I’ve been out of town; this is a re-presentation of פרשת ואתחנן תש״פ.
There’s a well-known principle in this week’s parsha:
את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אתו תשמרו לעשות; לא תסף עליו ולא תגרע ממנו׃
And Rashi explains:
לא תסף עליו: חֲמִשָּׁה טֹטָפוֹת, חֲמִשָּׁה מִינִין בַּלּוּלָב, אַרְבַּע בְּרָכוֹת לְבִרְכַּת כֹּהֲנִים.
But the same principle appeared two weeks ago, in פרשת ואתחנן:
לא תספו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמר את מצות ה׳ אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם׃
And Rashi there gave the same explanation:
לא תספו: כְּגוֹן חָמֵשׁ פָּרָשִׁיּוֹת בַּתְּפִלִּין, חֲמֵשֶׁת מִינִין בַּלּוּלָב, וְחָמֵשׁ צִיצִיּוֹת.
The Sifrei, however, only explains it here in פרשת ראה. It is ignored in פרשת ואתחנן.
ד ד״א: לא תוסף עליו. מנין שאין מוסיפים לא על לולב ולא על הציצית? ת״ל: לא תוסף עליו. ומנין שאין פוחתים מהם? ת״ל ולא תגרע ממנו.
ה ומנין שאם פתח לברך ברכת כהנים, שלא יאמר: הואיל ופתחתי לברך, אומר (דברים א:יא) ה׳ אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם…? ת״ל [כל ה]דבר, אפילו דבר לא תוסף עליו.
I’m not going to try to understand Rashi. The Vilna Gaon proposes that there really are two different mitzvot: don’t add a new commandment (in ואתחנן) and don’t add details to the existing commandments (in ראה):
לא תסף עליו: פי׳ להוסיף על גופא דמצוה כמו על לולב וציצית. לא יפחות מד׳ ולא יוסיף על ד׳.
את כל הדבר: שלא יוסיף בהן אפילו דיבור אחד על ברכת כהנים.
ומה שנאמר בפ׳ ואתחנן ”לא תספו על הדבר…ולא תגרעו ממנו“. דרשו שלא יוסיפו על תרי״ג מצות. כי בתחילה אמר ”שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות“. ועל זה אמר ”לא תספו על הדבר אשר אנכי מלמד אתכם לעשות“. ובפסוק זו אמר ”את כל הדבר“, דרשו רז״ל שבאותה מצוה גופא לא תספו ולא תגרעו.
In the ספר הזכרון for Rav Hutner, there is an interesting letter that he sent:
בגדרי בל תוסיף ובל תגרע
ב״ה, יט תמוז תשכ״ו
כבוד ידידי ורב־מכבודי הגרמ״ד ריבקין שליט״א, שלום וברכה!
תודה רבה ותשו״ת בעד הקורת רוח שהביא לי ע״י משלוח הקונטרס…והנני בזה לרשום הערות אחדות.
הגרמ״ד ריבקין is Rabbi Moshe Dov Ber Rivkin, rosh yeshiva at Yeshiva Torah Vodaath and father of St. Louis’s chief rabbi, Rabbi Sholom Rivkin. The קונטרס that Rav Hutner is reviewing was reprinted in Rabbi Rivkin’s sefer, תפארת ציון, under the title בענין אם יש מצוה בח״ש [חצי שיעור] ובענין גדרי הלאוין בל תגרע ובל תוסיף. He makes some interesting points about the mitzvah of בל תוסיף.
והנה כאמור נראה לי פשוט וברור, שכל ענין הלאוין האלו דלא תוסיף ולא תגרע, הוא רק על הוספה והגרעה בגוף אחת המצות מתרי״ג מצות, בג׳ או ה׳ פרשיות בתפילין וכדומה. אבל אם יחדש מעצמו מצוה חדשה באיזה אופן שהוא, שאין לזה שייכות וקישור לאיזה מצוה מתרי״ג מצות שנצטוינו, ומכל שכן אם יגרע מצוה אחת מתרי״ג מצות, אי״ז בכלל הלאוין דלא תוסיף ולא תגרע, דפשוט הוא אם עושה מעצמו מצוה חדשה, שאין במעשה זו ולא כלום, ועשייתו בזה הוא מעשה שטות בעלמא, וכן אם מגרע ועובר או מבטל איזה מצוה שהוא מתרי״ג מצות, בודאי יענש ע״ז כפי דין המצוה ההיא שעבר עלי׳ או בטלה, אבל אי״ז בכלל הלאוין דלא תוסיף ולא תגרע.
