There are a lot of mitzvot in this week’s parsha. One seems straightforward:
לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשנים; בנחלתך אשר תנחל בארץ אשר ה׳ אלקיך נתן לך לרשתה׃
But Rashi points out that it seems redundant:
לא תסיג גבול: לשון (ישעיהו מב:יז) נָסֹגוּ אָחוֹר, שמחזיר סימן חלקת הקרקע לאחור לתוך שדה חברו למען הרחיב את שלו; והלא כבר נאמר (ויקרא יט:יג) וְלֹא תִגְזֹל, מה תלמוד לומר ”לא תסיג“? למד על העוקר תחום חברו שעובר בשני לאוין. יכול אף בחוץ לארץ? ת״ל ”בנחלתך אשר תנחל וגו׳“, בארץ ישראל עובר בשני לאוין, ובחוצה לארץ אינו עובר אלא משום לא תגזל.
Ramban says that the איסור is not so much one of stealing, but of denying the historical division of the land, which is a denial of the מסורה:
לא תסיג גבול רעך: אזהרה שלא ישנה תחום החלוקה שחילקו הנשיאים את הארץ לשבטים או ליחד מהם, ועל כן אמרו ”אשר גבלו ראשונים“, הם אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיאי המטות, ולכך הזכיר ”בנחלתך אשר תנחל“. וטעם המצוה הזאת שלא יחשוב אדם לומר: ”אין חלקי אשר נתנו לי שוה כמו חלק חברי, כי טעו החולקים“, או שיוציא בלבו לעז על הגורלות ולא יהיה זה בעיניו גזל כלל, על כן ציוה בכאן שלא יחלוק אדם על החלוקה ההיא ולא ישנה הגבולין כלל, לא בסתר ולא בגלוי. וזו מצוה מבוארת, ממה שציוה (במדבר כו:נו): עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט; ואמר (במדבר לד:יז) אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִנְחֲלוּ לָכֶם אֶת הָאָרֶץ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן.
And the Sifrei midrashically extends this to mis-attributing the מסורה of תורה שבעל פה:
מנין לעוקר תחומין של שבטים שעובר בלא תעשה? תלמוד לומר (משלי כג:י) אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם.
מנין למחליף דברי ר׳ אליעזר בדברי רבי יהושע, ודברי רבי יהושע בדברי ר׳ אליעזר, לומר על טהור טמא ועל טמא טהור, שהוא עובר בלא תעשה? תלמוד לומר: לא תסיג גבול (רעך) [עולם].
(The citation from משלי is part of the proof that the איסור should be taken figuratively; ספר משלי is by definition metaphoric.)
תורה is our נחלתך אשר תנחל.
תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה; מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב׃
We know the gemara that citing ones sources is important:
ואמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר (אסתר ב:כב): וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מׇרְדֳּכָי.
וצריך אדם כשהוא שומע דבר, לומר אותו בשם אומרו, אפלו משלישי…אמר רבי תנחום הלבלר: מקבל אני מרבי מיאשא, שקבל מן הזקנים, הלכה למשה מסיני. כל מי שאינו אומר דבר משל תורה בשם אומרו, עליו הכתוב אומר (משלי כב:כב) אַל תִּגְזׇל דָּל כִּי דַל הוּא. וכל האומר דבר בשם אומרו, זוכה שיגאלו ישראל על ידו. ממי את למד? מאסתר, ששמעה הדבר ממרדכי, על ידי כן זכתה שנגאלו ישראל על ידה.
But the Sifrei here makes it an actual לא תעשה. Rav Baruch Epstein (the Torah Temimah) says that is only in the case that it changes the הלכה למעשה:
ובאור הענין נראה משום דלכל תנא או אמורא קבעה הגמרא כללים בהלכות, כמו ב״ש וב״ה הלכה כב״ה וכן אביי ורבא, ר׳ יוחנן ור״ל, ר׳ אליעזר ור׳ יהושע, וכדומה, וא״כ זה המחליף דברי ב״ש לב״ה ודב״ה לב״ש וקובע לפי״ז הלכה כב״ה שהם באמת דברי ב״ש, א״כ הוא משיג גבול עולם שנקבעו בהלכות עולם. ומה שתפס הספרי דוקא ר״א ור״י לא נתבאר לי כעת.
(It seems to me that mentioning רב אליעזר and רבי יהושע is a midrashic pun; the literal איסור is confusing the work of אלעזר הכהן and יהושע בן נון.)
Rav Epstein is then bothered by an episode in the gemara, where two tannaim agree on the halacha but disagree on the scriptural derivation:
ורבי יוחנן אמר: [במחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא] משמעות דורשין איכא בינייהו. וכן אמר רב ששת: משמעות דורשין איכא בינייהו, דרב ששת מחליף דרבי אליעזר לרבי עקיבא ודרבי עקיבא לרבי אליעזר.
דרב ששת מחליף כו׳: כשהיה שונה משנתנו, פעמים מחליף דברי זה לדברי זה, ולא היה מקפיד לפי שאין ביניהם חיוב ופטור.
Doesn’t רב ששת know that מחליף…עובר בלא תעשה?
