This is based on a shiur by Rav Elchanan Samet, which presents a novel understanding of שירה in תנ״ך.
I’m going to start with next week’s haftorah, which (in minhag ashkenaz) ends with two psukim from ישעיהו פרק ט:
א הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל; יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם׃
…
ה כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ בֵּן נִתַּן לָנוּ וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵ־ל גִּבּוֹר אֲבִי עַד שַׂר שָׁלוֹם׃
ו לםרבה (לְמַרְבֵּה) הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה; מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם קִנְאַת ה׳ צְבָא־וֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת׃
Isaiah is prophesying during the reign of the evil king Ahaz, that Ahaz’s son would be the “שַׂר שָׁלוֹם” who would redeem מלכות בית דוד. But there’s a textual oddity: the word לְמַרְבֵּה has a מם סופית in the middle of the word.
למרבה המשרה ולשלום אין קץ וגו׳: אמר רבי תנחום, דרש בר קפרא בציפורי: מפני מה כל מ״ם שבאמצע תיבה פתוח, וזה סתום? ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך—לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך—תעשהו משיח? לכך נסתתם.
Hezekiah was king when Sennacherib conquered the Northern Kingdom and besieged Jerusalem. He, and all Judah, was miraculously saved when ה׳ destroyed Sennacherib’s army. He could have been מלך המשיח, and inaugurated then אחרית הימים, but he did not sing שירה after that miracle. On the other hand, the gemara says he did say הלל:
תנו רבנן: הלל זה מי אמרו? רבי אליעזר אומר: משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו על הים…רבי יהודה אומר: יהושע וישראל אמרוהו בשעה שעמדו עליהן מלכי כנען…רבי אלעזר המודעי אומר: דבורה וברק אמרוהו בשעה שעמד עליהם סיסרא…רבי אלעזר בן עזריה אומר: חזקיה וסייעתו אמרוהו, בשעה שעמד עליהם סנחריב…רבי עקיבא אומר: חנניה מישאל ועזריה אמרוהו בשעה שעמד עליהם נבוכדנצר הרשע…רבי יוסי הגלילי אומר: מרדכי ואסתר אמרוהו בשעה שעמד עליהם המן הרשע…וחכמים אומרים: נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק, ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהם לישראל, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן.
What’s the difference? And why does it matter?
We have שירה in the parasha and in the haftorah:
אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה׳ ויאמרו
לאמר;אשירה לה׳ כי גאה גאהסוס
ורכבו רמה בים׃
א ותשר דבורה וברק בן אבינעםביום ההוא
לאמר׃ב בפרע פרעות בישראלבהתנדב
עם ברכו ה׳׃ג שמעו מלכים האזינו
רזנים;אנכי לה׳ אנכי אשירהאזמר
לה׳ אלקי ישראל׃
And we don’t always realize that the miracles in the two stories are similar: the chariots of the Canaanites in the haftorah were washed away by the flooding Kishon, like the Egyptians by the Red Sea:
כא נחל קישון גרפם נחל
קדומים נחל קישון;תדרכי נפשי
עז׃כב אז הלמו עקבי סוס מדהרות
דהרות אביריו׃
And the gemara makes the connection explicit:
כדדרש רבה בר מרי: מאי דכתיב (תהלים קו:ז) ”וימרו על ים בים סוף“ ? מלמד שהמרו ישראל באותה שעה ואמרו: כשם שאנו עולין מצד אחד—כך מצריים עולים מצד אחר. אמר לו הקדוש ברוך הוא לשר של ים: פלוט אותן ליבשה. אמר לפניו: רבונו של עולם, כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה, וחוזר ונוטל ממנו? אמר לו: אתן לך אחד ומחצה שבהן. אמר לו: רבונו של עולם, יש עבד שתובע את רבו? אמר לו: נחל קישון יהא לי ערב. מיד פלט אותן ליבשה, ובאו ישראל וראו אותן, שנאמר ”וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים“. מאי אחד ומחצה שבהן? דאילו בפרעה כתיב ”שש מאות רכב בחור“ ואילו בסיסרא כתיב ”תשע מאות רכב ברזל“. כי אתא סיסרא…אמר לו הקדוש ברוך הוא לנחל קישון: לך והשלם ערבונך. מיד גרפם נחל קישון והשליכן לים, שנאמר ”נחל קישון גרפם נחל קדומים“. מאי נחל קדומים? נחל שנעשה ערב מקדם.
So we have a similar miracle and a similar שירה. The battle of נחל קישון is the culmination of the battle of ים סוף. But what happened after שירת דבורה?
