- Evangelism
- Sharing news of something in order to convince someone to join or otherwise accept it (from the Greek, “good news”).
Last time we talked about הלל, and how the original תקנה implied that it should be said in prayer, before ה׳'s salvation:
הַלֵּל זֶה מִי אֲמָרוֹ? נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶן תִּקְּנוּ לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִין אוֹתוֹ עַל כׇּל פֶּרֶק וּפֶרֶק, וְעַל כׇּל צָרָה וְצָרָה שֶׁלֹּא תָּבֹא עֲלֵיהֶן. וְלִכְשֶׁנִּגְאָלִין, אוֹמְרִים אוֹתוֹ עַל גְּאוּלָּתָן.
And I wondered why we don’t do that today. Evidently, the Rishonim read the gemara differently:
The BRISKER RAV (Hilchos Chanukah 3) cites RABEINU YERUCHAM who explains that “Perek” refers to any set time during the year at which there is a special enactment to recite Hallel (the three festivals, and Chanukah). “Tzarah,” on the other hand, refers to the actual moment of salvation at which the Jewish people should sing Hallel to thank Hashem for their deliverance. The source for the recitation of Hallel at the moment of salvation can be found in the BEHAG. He writes that part of the decree of the Nevi’im was for the Jews to say Hallel spontaneously whenever they, as a group, are saved from imminent peril.
RABEINU YONAH in Berachos says that when the Jewish people want to sing spontaneous praises to Hashem in response to a miraculous delivery from danger, they need not recite the entire Hallel. Even when they have said a blessing over Hallel, they are permitted to say as many or as few passages as they wish. They may even interrupt in the middle. In contrast, the Hallel of a “Perek” must be recited in the order of its paragraphs, and a blessing may be said only when the entire Hallel is recited.
…The Brisker Rav explains that these differences are based on a more fundamental disparity in the underlying essence of the two types of Hallel. The “Perek” Hallel is recited as an obligation of “Keri’ah”—to read the Hallel. Its goal is to arouse one’s love for Hashem through the remembrance of a miracle which He performed at a certain time in the past. In contrast, the Hallel of “Tzarah” is said as a form of praise to Hashem, or “Shirah.” It is an expression of the immense love for Hashem that one feels at a time of miraculous salvation.
In other words, they are reading the gemara as follows:
הַלֵּל זֶה מִי אֲמָרוֹ? נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶן תִּקְּנוּ לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִין אוֹתוֹ עַל כׇּל פֶּרֶק וּפֶרֶק; וְעַל כׇּל צָרָה וְצָרָה (שֶׁלֹּא תָּבֹא עֲלֵיהֶן!) וְלִכְשֶׁנִּגְאָלִין, אוֹמְרִים אוֹתוֹ עַל גְּאוּלָּתָן.
The phrase שֶׁלֹּא תָּבֹא עֲלֵיהֶן does not describe when to say הלל, but is an aside. The two types of הלל are עַל כׇּל פֶּרֶק וּפֶרֶק (in memory of a miraculous salvation; the קריאה of הלל), and וְעַל כׇּל צָרָה וְצָרָה וְלִכְשֶׁנִּגְאָלִין (after the experience of a miraculous salvation; the שירה of הלל). With that, let’s look at the first perek. We all know it well:
א הללויה;
הללו עבדי ה׳; הללו את שם ה׳׃
ב יהי שם ה׳ מברך מעתה ועד עולם׃
ג ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם ה׳׃
ד רם על כל גוים ה׳; על השמים כבודו׃
ה מי כה׳ אלקינו המגביהי לשבת׃
ו המשפילי לראות בשמים ובארץ׃
ז מקימי מעפר דל; מאשפת ירים אביון׃
ח להושיבי עם נדיבים; עם נדיבי עמו׃
ט מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה;
הללויה׃
The first pasuk is an apostrophe:
הללויה;
הללו עבדי ה׳; הללו את שם ה׳׃
The psalmist is addressing עבדי ה׳ to praise שם ה׳, the “Name of G-d”, the way we say ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד or יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא. We can never speak of ה׳ directly, only of descriptions that serve as models that our primitive monkey brains can handle. We make this point in אשרי: G-d is great and “greatly to be praised” but ”His greatness is unsearchable“:
ג גדול ה׳ ומהלל מאד; ולגדלתו אין חקר׃
ד דור לדור ישבח מעשיך; וגבורתיך יגידו׃
So all we can do is praise מעשיך and גבורתיך.
That is the meaning of שם ה׳: the sum total of our understanding of the Divine. It’s all we can do, and it’s everything that ה׳ expects of us.
The Chida adds an interesting gematria:
ורמז ”הללו עבדי ה׳“, ”עבדי“ גימטריא ”א־להים“ שכונתם ליחדה עם קב״ה; וז״ש עבדי ה׳ שהם ענוים והם מרכבה לשכינה.
