When בני ישראל come to הר סיני, Moshe is given instructions for them:
ג ומשה עלה אל האלקים; ויקרא אליו ה׳ מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל׃ ד אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים; ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי׃ ה ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ׃ ו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש; אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל׃
What’s odd about this speech is the demands of כה תאמר and אלה הדברים אשר תדבר. That’s not how the words of ה׳ to Moshe are usually presented; usually it’s וידבר ה׳ אל משה לאמר. The “לאמר” means say it to others:
וידבר ה׳ אל משה לאמר: אמרו המפרשים (רד׳׳ק ספר השרשים שרש אמר) כי מלת ”לאמר“ בכל התורה לאמר לישראל, והטעם שיאמר השם למשה אמור לישראל דברי אלה.
אמר רבי מוסיא בר בריה דרבי מסיא משמיה דרבי מוסיא רבה: מניין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור, שנאמר וידבר ה׳ אליו מאהל מועד לאמר.
Rashi, from the Mechilta, says that this time there was an extra emphasis on saying it right:
כה תאמר: בלשון הזה וכסדר הזה.
אלה הדברים: לא פחות ולא יותר.
Why? We don’t assume Moshe made any of the other speeches up. Why does this one need special emphasis to say כה תאמר?
Rav Yaakov Kamenetsky says that this is the introduction to מעמד הר סיני and the giving of the Torah, and as such, it had to be clear that everything that Moshe said was ה׳'s words, not his own. Other prophets get a Divine message but say it in their own words. Moshe is different:
…נתנסה משה רבינו ע״ה עד כמה מגעת נאמונתו שיכלו למסור התורה על ידו לישראל…ואלמלא נאמונתו מן הראוי היה שיוסיף להם דברים משלו, אבל אילו עשה כן לא היה ראוי שניתן התורה כל ידו, כי כמה דרשות אנו מוציאין מיתור אות, ואילו משה היה משנה דבר מה, אם כן אין הכרח שכך נאמר, וזהו נסיון גדול…
The Torah comes from ה׳, not from Moshe. Other prophets are believed because of the signs they present and Moshe started that way:
ל ויושע ה׳ ביום ההוא את ישראל מיד מצרים; וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים׃ לא וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה׳ במצרים וייראו העם את ה׳; ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו׃
But here it can’t come from Moshe, not even a single word:
א משה רבנו—לא האמינו בו ישראל, מפני האותות שעשה; שהמאמין על פי האותות—יש בליבו דופי, שאפשר שייעשה האות בלאט וכישוף…
ב ובמה האמינו בו, במעמד הר סיניי: שעינינו ראו, ולא זר; ואוזנינו שמעו, ולא אחר…והוא ניגש אל הערפל, והקול מדבר אליו ואנו שומעים: משה, משה—לך אמור להם…
…
ז לפיכך אם עמד נביא ועשה אותות ומופתים גדולים, וביקש להכחיש נבואתו של משה רבנו—אין שומעין לו; ואנו יודעין בייחוד שאותן האותות בלאט וכישוף הן, לפי שנבואת משה רבנו אינה על פי האותות כדי שנערוך אותות זה לאותות זה, אלא בעינינו ראינוה ובאוזנינו שמענוה, כמו ששמע הוא.
Rav Kamenetsky adds:
לפי זה נבין ביתר דיוק מה היה חטאו של משה במי מריבה, ומדוע נענש בצורה כה חמורה בגלל סטיה קלה מצווי ה׳…לפי זה שכתבנו נראה דהחטא היה מיוחד למשה, שמכוין שהוא היה מקבל התורה מה׳ ומסרה לישראל, וכל דיבור ודיבור שלו יש לו דין של תורת ה׳…אם כן כל נאמונתו מיוסדת על זה שהוא מוסר את דברי ה׳ בדיוק כפי שנאמרו מבלי לשנות כלום, וכמו שאמרו חז״ל (בבא בתרא טו,א) ”הקב״ה אומר ומשה כותב“. אבל כאן הראה משה שהוא לא מקיים את צווי ה׳ בדיוק כפי שנאמר לו אלא שמוסיף הוא משהו משל עצמו, וחטאו זה מעמיד את כל מסירת התורה בסכנה…
The problem is that this isn’t true; Moshe did innovate at מעמד הר סיני:
י ויאמר ה׳ אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר; וכבסו שמלתם׃ יא והיו נכנים ליום השלישי; כי ביום השלשי ירד ה׳ לעיני כל העם על הר סיני׃
יד וירד משה מן ההר אל העם; ויקדש את העם ויכבסו שמלתם׃ טו ויאמר אל העם היו נכנים לשלשת ימים; אל תגשו אל אשה׃
היו נכנים לשלשת ימים: לסוף שלושה ימים, הוא יום רביעי שהוסיף משה יום אחד מדעתו, כדברי רבי יוסי.
ה׳ says He will manifest on the third day; Moshe tells the people to prepare for three days and ה׳ will manifest on the fourth. The gemara explicitly says this was Moshe’s innovation:
דתניא: ג׳ דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב״ה עמו. הוסיף יום אחד מדעתו, ופירש מן האשה, ושבר את הלוחות. הוסיף יום אחד מדעתו: מאי דריש? ”היום ומחר“ היום כמחר—מה למחר לילו עמו אף היום לילו עמו ולילה דהאידנא נפקא ליה. ש״מ תרי יומי לבר מהאידנא. ומנלן דהסכים הקב״ה על ידו? דלא שריא שכינה עד צפרא דשבתא…
The Ramban (and Tosphot similarly) is bothered by the wording of the gemara. If it’s a דרשה from the wording, it’s not “מדעתו”):
הוסיף יום אחד מדעתו מאי דרש כו׳: זה ק״ל אי מדרש דרש לאו מדעתו הוה ולא הסכים על ידו הוה והרבה כיוצא בזו עשה משה ושאר נביאים.