ה:לא
… ותשקט הארץ ארבעים שנה׃
ו:א ויעשו בני ישראל הרע בעיני ה׳; ויתנם ה׳ ביד מדין שבע שנים׃
There’s an important point in the wording here: ויעשו בני ישראל הרע. It’s the beginning phase of the “cycle of Jewish history” as repeated so many times in ספר שופטים, but the wording has been different the last two times:
ג:ז ויעשו בני ישראל את הרע בעיני ה׳ וישכחו את ה׳ אלקיהם; ויעבדו את הבעלים ואת האשרות׃
…
ג:יב ויספו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה׳; ויחזק ה׳ את עגלון מלך מואב על ישראל על כי עשו את הרע בעיני ה׳׃
ד:א ויספו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה׳; ואהוד מת׃
ד:ב וימכרם ה׳ ביד יבין מלך כנען אשר מלך בחצור; ושר צבאו סיסרא והוא יושב בחרשת הגוים׃
ויעשו: בשני פעמים הראשונים כתוב ויוסיפו לעשות הרע, ועתה שבימי דבורה שבו בתשובה גמורה והתחילו לחטא מחדש כתוב ויעשו.
אמר ר׳ סימון: לא כל מי שהוא רוצה לומר שירה אומר, אלא כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה, בידוע שמוחלין לו עונותיו, ונעשה כבריה חדשה. ישראל כשנעשה להם נס אמרו שירה, שנאמר ”אז ישיר משה ובני ישראל“ (שמות טו:א), ונמחלו כל עונותיהם, שנאמר ”ויסע משה את ישראל מים סוף“ (שמות טו:כב), מלמד שהסיע מהן חטאיהן שחטאו על ים סוף, שנאמר ”וימרו על ים בים סוף“ (תהלים קו:ז). וכן אתה מוצא בימי ברק ודבורה שנעשה להם נס ואמרו שירה, שנאמר ”ותשר דבורה וברק בן אבינועם“ (שופטים ה:א); מנין שנמחלו להן עונותיהן, דסמיך ליה אחר השירה ”ויעשו בני ישראל את הרע“ (שופטים ו:א). אמר ר׳ אבהו בכל מקום כתיב
”ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע“,
ואחר שירת דבורה כתיב
”ויעשו בני ישראל“, תחלת עשייתן, והיכן מה שעשו לשעבר? אלא שמחל להם הקדוש ברוך הוא בשעה שאמרו שירה.
שירת דבורה really marked the start of a new nation just as שירת הים did:
למעשה, בראייה היסטורית על כל תקופת המקרא, מתברר שזו המלחמה האחרונה של ישראל בכנענים, ומעתה ואילך הכנענים לא יעשו יותר בעיות לישראל. זו, אם כן, המלחמה האחרונה בסדרת מלחמות כיבוש הארץ, שנפתחה בכיבושי משה ויהושע. לפיכך ברור מדוע מזכירים דבורה וברק את יציאת ה׳ למלחמות כיבוש הארץ—שכן זוהי למעשה השירה המסיימת את כיבוש הארץ!
לשירה זו יש גם דמיון לשירת הים. שתי השירות נאמרו על אירועים דומים, שבהם ה׳ הטביע את מרכבות האויבים וכך הושיע את ישראל. בשירת הים ניתן לראות את הרמז הראשון לכיבוש הארץ:
שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן: תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד… עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה׳ עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ: תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה׳׃ (שמות טו)
לשירת דבורה, מקבילתה של שירת הים, יש לפיכך תפקיד רחב הרבה יותר מאשר תפקידה המקומי כשירת הלל על הישועה; שירת דבורה חותמת את אירועי כיבוש הארץ, שנפתחו בשירת הים.
But as we see, it was in the end a failure; she (with Barak) had the potential of creating a new nation but all that happened was stasis for 40 years, then the people start sinning again. There is no בית המקדש, no ממלכת כהנים, no אחרית הימים. What went wrong? חז״ל lay the blame, at least in part, on Devorah herself:
אמר רב יהודה אמר רב: כל המתיהר, אם חכם הוא—
חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא—נבואתו מסתלקת
ממנו…אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו -
מדבורה, דכתיב (שופטים ה:ז)
חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל,
חָדֵלּוּ; עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה, שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל׃
וכתיב (שופטים ה:יב)
עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה; עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר…
Devorah started with שירה, but, like Hezekiah, doesn’t really sing שירה. That failure led to the failure of מלכות ישראל in that generation, and it would more than 200 years until Shlomo and the בית המקדש would finally be built.