Being the מרכבה לשכינה means that being an עבד ה׳ has to be more than personal; an עבד ה׳ has to carry the “presence” of ה׳ to the entire world. So in the next psukim the psalmist tells his audience to spread the praise of ה׳ through all time and space:
ב יהי שם ה׳ מברך מעתה ועד עולם׃
ג ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם ה׳׃
יהי [שם ה׳ מברך]: וזאת היא התהלה באמת.
ממזרח שמש עד מבואו doesn’t mean “dawn to dusk”; we are not limiting praise of ה׳ to daytime. It means “east to west”; a merism for “the whole world”, even the non-Jewish world, those who are not עבדי ה׳.
ע״י שיספרו השגחתו הפרטיית, ולא די בהילול לבד, כי ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה׳ שההילול כבר התפשט גם אצל העכו״ם שגם הם מהללים.
ממזרח: כי כל בני אדם שהם מן המזרח עד המערב כולם יהללו י־ה כי אף על פי שיש בהם עובדי כוכבים ומזלות הכל מודים כי הוא הסיבה העליונה, וזכר מזרח ומערב.
We’re not trying to convert the world, but to convince the world that there is one Supreme Power, however they wish to serve It:
הגהה: ויש מקילין בעשיית שותפות עם הכותים בזמן הזה, משום שאין הכותים בזמן הזה נשבעים בעבודת אלילים ואף על גב דמזכירין העבודה זרה מכל מקום כוונתם לעושה שמים וארץ, אלא שמשתפין שם שמים…דהרי אינם מוזהרין על השיתוף.
In summary, “real” הלל, the שירה kind of spontaneous הלל that we say about miracles that we have experienced, needs to be shared, to be declared to the world. So, jumping ahead to the conclusion of the הללויה part of הלל, that’s what we do:
א הללו את ה׳ כל גוים; שבחוהו כל האמים׃
ב כי גבר עלינו חסדו ואמת ה׳ לעולם;
הללויה׃
The psalmist now addresses the whole world, הללו את ה׳, because גבר עלינו חסדו. The question is, what is גבר עלינו, and if it refers to us—the עבדי ה׳—then why should the rest of the world praise ה׳?
Rabbi Etshalom proposes that it is not really directed at the world:
Although the psalmist stands in the Mikdash before the assemblage…he rhetorically addresses himself to the rest of the world. Taking note of how kind the Ribbono Shel Olam has been to His people—those who praise Him—he adjures the rest of the world (so to speak) to join in the praise for their own benefit. To wit: You all see how blessed we are; this is the result of our close relationship with the Almighty. You, too, should act likewise. This is not honestly directed at the nations, but at Am Yisrael…The effect is that we should feel particularly blessed and, if the rest of the nations ought to praise Him, how much more so should we do likewise.
But I would say that it is addressed to the world, but now it is the entire congregation of עבדי ה׳ saying that ה׳‘s חסד is so great, we can’t praise it—or Him—enough. גבר עלינו חסדו means ה׳’s goodness overwhelms us. We are driven to sing הלל and to have you—all of you—sing it as well. אמת ה׳ לעולם, ה׳'s unitary Truth encompasses the עולם in both senses of the word עולם—time and space, מעתה ועד עולם; ממזרח שמש עד מבואו.
That sense of “we have to shout הלל to the world” has implications for ליל הסדר.
This is taken from Rabbi Eli Baruch Shulman’s ישמח אב על הגדה של פסח (that’s Rabbi Shulman’s brother, a Rosh Yeshiva at YU). I dealt with this before, in Future History but only from secondary sources. The הגדה is now on HebrewBooks.org, so I can quote it directly.
ה בכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים; לפיכך אנחנו חייבין להודות להלל לשבח לפאר להדר לרומם לגדל לנצח למי שעשה לנו את כל הניסים האלו, והוציאנו מעבדות לחירות. ונאמר לפניו, הללויה.
ו עד איכן הוא אומר—בית שמאי אומרין, עד (תהילים קיג:ט) “אם הבנים שמחה”; בית הלל אומרין, עד (תהילים קיד:ח) ”חלמיש למעיינו מים“…
ז מזגו לו כוס שלישי, בירך על מזונו; רביעי, גומר עליו את הלל ואומר עליו ברכת השיר.
Why do we split הלל at the seder?
אמרו להן בית שמאי: וכי יצאו ישראל ממצרים שהוא מזכיר יציאת מצרים? אמרו להן בית הלל: אילו ממתין עד קרות הגבר אדיין לא הגיעו לחצי גאולה! היאך מזכירין גאולה ואדיין לא נגאלו? והלא לא יצאו אלא בחצי היום שנאמר (שמות יב:נא) וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה׳ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וגו׳. אלא מכיון שהתחיל במצוה אומר לו מרק [גמור].
