בס״ד

Kavanot: פרשת פנחס תשפ״ג

Thoughts on Tanach and the Davening

This week's parsha ends with a מחלוקת between Stephen Langton and the מסורה:

{:he}
><b>כט:א</b> וידבר ה׳  אל משה לאמר׃  <b>כט:ב</b> צו את בני ישראל  ואמרת אלהם;  את קרבני לחמי לאשי  ריח ניחחי  תשמרו  להקריב לי במועדו׃...
>
<b>כט:לט</b> אלה תעשו לה׳  במועדיכם לבד מנדריכם ונדבתיכם  לעלתיכם ולמנחתיכם  ולנסכיכם  ולשלמיכם׃  <b>ל:א</b> ויאמר משה  אל בני ישראל  ככל אשר צוה ה׳  את משה׃
--ספר במדבר

{:he}
><b>ב</b> וידבר משה אל ראשי המטות  לבני ישראל לאמר;  זה הדבר  אשר צוה ה׳׃  <b>ג</b> איש כי ידר נדר לה׳  או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יחל  דברו;  ככל היצא מפיו  יעשה׃
--במדבר פרק ל

[Langton](https://en.wikipedia.org/wiki/Stephen_Langton), Archbishop of Canterbury between 1207 and  1228, is credited with the modern division of the Bible into chapters. He had the verse ויאמר משה  אל בני ישראל  ככל אשר צוה ה׳  את משה as the introduction to וידבר משה אל ראשי המטות and the laws of נדרים; presumably so we wouldn't think that Moses made those laws up by himself.

But that's not where the paragraph break (and hence, the sedra break) is. ויאמר משה אל בני ישראל  ככל אשר צוה ה׳  את משה is the conclusion of the laws of the מוספים. Rashi points this out:

{:he}
><em>ויאמר משה אל בני ישראל</em>: להפסיק הענין, דברי רבי ישמעאל, לפי שעד כאן דבריו של מקום, ופרשת נדרים מתחלת בדבורו של משה, הצרך להפסיק תחלה ולומר שחזר משה ואמרה פרשה זו לישראל, שאם לא כן, יש במשמע שלא אמר להם זו, אלא בפרשת נדרים התחיל דבריו.
--רש"י, במדבר ל:א

That's an incredible assertion by Rashi; that בפרשת נדרים התחיל דבריו of Moshe. The Sifrei that is Rashi's source doesn't really say that:

{:he}
><em>ויאמר משה אל בני ישראל</em>: להפסיק הענין, דברי רבי ישמעאל. שאם קורא אני ”לבד מנדריכם“, איני יודע במה ענין מדבר, תלמוד לומר ”לבד מנדריכם“, דברי רבי ישמעאל.
--ספרי במדבר קנב

{:he}
>ת"ל ”לבד מנדריכם“ [”ויאמר משה  אל בני ישראל“ כצ"ל].
--מלבי"ם , אמור רח, ויקרא כג:מד

פרשת פנחס ends with a mention of נדריכם and פרשת מטות starts with the laws of נדרים, and our pasuk of ויאמר משה אל בני ישראל serves to separate the "ענין". Ramban has no idea what Rashi is talking about:

{:he}
><em>ויאמר משה אל בני ישראל</em>: להפסיק הענין דברי רבי ישמעאל, לפי שעד כאן דבריו של מקום ופרשת נדרים מתחלת בדבורו של משה הוצרך להפסיק הענין לומר שחזר בה משה ואמר הפרשה זו לישראל שאם לא כן יש במשמע שלא אמר להם זו אלא בפרשת נדרים התחיל דבריו; לשון רש"י.
>
ולא הבינותי זה, שכך נאמר  (ויקרא כא:כד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  בסוף פרשת המומין, ואמר בסוף פרשת המועדות (ויקרא כג:מד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה׳ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...והמדרש שדרש בו רבי ישמעאל, מפני שאין הכתוב צריך לומר במשה שאמר לבני ישראל כל אשר צוה אותו ה' ואין הדרך בתורה שיאמר כן.
--רמב"ן, במדבר ל:א

In other words, the problem is not so much understanding the placement of the pasuk ויאמר משה  אל בני ישראל. It is understanding why say it at all. The Torah is full of וידבר ה׳ אל משה לאמר; we assume he taught it to בני ישראל. Why mention that explicitly here? There are only three places where it says something similar, and those places need דרשה.