ולכן נראה לי כונה אחרת בענין חילופיו של רב ששת בזה, כי לפי המבואר בברכות (נח,א) ועוד בכמה מקומות בתלמוד, היה רב ששת כמה שנים ”סגי נהור“ (באורו ”מלא אורה“ והוא לשון מכובד בהיפך לשם סומא), והיה חוזר על כל מה שלמד טרם שנעשה סומא בעל פה, רק בכח הזכרון ממה שלמד בפנים הספרים, אבל כח הזכרון לא היה מספיק לו כי אם לזכור את גופי הענינים ולא שמות אומריהם, ולכן נקרה שהיה מחליף דברי חכם אחד בדברי חכם אחר, במקום שדבריהם באו סמוכים ובענין אחד.
וכונת הלשון בגמרא ”שהיה מחליף“ הוא שהיה מחליף שלא בכונה וגם לא תמיד, אך במקרה של שכחה. ויען ”כי אין ביניהם חיוב ופטור“ (לשון רש״י שהבאנו) לא היה מקפיד על זה, ליגע את כח הזכרון ולעמוד על שמות החכמים בדיוק, מפני שזה היה שולל ממנו את הזמן והכח…אבל בודאי כל אדם מחויב לדייק לומר דבר בשם אומרו.
The Torah was not given to מלאכי השרת, and we have to be aware of our limitations.
רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר אומר, כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו…יכול אפילו תקפה עליו משנתו, תלמוד לומר (דברים ד:ט) וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו.
Rav Epstein then adds an idea from קוהלת.
טובה חכמה עם נחלה; ויתר לראי השמש׃
קרי רב חמא עליה דרב ששת: טובה חכמה עם נחלה.
נחלה here is of course talking about the מסורה:
טובה חכמה עם נחלה: טוב טעם חכמת חריפות האמורה עם נחלת הברייתות, שהיה רב ששת בעל ברייתות; דאי הוה שמיע ליה לרב ששת הא דרביה לא הוה פריך מידי.
Why רב ששת specifically? All the amoraim knew their משנה and ברייתא.
אך הבאור הוא דקריאה זו, ”טובה חכמה עם נחלה“, נסמכת בעיקר על מחציתו השניה של הפסוק ”ויותר לרואי השמש“. וידוע שהלשון ”רואי השמש“ הוא כנוי כבוד לסומא, מעין הלשון ”סגי נהור“ בתלמוד. והנה אם בודאי טוב לכל תלמיד חכם להיות בקי בברייתות, המכונה בפסוק זה בשם ”נחלה“ (נחלת חכמים או נחלת התורה), אך יותר נחוץ ומוכרח הוא לסומא שאינו יכול ללמוד מתוך הכתב, ולו הבקיאות להכרח מוכרח, בעוד שלאחרים הוא רק מעלה ויתרון, כי הם יכולים ללמוד בספר.
ולכן קרא רב חמא את הפסוק הזה ביחוד על רב ששת שהיה סומא ולו זה טוב יותר מאשר לאחרים פקחי עינים, כמבואר.
But to truly learn Torah, we need both חכמה and נחלה (and fortunately for those of us with imperfect memory, that נחלה can be written down). And the נחלה includes not just the facts but also the people to taught them. That is an inherent part of how one acquires Torah:
התורה נקנית בארבעים ושמנה דברים. ואלו הן, בתלמוד, בשמיעת האזן…והאומר דבר בשם אומרו. הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאלה לעולם, שנאמר ”ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי“.
זהו הסיום כולל היקף כל התורה כולה בכל שלשלת דורותיה. לא תורה פרטית אישית אלא תורה של כלל ישראל, של כל הדורות של כלל ישראל. הקונה את התורה במ״ח קנינים ומקושר אל כל שלשלת הדורות עד ל”וידבר ה׳ אל משה בהר סיני לאמור“, כל הבנין האישי הזה הוא המשך השכלול [continuous refinement] והבנין של כל הדורות של עם ישראל. במצב כזה, הוא זוכה להביא גאולה לעולם שנאמר (ישעיהו נא:טז): וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה. [(סנהדרין צט,ב) רבי יוחנן אמר: [כל העוסק בתורה לשמה] מגין על כל העולם כולו שנאמר ובצל ידי כסיתיך; ולוי אמר אף מקרב את הגאולה שנאמר ”ולאמר לציון עמי אתה“].
When we realize the chain of tradition of the מסורה, we connect ourselves back to מעמד הר סיני and forward to the ultimate גאולה.
בתלמוד, אנו מוצאים פעמים רבות דקדוק בדבר מקור השמועה…כך אנו מגיעים למקור השמועה, שהוא דבר ה׳ בהר סיני. תורת החיים היא שלשלת, הנמשכת מתחילת הדורות ועד סוף כל הדורות…אמירת הדברים בשם אומרם היא השיא, שהכל אומרים את התורה בשם אומרם מסיני. השלשלת אחת היא, והיא מגיעה עד אומר אחד. כשאנו לומדים תורה, הרי אנו ממשיכים את השלשלת. אמירת הדברים בשם אומרם, היא המשך תורה שבכתב ושבעל פה, שתחילתה בדברי משה ששמע מפי הגבורה, והמשכה בחכמים הלומדים איש מפי איש…אמירת הדבר בשם אומרו היא המגלה את העצמיות של האישיות התורנית ושל כלל ישראל. ובהתכוונותנו אל השמועה, יש משום קירוב הישועה האמיתית, בהיותנו קרובים יותר אל מקור השמועה.
לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשנים is a statement of who we are.