The gemara makes a distinction between הלל and שירה:
אמר רב יהודה אמר שמואל: שיר שבתורה—משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים. והלל זה מי אמרו? נביאים שביניהן תקנו להן לישראל, שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן…הלל זה מי אמרו? רבי יוסי אומר: אלעזר בני אומר: משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים, וחלוקין עליו חביריו לומר שדוד אמרו, ונראין דבריו מדבריהן: אפשר ישראל שחטו את פסחיהן ונטלו לולביהן ולא אמרו שירה?
Rav Samet says that we all sing הלל to thank ה׳ for all that He has done for us, but singing שירה requires what Rav Dessler calls התבטלות, self-negation. שירה is thanking ה׳ for all that he has done for the world, without thinking of “me”:
חזקיהו, שהיה מלך צדיק, ודאי קיים את חובתו לומר הלל על נס ההצלה.
בכך, הצטרף חזקיהו לאישים רבים לפניו ואחריו אשר אמרו הלל בשעה שהתרחש להם נס, והללו
נזכרים באותה סוגיה במסכת פסחים. כל האישים הללו פעלו מכח החובה הדתית המוגדרת,
להודות ולהלל את ה׳ בשעה שהוא עושה לאדם נס.
…
אולם בכך לא די. חזקיהו לא אמר שירה, כפי שמתבקש היה שיעשה בעקבות המאורע הגדול.
אמירת שירה, נראה שאיננה חובה ברורה ותקנה קבועה, ותלויה היא בתגובתו המיוחדת של בעל
הנס לנס בו זכה. אם היה חזקיהו אומר שירה—ודאי היתה שירתו נכתבת במקרא, כשם שנכתבו
בו שירות אחרות. שתיקת המקרא ביחס לתגובתו, אף שאין בה להעיד על אי אמירת הלל, יש בה
ללמד על אי אמירת שירה, ודבר זה הוא שפסל אותו מלהיות משיח. אולם עדיין לא השבנו מה בין
הלל לשירה?
”הלל“ נקשר תדיר במונח ”הודאה“…כאשר מתייצב האדם לפני ה׳ ומודה על האמת, כי הטובה שבאה עליו…ממלא
הוא בכך חובה בסיסית…הרי סוף סוף עיקר מחשבתו של
האדם באותה שעה, על עצמו היא. הוא שנקלע לצרה, והוא שנגאל ממנה בחסד ה׳—ואם אינו
כפוי טובה, עליו לבטא בפיו את התודה שהוא רוחש למי שהושיעו מצרתו.
נמצא כי אף ש”הלל והודאה“ הינם בוודאי מונחים הקשורים בעבודת האדם את ה׳, בכל זאת
במרכז החשיבה של המודה והמהלל—עומד האדם עצמו.
…
שונה הדבר לגמרי בשירה שמשורר האדם על הנס. כאן, מסלק האדם את עצמו ואת נגיעתו
האישית לאירוע המשמש עילה לשירתו, והוא חושף…לא מבחינת הטובה שיש בו לבעל הנס…אלא
כביכול מבחינת קידום התהליך האלוקי ”לתקן עולם במלכות ש־די“. מן האירוע הפרטי בו נתרחש
הנס, גוזר אומר השירה את המשמעות הכללית. אין הוא מודה לה׳ על הטובה שעשה עמו, אלא
על הטובה שעשה עם העולם כולו.
…
מי שאינו אומר שירה—נראה שאיננו מבחין בפוטנציאל המשיחי הטמון
באירוע בו הוא שותף, ועל כן ממילא מאבד אירוע זה את הפוטנציאל שלו, ואינו הופך ל”אחרית
הימים“: סנחריב אינו גוג ומגוג, וחזקיה אינו הופך למשיח.
Moshe sang שירה at the Red Sea (there’s no mention of saving Israel in the song itself). Devorah came close but didn’t quite make it: עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה. Hezekiah couldn’t do it at all. And that is what we pray for at the seder each year, that after seeing ourselves as redeemed from Egypt, we reach the level of selflessness to appreciate ה׳’s hand in the history of the world as a whole, and will sing a שִׁיר חָדָש:
בָּרוּךְ…אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, וְהִגִּיעָנוּ הַלַּיְלָה הַזֶּה לֶאֱכָל בּוֹ מַצָּה וּמָרוֹר. כֵּן ה׳…יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים…שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךְ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ…וְנוֹדֶה לְךָ שִׁיר חָדָש…