{:he}
><b>א</b> ויאמר ה׳ אל משה  אמר אל הכהנים בני אהרן; ואמרת אלהם  לנפש לא יטמא בעמיו׃...
>
<b>טז</b> וידבר ה׳  אל משה לאמר׃  <b>יז</b> דבר אל אהרן  לאמר;  איש מזרעך לדרתם  אשר יהיה בו מום לא יקרב  להקריב לחם אלקיו׃...<b>כד</b> וידבר משה  אל אהרן ואל בניו  ואל כל בני  ישראל׃
--ויקרא פרק כא

{:he}
><b>א</b> וידבר ה׳  אל משה לאמר׃  <b>ב</b> דבר אל בני ישראל  ואמרת אלהם  מועדי ה׳  אשר תקראו אתם מקראי קדש אלה הם  מועדי׃...
>
<b>מד</b> וידבר משה  את מעדי ה׳  אל בני  ישראל׃
--ויקרא פרק כג

Ramban then gives examples of the דרשות on those other two psukim, and then says that here it tells us that פרשת מוספים is fundamentally different from פרשת נדרים.

{:he}
>ואפשר לומר כי מדרשו של ר' ישמעאל שאמר להפסיק הענין...לומר שאין דין המועדות כדין פרשת הנדרים שנאמרה אל ראשי המטות, לומר שיחיד מומחה מתיר את הנדר וכן שלשה הדיוטות אבל המועדות צריכין קדוש ב"ד.
--רמב"ן, במדבר ל:א

Malbim expands on the Ramban. He points out that the first example, about the כוהנים, is different from the next two. It starts with אמר אל הכהנים and ends with אל אהרן ואל בניו  ואל כל בני  ישראל, so the fact that Moshe teaches  בני  ישראל is nor redundant or obvious.

{:he}
><em>וידבר משה אל אהרן ואל בניו</em>: ה' אמר לו "דבר אל אהרן" ומשה דבר אל כולם למען יזהירו זה את זה ולמען ישגיחו בית דין של ישראל גם על הכהנים. וכן הכהנים ישגיחו זה על זה.
--מלבי"ם , אמור סא, ויקרא כא:כד

The other two are both פרשיות מועדים, and they start with דבר אל בני ישראל  ואמרת אלהם or צו את בני ישראל  ואמרת אלהם, and end with וידבר משה...אל בני  ישראל or ויאמר משה  אל בני ישראל. There is something special about מועדים that needs telling כלל ישראל. (I will not deal with the question of why are the laws of מועדים split in two.)

{:he}
><em>וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל</em>: מלמד שהיה משה אומר להם לישראל הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, והלכות חג בחג. בלשון שהיה שומע, בו בלשון הוא אומר לישראל, וכל פרשיות נאמרו בענין אחד.
--ספרא, אמור יז:יב

And the Sifra tells all of these laws are נאמרו בענין אחד, as opposed to the other laws that are separate: להפסיק הענין.

{:he}
><em>מועדי ה' אשר תקראו אותם</em>: ודרשו אם קראתם אתם--מועדי, ואם לאו--אינם מועדי...
>
לכן אמר "ויאמר משה אל כל בני ישראל" להפסיק הענין ונדע בפ' מועדות ”דבר אל כל בני ישראל“ שהם צריכים בית דין...
--מלבי"ם , אמור רח, ויקרא כג:מד

מועדים are sanctified not by ה׳ but by  בית דין, and בית דין is not some independent elite, but are the representatives of כלל ישראל as a whole.

{:he}
> ואם כל עדת ישראל  ישגו  ונעלם דבר  מעיני הקהל; ועשו אחת מכל מצות ה׳  אשר לא תעשינה ואשמו׃
--ויקרא ד:יג

{:he}
><em>עדת ישראל</em>: אלו סנהדרין.
--רש״י, שם

{:he}
>והיה  אם מעיני העדה נעשתה לשגגה  ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעלה לריח ניחח לה׳  ומנחתו ונסכו כמשפט; ושעיר עזים אחד  לחטת׃
--במדבר טו:כד

{:he}
><em>מעיני העדה</em>: הם הב"ד הגדול של שבעים ואחד הראויים להוראה.
--הכתב והקבלה, שם

And we have this idea throughout תנ״ך, that the calendar and thus the מועדים belong to  כלל ישראל.

{:he}
><b>א</b> ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן  בארץ מצרים לאמר׃  <b>ב</b> החדש הזה לכם  ראש חדשים;  ראשון הוא לכם  לחדשי השנה׃
--שמות פרק יב

{:he}
><em>החדש הזה לכם</em>: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולם אימתי אתה עושה את המועדות, שכן כתיב (דניאל ד:יד): בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָּמָא? אמר להם: אני ואתם מסכים על מה שישראל גומרין ומעברין את השנה, שנאמר (תהלים נז:ג): אֶקְרָא לֵאלֹקִים עֶלְיוֹן לָאֵ־ל גֹּמֵר עָלָי. וכן הוא אומר (ויקרא כג:לז): אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ וגו'; אתם בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: לשעבר היה בידי, שנאמר (תהלים קד:יט): עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים, אבל מכאן ואילך הרי מסורה בידכם ברשותכם; אם אמרתם הן, הן; אם אמרתם לאו, לאו. מכל מקום יהא החדש הזה לכם. ולא עוד, אלא אם בקשתם לעבר את השנה, הריני משלים עמכם, לכך כתיב: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם.
--שמות רבה טו:ב