In other words, בית שמאי and בית הלל agree that fundamentally, at the end of מגיד, we should only say the introductory perek of Hallel. בית הלל adds that, since we’re telling the story of יציאת מצרים, we should also say the psukim that follow that tell the story of בצאת ישראל ממצרים, even though we will stop באמצע הענין (as we’ve said, פרקים קיד and קטו are really one unit). Why? Why split it at all?
Rabbi Shulman starts by discussing our custom of opening the door before הלל (the section of the seder). He connects it to a comment in the gemara about the “real” seder, in Jerusalem:
אמר רב: גגין ועליות לא נתקדשו. איני? והאמר רב משום רבי חייא: כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא. מאי לאו—דאכלי באיגרא ואמרי באיגרא? לא; דאכלי בארעא ואמרי באיגרא. איני? והתנן: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן; ואמר רב: שלא יעקרו מחבורה לחבורה! לא קשיא; כאן בשעת אכילה, כאן שלא בשעת אכילה.
בטעם פתיחת הדלת ואמירת שפוך חמתך כאן, פירש בספר דבר שמואל דבר נאה, כי בגמרא (פה:) מבואר שאחר גמר אכילת הפסח היו עולים לגגות לגמור ההלל ביחד, ו״פקע איגרא״ (פקעו הגגות) מקול המולת אמירתם. ולכן עכשיו פותחים הדלת לעלות לגגי ירושלים לומר שירה, ורואים שאין כאן ירושלים אלא גלות, ואומרים שפוך חמתך גו׳, ודברי פי חכם חן.
A real seder, with a קרבן פסח in ירושלים, is a re-enactment of the night of יציאת מצרים. Our seder is only a re-enactment of that re-enactment. But if we feel it, we should want to shout our הלל from the rooftops. But there is a halachic catch:
ויתכן לומר שמשום כך חילקו ההלל, שרצו לקבוע עיקר ההלל אחר גמר אכילת הפסח, כדי שיוכלו לאמרו ביחד על הגגות, והרי טרם גמר אכילת הפסח אסורים לצאת מן הבית. ומכל מקום תחילת ההלל קבעו על כוס שני, בעוד הקרבן פסח לפניו, שהרי ההלל נאמר על הקרבן, כמואר במשנה (צה.) שהפסח טעון הלל באכילתו, ולכן מתחילים ההלל בעוד הקרבץ פסח לפניו להתפיסו על הפסח, ואחר כך גומרים אותו לבסוף על הגגות.
The הלל of ליל הסדר is not the הלל of כל פרק ופרק, a הלל of קריאה. At the סדר, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, and so when we relive מגיד and eat our קרבן פסח, we say הלל as שירה, and that can’t be bottled up inside. We rush outside to share our celebration: הללו את ה׳ כל גוים…כי גבר עלינו חסדו.
כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא.
That’s the introduction and conclusion of הלל, the instruction to praise הקב״ה. The rest of פרק קיג describes the kind of praise (we don’t get into actual details until the next perek). And that praise is that of Motel Kamzoil:
When Moses softened Pharaoh’s heart, that was a miracle.
When G-d made the waters of the red sea part, that was a miracle too!
But of all G-d’s miracles large and small,
The most miraculous one of all
Is that out of a worthless lump of clay,
G-d has made a man today.
G-d is all-powerful, all-knowing, but still pays attention to us nobodies:
ד רם על כל גוים ה׳; על השמים כבודו׃
ה מי כה׳ אלקינו המגביהי לשבת׃
ו המשפילי לראות בשמים ובארץ׃
ה׳ is great but still lowers Himself as it were to answer our prayers:
ז מקימי מעפר דל; מאשפת ירים אביון׃
ח להושיבי עם נדיבים; עם נדיבי עמו׃
ט מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה;
הללויה׃
אמר ר׳ יוחנן: כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב״ה אתה מוצא ענוותנותו. דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים. כתוב בתורה (דברים י:יז) כִּי ה׳ אֱלֹקֵיכֶם הוּא אֱלֹקֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים וכתיב בתריה (דברים י:יח) עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה…
We note that the end of this perek is very similar to שירת חנה:
ד קשת גברים חתים; ונכשלים אזרו חיל׃ ה שבעים בלחם נשכרו ורעבים חדלו עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אמללה׃ ו ה׳ ממית ומחיה; מוריד שאול ויעל׃ ז ה׳ מוריש ומעשיר; משפיל אף מרומם׃ ח מקים מעפר דל מאשפת ירים אביון להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחלם;
But שירת חנה is different; she is quoting הלל (as we’ve said, it’s older than David) but she is using for her own purposes. חנה is singing a song of victory over her rivals; not only is מושיבי עקרת הבית but also רבת בנים אמללה. We are not studying שירת חנה and how it is a נבואה of the future מלכות, but it serves as a contrast to the pure celebration of this part of הלל.