בס״ד

Kavanot: פרשת מטות־מסעי תשפ״ג

Thoughts on Tanach and the Davening

This Sunday is the twentieth yahrzeit of my father, הרב מאיר בן דוד עזריאל ע״ה. May our learning be a זכות for his נשמה.

This week's parsha describes the war against Midian:

{:he}
>וישבו בני ישראל את נשי מדין ואת טפם; ואת כל בהמתם ואת כל מקנהם ואת כל חילם בזזו׃
--במדבר לא:ט

I am not going to go into the morality of genocide, slavery and pillaging, though it is important. I am going to look at a lecture that Elazar, the כהן גדול, gave the soldiers after the war:

{:he}
><b>כא</b> ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא  הבאים למלחמה;  זאת חקת התורה  אשר צוה ה׳ את משה׃  <b>כב</b> אך את הזהב  ואת הכסף; את הנחשת  את הברזל  את הבדיל  ואת העפרת׃  <b>כג</b> כל דבר אשר יבא באש  תעבירו באש וטהר אך  במי נדה יתחטא; וכל אשר לא יבא באש  תעבירו במים׃  <b>כד</b> וכבסתם בגדיכם ביום השביעי  וטהרתם; ואחר  תבאו אל המחנה׃
--במדבר פרק לא

What is this doing here? There have been other instances of plunder after war:

{:he}
> <b>לא</b> ויאמר ה׳  אלי  ראה החלתי תת לפניך  את סיחן ואת ארצו; החל רש  לרשת את ארצו׃...<b>לה</b> רק הבהמה  בזזנו לנו  ושלל הערים  אשר לכדנו׃
--דברים פרק ב

{:he}
><b>א</b> ונפן ונעל  דרך הבשן; ויצא עוג מלך הבשן לקראתנו הוא וכל עמו  למלחמה אדרעי׃ ...<b>ז</b> וכל הבהמה ושלל הערים  בזונו לנו׃
--דברים פרק ג

I would assume that they needed to know the halachot of טבילה and ליבון then as well. My model would be that Moshe told them the laws as he learned them in the אוהל מועד, and repeated them after each battle, when they were relevant. Rashi says the lecture is mentioned here, to teach us something about Moshe. This lecture was by Elazar; Moshe had previously talked to the soldiers:

{:he}
><b>יג</b> ויצאו משה ואלעזר הכהן  וכל נשיאי העדה לקראתם;  אל מחוץ  למחנה׃  <b>יד</b> ויקצף משה  על פקודי החיל  שרי האלפים ושרי המאות  הבאים מצבא המלחמה׃  <b>טו</b> ויאמר אליהם  משה;  החייתם  כל נקבה׃  <b>טז</b> הן הנה היו לבני ישראל  בדבר בלעם  למסר מעל בה׳  על דבר פעור; ותהי המגפה  בעדת ה׳׃  <b>יז</b> ועתה  הרגו כל זכר בטף; וכל אשה  ידעת איש למשכב זכר הרגו׃  <b>יח</b> וכל הטף בנשים  אשר לא ידעו משכב זכר החיו  לכם׃  <b>יט</b> ואתם  חנו מחוץ למחנה שבעת ימים;  כל הרג נפש וכל נגע בחלל  תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי אתם  ושביכם׃  <b>כ</b> וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים  וכל כלי עץ תתחטאו׃
--במדבר פרק לא

{:he}
><em>ויאמר אלעזר הכהן וגו'</em>: לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות, שנתעלמו ממנו הלכות געולי גוים, וכן אתה מוצא בשמיני למלואים, שנאמר  (ויקרא י:טז)  וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר, בא לכלל כעס בא לכלל טעות [(ויקרא י:יט-כ) וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה׳ וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה׳׃ וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו], וכן ב־(במדבר כ:י) שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים, (במדבר כ:יא) וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע; על ידי הכעס טעה.
--רשי, במדבר לא:כא

There's a
subtle point here. Rambam famously says that Moshe's sin at מי מריבה was in getting angry:

{:he}
>משה רבנו, ע"ה, כבר אמר אליו השם יתברך: (במדבר כ:יב) יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...וחטאו, ע"ה, הוא: שנטה לצד אחד מן הקצוות ממעלת המידות, והיא: הסבלנות. כאשר נטה לצד הרגזנות באמרו: "שמעו נא המורים", דקדק עליו השם יתברך: שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס. וכיוצא בזה בדין האיש ההוא--חילול השם הוא.
--שמונה פרקים לרמב"ם (הקדמה למסכת אבות) ד

But Rashi says the sin was in striking the rock. The *reason* Moshe sinned was his anger. Anger leads even the greatest of teachers, משה רבינו, to error.