And

{:he .lines}
><b>ד</b>  תקעו בחדש שופר;    בכסה  ליום חגנו׃
<b>ה</b>  כי חק לישראל הוא;    משפט  לאלקי יעקב׃
--תהילים פרק פא

{:he}
>אי זו אומה כאומה הזאת? בנוהג שבעולם השלטון אומר: הדין היום. והליסטיס אומר: למחר הדין. למי שומעין? לא לשלטון? אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן. אמרו בית דין: היום ראש השנה. הקדוש ברוך הוא אומר למלאכי השרת: העמידו בימה יעמדו סניגורין יעמדו קטיגורין, שאמרו בני: היום ראש השנה. נמלכו בית דין לעברה למחר, הקדוש ברוך הוא אומר למלאכי השרת: העבירו בימה למחר יעברו סניגורין יעברו קטיגורין, שנמלכו בניי לעברה למחר. מה טעם? ”כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב“. אם אינו חוק לישראל, כביכול אינו משפט לאלקי יעקב. רבי קריספא בשם רבי יוחנן: לשעבר ”אלא מועדי יי“. מיכן ואילך ”אשר תקראו אותם“. אמר רבי אילא: אם קריתם אותם הם מועדיי, ואם לאו אינן מועדיי...
>
אמר רבי לוי: [משל] למלך שהיה לו אורלוגין; כיון שעמד בנו מסרה לו.
--ירושלמי ראש השנה א:ג

><dl>
<dt>horologe</dt>
<dd>a timekeeping device</dd>
<dd>...Middle English orloge, from Anglo-French <i>oriloge</i>, from Latin<i> horologium</i>, from Greek <i>hōrologion</i>, from <i>hōra</i> hour + <i>legein</i> to gather</dd>
</dl>
--Merriam-Webster Dictionary, <a href=https://www.merriam-webster.com/dictionary/horologe><cite>horologe</cite></a>

What is a מועד? It is a point of meeting, in time or in space. It is, literally, a date with G-d.
Rabbi Yeroham Simsovic explains that it is not so much that כלל ישראל is given control of the calendar, but that כלל ישראל is given control of the מועדים, the encounters between human beings and G-d:

{:he}
><em>אלה מועדי ד' אשר תקראו אתם מקראי קודש אלה הם מועדי</em>: נשאלת השאלה למה נכתב ”אתם“ חסר? דבר זה בכדי לאפשר לנו לקרא "אַתֶּם" במקום "אוֹתָם", דבר זה בא ללמדנו שהקב"ה נתן לנו את הכח לקדש זמן מסויים על פני זמן אחר. הציווי של הקב"ה הוא שאת המועדים אנו נקבע, ונקרא להם מועד.
מועד, היינו זמן של מפגש בין הקב"ה וישראל, וזאת אומרת שאע"פ שמועדי השם מן התורה הם דוקא אלו שפרסמם הכתוב, ניתן כח לישראל לקבוע את תאריך המועדים הללו והקב"ה, כביכול, בא לפגישה בתאריך שקבע הבית דין הגדול של ישראל. יתירה מזו, מאותו כח עצמו ניתנה לישראל היכולת לקבוע מועדים חדשים אשר תוקפם אמנם נובע מהמועדים המפורשים במקרא אבל מהותם שייכת דוקא לתקופה של אחרי המקרא.
מועד שלא נקבע ע"י ישראל איננו מועד. להשריש דבר זה בתודעת הציבור, גדולים וקטנים כאחד...
>
הנה בברכת הזמנים אנו חותמים: ”ברוך אתה ד' מקדש ישראל והזמנים“...והרי ידוע שאין חותמים ברכה על שני עניינים, שהרי אין עושין מצוות חבילות חבילות. איך משתפים כאן שנים או שלושה ענינים שהם לכתחילה שונים אלו מאלו? אלא עלינו להבין שאין כאן לאמתו של דבר שני עניינים נפרדים, אלא עניין אחד בלבד, המתבטא בבחינות שונות בהתאם למציאות המיוחדת לכל אחד מן הגורמים. המהות של ישראל במישור הזמן נקרא ”מועד“ והמהות של המועד במישור האנושות נקרא "ישראל".
--ירׂחם שמשוביץ, [_מקדש ישראל והזמנים: מהיכן כוחם של ישראל לקדש זמנים ומהי החשביות של הזמן?_](https://www.kipa.co.il/%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A8/%D7%9E%D7%A7%D7%93%D7%A9-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%95%D7%94%D7%96%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%9D/)

In addition to encountering G-d in time and space, we can encounter G-d through who we are. ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה׳ את משה was Moshe telling בני ישראל that *we* are the מועדים.