The Maharal explains that this is the nature of תורה שבעל פה; it is ”מדעתם“ of חז״ל, even when derived from the words of G-d.
יום אחד הוסיף משה מדעתו: הך ”מדעתו“ פירושו מדעתו וחכמתו שהוציא מכח דרש ד”היום ומחר“ (פסוק יא), ”מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו“. שכל דרש שהוציאו רבנן מכח יתור נקרא ”דברי סופרים“, דסוף סוף לא נכתב זה בפירוש בכתוב, ואי משום הדרש—זה הדרש הוא מדברי סופרים…
[ומה] שהוקשה לתוספות דממה נפשך, אם דברי תורה הוא הדרש שדרש ”היום ומחר“—לא הוסיף משה מדעתו, ואם לאו דברי תורה הוא—אם כן אינו נרמז בתורה. וכל זה פלא בעיני, כי נראה לי כל הדרשות שדרשו חכמים כלם הם מן התורה, ולא שהם גוף התורה, רק הם יוצאים מן התורה…כך הוא התורה, ניתנה בלא תוספות ובלא מגרעת, והניחה מקום לחכמים לבנות, והם הרמזים בתורה. ומכל מקום מאחר שלא כתב זה בפירוש, כאילו אמרה תורה אתם החכמים יש לכם במקום הזה להוסיף, והוא דעתכם…
And it’s not just in the narrative of Torah; there are halachot that Moshe innovated:
י כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום׃
יא והיה אם שלום תענך ופתחה לך; והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך׃
יב ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה וצרת עליה׃
…יד רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבז לך; ואכלת את שלל איביך אשר נתן ה׳ אלקיך לך׃
טו כן תעשה לכל הערים הרחקת ממך מאד אשר לא מערי הגוים האלה הנה׃
טז רק מערי העמים האלה אשר ה׳ אלקיך נתן לך נחלה לא תחיה כל נשמה׃
יז וידבר ה׳ אלי לאמר׃ יח אתה עבר היום את גבול מואב את ער׃…כד קומו סעו ועברו את נחל ארנן ראה נתתי בידך את סיחן מלך חשבון האמרי ואת ארצו החל רש; והתגר בו מלחמה׃…כו ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום לאמר׃
ממדבר קדמות: אף על פי שלא צוני המקום לקרא לסיחון לשלום, למדתי ממדבר סיני (מן התורה שקדמה לעולם). כשבא הקב״ה ליתנה לישראל חזר אותה על עשו וישמעאל, וגלוי לפניו שלא יקבלוה ואף על פי כן פתח להם בשלום, אף אני קדמתי את סיחון בדברי שלום.
א״ר יהושע דסיכנין בשם רבי לוי: כל מה שגזר משה הסכים הקדוש ברוך הוא עמו…הקדוש ברוך הוא א״ל שילחם עם סיחון שנאמר (דברים ב) ”והתגר בו מלחמה“ והוא לא עשה כן אלא ”ואשלח מלאכים וגו׳“. א״ל הקדוש ברוך הוא: כך אמרתי לך להלחם עמו ואתה פתחת בשלום! חייך שאני מקיים גזרתך—כל מלחמה שיהו הולכים לא יהו פותחים אלא בשלום שנאמר ”כי תקרב אל עיר וגו׳“.
Note how radical this is: הסכים הקדוש ברוך הוא עמו. The implication is that this is not what ה׳ meant by those words. In the “divine” תורה שעל פה, כן תעשה לכל הערים הרחקת ממך applies to וקראת אליה לשלום as well. But Moshe interpreted the law as he did, and as we know, (דברים ל:יב) לא בשמים היא. And ה׳ answers (בבא מציעא נט,ב) נצחוני בני.
Rav Meinzberg (I don’t know who he is but it’s presented on the Machon Herzog site) says that this is precisely the point of having Moshe innovate at the time of מעמד הר סיני:
ונראה בזה דאכן כאן בהסכמה זו שהסכים הקב״ה על ידו, היה השורש וההתחלה לנתינת כל חלקי תושבע״פ, ואלמלא הסכמה זו מי יימר דיש כח ביד החכמים לדרוש דרשות ולחדש הלכות מה שלא נאמר בפירוש. ומהיכי תיתי שכל זה יחשב לתורה?
ואכן מרע״ה בעזוז רוחו ועוצם דעתו הרחבה חידש דרשות אלו ”מדעתו“, והסכים הקב״ה על ידו, ורק אחרי הסכמה זו נקבע הדבר שאכן התורה נתונה לישראל באופן שישנה אפשרות לדרוש ולסבור בה.
כלומר שאין הכוונה שהסכים הקב״ה על ידו דווקא לשלשה דברים פרטיים אלו, שאין זה שונה משאר דרשות חז״ל שניתנה הרשות לדרוש. אלא שאז היתה ההסכמה מאת הקב״ה וגילוי על כללות העיקרון שניתן לדרוש ע״י האופנים הללו, ונמצא ששורש תושבע״פ התחיל ממשה רבינו. ומני אז ואילך יש בכוחם של חכמי ישראל בכל דורות הבאים אחריו לדרוש ולחדש הלכות. והכל בכלל תורה יחשב, ואין צריך שוב להסכמת הקב״ה על כל דבר ודבר.
The תורה שבכתב is fixed and absolute, אלה הדברים: לא פחות ולא יותר. The תורה שבעל פה is given to human beings to understand and הסכים הקדוש ברוך הוא עמו.