The Sifrei that is Rashi's source adds another point:

{:he}
><em>ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה</em>: משה רבינו לפי שהיה בכלל כעס, בא לכלל טעות. ר' אלעזר אומר: בג' מקומות בא לכלל כעס ובא לכלל טעות. כיוצא בו אתה אומר ”ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר קודש הוא לכם“. מהו אומר? ”מדוע לא אכלתם את החטאת וגו'“. כיוצא בו אתה אומר ”ויאמר אליהם שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים?“, מהו אומר? ”וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים“. אף כאן אתה אומר ”ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה“, מה אומר? ”ויאמר אלעזר אל אנשי הצבא הבאים למלחמה“. משה רבינו, לפי שבא לכלל כעס, בא לכלל טעות.
>
וי"א משה נתן לו רשות לאלעזר הכהן לדבר, שכשיפטר משה מן העולם לא יהיו אומרים לו: בחיי משה רבך לא היתה מדבר, עכשיו מה אתה מדבר?
--ספרי במדבר קנז:ט

That explains why Elazar starts with “אך”. He is respectfully adding onto Moshe's words.

{:he}
><em>זאת חקת התורה</em>: מה שאמר לכם משה, שתתחטאו שלישי ושביעי הוא דין חקת התורה של פרה אדומה לטהר מטומאת מת.
--ספורנו, במדבר לא:כא

To imagine the scene, 
Moshe gives his usual post-pillage lecture but gets angry and leaves out the halachot of kashering and toveling. Elazar whispers, "Uncle Moshe, do you want to tell them the other halachot?" (I call this the interrogative imperative mood). Moshe tells him, "You do it".

שמות רבה adds another example: 

{:he}
><b>יט</b> ויאמר משה  אלהם;  איש  אל יותר ממנו עד בקר׃  <b>כ</b> ולא שמעו אל משה  ויותרו אנשים ממנו עד בקר  וירם תולעים  ויבאש; ויקצף עלהם  משה׃  <b>כא</b> וילקטו אתו בבקר בבקר  איש כפי אכלו; וחם השמש  ונמס׃  <b>כב</b> ויהי ביום הששי  לקטו לחם משנה שני העמר  לאחד; ויבאו כל נשיאי העדה  ויגידו למשה׃  <b>כג</b> ויאמר אלהם  הוא אשר דבר ה׳ שבתון שבת קדש לה׳  מחר;  את אשר תאפו אפו  ואת אשר תבשלו בשלו  ואת כל העדף  הניחו לכם למשמרת עד הבקר׃...<b>כז</b> ויהי ביום השביעי  יצאו מן העם ללקט; ולא  מצאו׃
>
<b>כח</b> ויאמר ה׳  אל משה;  עד אנה  מאנתם  לשמר מצותי  ותורתי׃
--שמות פרק טז

{:he}
>כיון שכעס שכח לומר להם שילקטו ביום הששי שני עמרים לאחד, כיון שהלכו ולקטו ביום הששי ומצאו כפלים, באו הנשיאים ואמרו למשה, שנאמר: ויבאו כל נשיאי העדה ויגידו למשה, ומה אמר להם: הוא אשר דבר ה', ואינו אומר הוא אשר דברתי, אלא אשר דבר, ששכח, ועל זה נאמר: עד אנה מאנתם, שהוא מכניס משה בכללם.
--שמות רבה כה:י

----

So this is an important message about anger, and about how important it is to keep your temper, because losing your temper leads to bad decisions. 

>How much more grievous are the consequences of anger than the causes of it.
--Marcus Aurelius, [_Meditations_](https://www.goodreads.com/quotes/77774-how-much-more-grievous-are-the-consequences-of-anger-than)

And the חזקה of three instances of Moshe's losing his temper leads, in a literary tragic flaw sense, to Moshe's ultimate failure. 

{:he}
> ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ממשה, דכתיב: ”ויקצוף משה על פקודי החיל וגו׳“, וכתיב: ”ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ את משה וגו׳“, מכלל דמשה איעלם מיניה.
--פסחים סו,ב

As Yoda says:

>Fear leads to anger. Anger leads to hate. Hate leads to suffering.
--[_The Phantom Menace_](https://www.starwars.com/news/the-starwars-com-10-best-yoda-quotes)

But it seems like the Torah is piling on Moshe. Why make that point so many times? The the climax should be at the sin of מי מריבה. Why does the Torah add our story? I haven't found an answer but I am going to propose an idea. I think the halachot of kashering and toveling serve as a metaphor. The flames of kashering may burn away impurities but it can't end there; purity doesn't come from the fire but from the waters of the מקוה. The fire can be necessary; we can't eliminate the display of anger. But it needs to be under tight control, always intentional. It's the "losing" part of losing ones temper that is the problem.

{:he}
><b>ו</b>  וכן הכעס, דעה רעה היא עד למאוד; וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו.  ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו, או על הציבור אם היה פרנס, ורצה לכעוס עליהם, כדי שיחזרו למוטב--יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מידמה איש בשעת כעסו, והוא אינו כועס.
>
<b>ז</b>  אמרו חכמים הראשונים, כל הכועס, כאילו עובד עבודה זרה.  ואמרו שכל הכועס--אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו.  בעלי כעס, אין חייהם חיים; לפיכך ציוו להתרחק מן הכעס, עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים.
--משנה תורה, הלכות דעות פרק ב

And I have to say that is one thing my father embodied. I don't think I ever saw him angry; not really angry. When he raised his voice, you could tell it was controlled and purposeful and ended immediately. I have always tried to emulate that.

May his memory be a blessing.