Rav Hutner says that his correspondent claims to disagree with the Vilna Gaon:
הקונטרס מניח כי אין עובר בבל תוסיף אלא בהוספה המקושרת לאיזה דין מדיני תורה, אבל בהוספה שאין שום שייכות לדיני תורה, לא שייך בזה בל תוסיף…ועל זה כותב הדר״ג ש”דברי הגר״א אלו הם דלא כהנחתנו“.
But Rav Hutner says that this reflects a misunderstanding in the Gaon:
ולדידי אין זה כלל דלא כהנחת הקונטרס. דודאי הנחת הקונטרס צודקת דבאופן שאין ההוספה שייכת למצוה ממצות מהתורה, אין זה אלא מעשה שטות בעלמא.
So what does the Gra mean? How do I understand Rav Hutner?
אלא דבירורא דמילתא בשיטת הגר״א הוא: דינא דבל תוסיף משכחת לה בתרי גוונא, או דרך מעשה של יחיד בתורת יחיד, דוגמת ה׳ פרשיות בתפילין, או דרך הוראה ותקנה לציבור, דוגמת תקנת בשר עוף וחלב המוזכרת ברמב״ם.
The mitzvah in ואתחנן is addressed to “חז״ל”, those with Rabbinic Authority to instruct others (who has that authority is a huge question, that I will not address here): “Thou shalt not gaslight בני ישראל”.
Gaslighting is a form of psychological manipulation in which a person or a group covertly sows seeds of doubt in a targeted individual or group, making them question their own memory, perception, or judgment.
וזו הוא שיטת הגר״א בהך הלכתא. דשני הציורים הללו נובעים הם מכפלות הפרשה של בל תוסיף. דההוספה בפרשת ואתחנן הוא הוספה דרך הוראה, ואילו ההוספה דפרשת ראה היא הוספה בגופא דמצוה (וזו הכונה בדבריו דההוספה היא ”על מנין תרי״ג“) ועיקר יסודו של הגר״א בזה שברייתא דספרי המפרשת ציורים דבל תוסיף, דלגה על פרשת ואתחנן הקודמת, והעמידה את דבריו על פרשת ראה המאוחרת.
ואפילו לעינינו נראה יסוד זה חזק למתבוננים. וזוהי כונת הגר״א בדיקדוק הפסוקים. כי בפרשת ואתחנן נאמר ”אשר אנכי מלמד אתכם לעשות“, ואילו בפרשת ראה נאמר ”אתו תשמרו [לעשות]“. והיינו כי בפרשת ואתחנן הענין הוא על הלימוד לעשות, דהיינו דרך הוראה והדרכה, ואילו בפרשת ראה אין המדובר אלא על העשיה גרידא. ולא עוד אלא שבפרשת ראה נאמר ”לא תוסף“ בלשון יחיד, ואילו בפרשת ואתחנן נאמר ”לא תסיפו“ בלשון רבים, כי ההוספה במעשה ליחיד הוא שייכת, משא״ב בהוספה בהוראה ותקנה, לרבים היא שייכת.
…והשתא בודאי דאין דבריו של הגר״א סותרים להנחת הקונטרס. דאמנם מעשה של הוספה בלי שום קשר לעניני תורה, אינה אלא שטות בעלמה, ואין להדביק בזה שום איסור. אבל ההוספה הבאה דרך הוראה ותקנה לרבים, בודאי דלא יתכן לאמר בה מעשה שטות. ולפי שיטת הגר״א נתיחדה להוספה זו פרשה שלמה בתורה. ושוב עלי לציין למחלוקתם של העקריס והרמב״ם בעיקר התשיעי. יעיון שם היטב.
Rav Hutner, of course, assumes that we know about the argument between the Rambam and Yosef Albo (15th century author of Sefer ha-‘Ikkarim), and why it’s relevant. I’m not so smart, so I will review:
והיסוד התשיעי, הביטול. והוא, שזאת תורת משה לא תהיה נְסוּחָה [=לא תהיה מנוסחת מחדש, כלומר לא תְּבֻטַּל] ולא נחלפת, ולא תבוא תורה מאת הבורא זולתה. ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע, לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה, שנאמר לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ.
Any mitzvah imposed by human beings is דרבנן, and we need to know that:
הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר, ויעמוד איסורו לדורות…מה הוא זה שהזהירה תורה (דברים יג:א) ”לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו“: שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן, ולקבוע הדבר לעולם שהוא מן התורה, בין בתורה שבכתב, בין בתורה שבעל פה.
