in his own image. The eternal, the infinate, the unnameable was reduced to a mental idol that you had to believe in and worship as "my god" or "our god".
--[Eckhart Tolle](https://www.goodreads.com/quotes/135375-man-made-god-in-his-own-image-the-eternal-the)
We, in a sense, create ourselves in the image of the gods that we create in our own image. The things we worship are a reflection of the things we value.
{:he}
>מצרף לכסף וכור לזהב; ואיש לפי מהללו׃
--משלי כז:כא
That's usually translated as "[the worth of] a person is measured by how others praise them":
{:he}
>ומתחשב לפי מהללו ע"י שהבריות מהללות אותו במעשיו הטובים.
--רש״י, שם
But the Chida reads it as "by what they praise":
{:he}
><em>איש לפי מהללו</em>: כפי כוונתו בתפלתו מברר ניצוצי הקדושה ובונה בשמים מעלותיו.
--חומת אנך, שם
{:he}
>ופסוק שלם יש לנו על זה ששלמה ע"ה אמרו ”מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו“. כלומר לפי מה שהוא מהלל.
--רבינו יונה,משנה אבות ד:ו
>"A man can be judged according to his praise" doesn’t mean according to how he is praised but according to what he praises (“his praise”). What a person speaks highly about (and badly about) tells us a lot about his or her value system...Someone who is always seeing the bad in all things Jewish cannot be said to be honoring the Torah even if he is quite observant in his outward behavior. At a point, his criticisms tell us more about himself than about the person or institution he is maligning.
--Rabbi Daniel Travis, [_Reflections of the Soul_](https://torah.org/learning/tefilah-reflectionsofthesoul/)
I think בתחון in עצבים is the same idea. Our purpose in creation is {:la}/imitatio dei/:
{:he}
>הדרכים הטובים והישרים, שנאמר (דברים כח:ט) ”והלכת בדרכיו“. כך לימדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון; מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום; מה הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש. ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכינויין, ארך אפיים ורב חסד צדיק וישר תמים גיבור וחזק וכיוצא בהן—להודיע שאלו דרכים טובים וישרים הם, וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהידמות כפי כוחו.
--משנה תורה, הלכות דעות א:יא
And it is inevitable that כמוהם יהיו...כל אשר בטח בהם. Be careful what you have faith in; it determines who you are. And so the psalmist exhorts us: ישראל בְּטַח בה׳; עזרם ומגנם הוא.‎ בְּטַח is in the צווי, a command. It is addressed to three groups: all of ישראל, then the בית אהרן, which Rav Moshe Feinstein points out doesn't mean כוהנים in the halachic sense, but "those who are dedicated to serving ה׳". Even they are subject to the dangers of עצביהם כסף וזהב.
{:he}
> קושית מהרש״א בח״א פסחים קי״ז: איך אמרו הלל כשעלו מן הים; איך אמרו ”יברך את בית אהרן“ וכן ”יאמרו נא בית אהרן“; הא עדיין לא ניתנה הכהונה לאהרן?...דהא עד העגל היו הבכורות כהנים ובזבחים דף קי״ב מפורש:
עד שלא הוקם המשכן עבודה בבכורות משהוקם המשכן עבודה בכהנים...אלא שלא אמרו בלשון זה אלא ”יברך את הכהנים“ וכן ”יאמרו נא הכהנים“.
--אגרות משה, אורח חיים ד:מ:יב
And the final group is יראי ה׳, expanding the focus to the entire world:
{:he}
><em>יראי</em>: אחר כן כלל ליראי השם בכל עם ועם.
--אבן עזרא, תהילים קטו:יא
And we end with the assurance that our בתחון will not be in vain: ה׳ זכרנו יברך: G-d, who pays attention to us and judges us (the implication of זכרון with respect to הקב״ה; see the Rosh Hashana davening), will bless us.
###ה׳ זכרנו יברך
The next section is all about that reassurance; ה׳ זכרנו יברך is the title. The same groups who are urged to have בתחון--‎בית ישראל,‎ בית אהרן and יראי ה׳--*will* be blessed, and *all* of them: הקטנים עם הגדלים is a merism for "everyone".
יסף ה׳ עליכם expresses what "ברכה" means: to increase (a בריכה is a spring).
{:he}
><em>יוסף</em>: הנה פירש מה היא הברכה, כי היא תוספת. ולהפך הקללה, היא חסרון.
--אבן עזרא, תהילים קטו:יד
{:he}
>והענין כי מלת ברוך, אינו לשון תהלה ושבח כמו ששומה בפי ההמון...אבל האמת כי ברוך פירושו לשון תוספת וריבוי וכענין קח נא את ברכתי גו׳. וברך את לחמך. וברך פרי בטנך וגו׳. והרבה כיוצא במקרא.
--נפש החיים שער ב, פרק ב
So that becomes our הלל: the introduction said, "רם על כל גוים ה׳; על השמים כבודו" and now we declare that ה׳ has the power and the will to continuously give to those who trust in Him, who is עשה שמים וארץ.
But that ברכה comes with responsibility: השמים שמים לה׳; והארץ נתן לבני אדם. We are here, on the ארץ, with a purpose. In terms of Hallel, that purpose is less doing מצוות and more carrying the שכינה in the world, by declaring His greatness in public. Those who have בתחון in עצבים are silent, ירדי דומה; the psalmist said פה להם ולא ידברו...כמוהם יהיו עשיהם. They are like המתים, who are לא יהללו י־ה. But we are different, אנחנו נברך י־ה.‎ ברכה here is harder to translate; how can a human being bless G-d in the sense of giving something? The Avudraham explains that "blessing" ה׳ means acknowledging Him as the source of blessing:
{:he}
>וברוך אינו לשון פעול, אלא כמו רחום וחנון שהוא עצמו הוא מקור הברכות ואינו מקבלם מאחרים.
--אבודרהם, סדר תפילות החול, ברכות השחר
And so we return to the beginning: פרק קיג exhorted us יהי שם ה׳ מברך מעתה ועד עולם and now we declare that we will do so, ואנחנו נברך י־ה מעתה ועד עולם.