כיצד: הרי כתוב בתורה (שמות כג:יט; שמות לד:כו; דברים יד:כא) ”לא תבשל גדי בחלב אימו“. ומפי השמועה למדו שזה הכתוב, אסר לבשל ולאכול בשר בחלב—בין בשר בהמה, בין בשר חיה; אבל בשר עוף, מותר בחלב מן התורה.
אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב, הרי זה גורע; ואם יאסור בשר העוף, ויאמר שהוא בכלל הגדי, והוא אסור מן התורה—הרי זה מוסיף.
אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה, ואנו נאסור אותו, ונודיע לעם שהוא גזירה…אין זה מוסיף, אלא עושה סייג לתורה.
Albo disagrees:
ודעת הרמב״ם ז״ל שלא תשתנה לעולם…וסמך הדבר בעיקר זה אל מה שנזכר בתורה ”לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו“…
…ודבריו בזה צריכים עיון גדול. מהיכן יצא לו לרבנו ז״ל השורש הזה? כי אף על פי שהשורש הזה יקר הערך מאוד, אם קבלה הוא נקבל אותה בסבר פנים יפות. ואם לדין—יש תשובה…שאף אם תהיה הבנת הפסוקים כמו שכתב הוא ז״ל, אין משם ראיה לדבריו כלל אל שלא תנוסח התורה ולא תשתנה לעולם. כי הכתוב לא יזהיר אלא שאנחנו לא נוסיף ולא נגרע מדעתנו על המצוות, אבל מה המונע שלא יהיה הוא יתברך מוסיף או גורע כשתגזור חכמתו יתברך.
Albo agrees that the Torah as given to Moshe will never be changed in the future; he just says that this is not an עיקר; you are not a heretic if you disagree. You are simply wrong.
I think Rav Hutner is saying is that the argument between Rambam and Albo is about the meaning of בל תוסיף. Rambam says that violating בל תוסיף, claiming that there is some new law of the Torah, is a claim that הקב״ה is not perfect, that He changed His mind. This is heresy.
Albo says that telling הקב״ה what to do is beyond our pay grade. בל תוסיף is not about limiting ה׳'s power, it is (in the Vilna Gaon’s model) about our responsibility as human beings. It is about הוראה. ה׳ has given us ownership, as it were, of His Will; we, as it were, tell G-d what He meant when he said the words of the Torah. בל תוסיף is about limiting that power, and recognizing where that power comes from.
יא חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ; צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ׃
יב אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח; וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף׃
אָמַר רַבִּי סִימוֹן, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, נַעֲשׂוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כִּתִּים כִּתִּים, וַחֲבוּרוֹת חֲבוּרוֹת, מֵהֶם אוֹמְרִים אַל יִבָּרֵא, וּמֵהֶם אוֹמְרִים יִבָּרֵא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פה:יא): חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. חֶסֶד אוֹמֵר יִבָּרֵא, שֶׁהוּא גּוֹמֵל חֲסָדִים. וֶאֱמֶת אוֹמֵר אַל יִבָּרֵא, שֶׁכֻּלּוֹ שְׁקָרִים. צֶדֶק אוֹמֵר יִבָּרֵא, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה צְדָקוֹת. שָׁלוֹם אוֹמֵר אַל יִבָּרֵא, דְּכוּלֵיהּ קְטָטָה. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָטַל אֱמֶת וְהִשְׁלִיכוֹ לָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דניאל ח, יב): וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים מָה אַתָּה מְבַזֶּה תַּכְסִיס אַלְטִיכְסְיָה שֶׁלָּךְ, תַּעֲלֶה אֱמֶת מִן הָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פה:יב): אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח.
והכוונה כך הוא,
דאמת אמר אל יברא מפני השקרים, ר״ל
מפני שהאמת צולל בין אלפים מבוכות
וספקות ואי אפשר לבני אדם לקלוע
בשכלם אל נקודת האמת. מה עשה
הקב״ה?
השליך אמת ארצה, ר״ל שמסר האמת
לשרי התורה והחכמה למטה בארץ; כפי
שיסכימו הם כן יקום. שנאמר אמת מארץ
תצמח, ומשנתן הקב״ה התורה לישראל
צוה בעצמו שאם יולד איזה ספק בתורה
יקום פסק הלכה שבין החכמים החולקים
דוקא כפי שיבינו שרי התורה ולא זולתם.
לא תספו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם is a statement of the Spiderman principle: with great power comes great responsibility. hello