א ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ׃
ב וירא אתה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ; ויקח אתה וישכב אתה ויענה׃
בראשית פרק לד
How old is Dinah when this happens? I want to review the chronology:
יט ותהר עוד לאה ותלד בן ששי ליעקב׃
כ ותאמר לאה זבדני אלקים אתי זבד טוב הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו ששה בנים; ותקרא את שמו זבלון׃
כא ואחר ילדה בת; ותקרא את שמה דינה׃
כב ויזכר אלקים את רחל; וישמע אליה אלקים ויפתח את רחמה׃
כג ותהר ותלד בן; ותאמר אסף אלקים את חרפתי׃
כד ותקרא את שמו יוסף לאמר; יסף ה׳ לי בן אחר׃
כה ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף; ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי׃
כו תנה את נשי ואת ילדי אשר עבדתי אתך בהן ואלכה; כי אתה ידעת את עבדתי אשר עבדתיך׃
כז ויאמר אליו לבן אם נא מצאתי חן בעיניך; נחשתי ויברכני ה׳ בגללך׃
כח ויאמר; נקבה שכרך עלי ואתנה׃
He then continues south, encounters the “איש” at Penuel, then meets Esav and tells him he can’t go much faster:
יג ויאמר אליו אדני ידע כי הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי; ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן׃
יד יעבר נא אדני לפני עבדו; ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים עד אשר אבא אל אדני שעירה׃
בראשית פרק לג
So he goes to Sukkot (just east of the Jordan) and sets up camp:
ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית; ולמקנהו עשה סכת על כן קרא שם המקום סכות׃
בראשית לג:יז
He obviously spends a long time there; Rashi says 18 months:
ויבן לו בית: שהה שם שמונה עשר חדש, קיץ וחורף וקיץ.
Then he crosses the Jordan at the Damia Bridge and takes Highway 57 to Shechem. This was the ancient trade route through Nachal Tirzah:
יב וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם׃
…
כה וישבו לאכל לחם וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד; וגמליהם נשאים נכאת וצרי ולט הולכים להוריד מצרימה׃
בראשית פרק לז
And, like in Sukkot, he buys land, presumably intending to stay there for a while:
יח ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבאו מפדן ארם; ויחן את פני העיר׃
יט ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה׃
בראשית פרק לג
Then the incident with Dinah happens and he leaves to go south on Highway 60 to Bet El where he had sworn to build a בית אלקים:
ה ויסעו; ויהי חתת אלקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב׃
ו ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען הוא בית אל; הוא וכל העם אשר עמו׃
ז ויבן שם מזבח ויקרא למקום א־ל בית אל; כי שם נגלו אליו האלקים בברחו מפני אחיו׃
בראשית פרק לה
Then he continues south on Highway 60 to Bethlehem and Migdal Eder, ending up in Hebron:
ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע הוא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק׃
בראשית לה:כז
So how old is Dinah? She has to be 7 or 8 years old, and Shimon and Levi are 13 or 14 when they slaughter the city. That bothers some people:
ולפי דעתי יתכן שהתעכב בעיר שכם שנים רבות, כי דינה לא היתה בת שבע שנים, גם שמעון ולוי קטנים היו.
אבן עזרא, בראשית לג:כ
Rabbi Leibtag, while acknowledging that Yaakov’s children couldn’t be that young, is bothered by the idea that he stayed in Shechem:
[W]e should expect Yaakov to go
immediately to Bet-el to fulfill his “neder.” However, for
some reason, he first settles in Shechem.
Even more troubling is why Yaakov doesn’t immediately go
home to Hebron, at least to say ‘hello’ to his parents whom he
hasn’t seen in over twenty years! Recall how the Torah had
earlier informed us that was his original intention:
Yaakov got up and took his children and wives on the
camels. Then he led his sheep… and everything he acquired
in Padan Aram to GO TO YITZCHAK HIS FATHER in the land of
Canaan.
Nonetheless, when Yaakov arrives in Eretz Canaan, the
Torah tells us he settles down in Shechem. In fact, we only
learn of Yaakov’s return to his father’s house incidentally,
in the final pasuk before Yitzchak’s death (see 35:27-29)!
So he proposes a radical answer, based on (or at least consistent with) the Midrash Lekach Tov:
איש חרבו: מיכן אמרו רבותינו שכל מקום שנאמר איש אינו פחות משלשה עשר שנה, שהרי שמעון נולד בשנה שניה שנתן לבן לאה ליעקב…[בצאתו מחרן] הרי י״א ללוי, וי״ב לשמעון, וב׳ שנים שהיה מקריב זבחים בבית אל, שהרי כ״ב שנים נכסה יעקב אבינו מאביו, וכנגדן נכסה יוסף מאביו.
פסיקתא זוטרתא (לקח טוב), בראשית לד:כה
In other words, the incident in Shechem is after Yaakov goes to Bet-El (and presumably is reunited with his father). Rabbi Leibtag proposes that this is an example of אין מוקדם ומאוחר בתורה. The two paragraphs of פרק לד through לה:ח actually take place much later. Yaakov comes from Lavan, stays in Sukkot only a short time, goes to Shechem and buys land as an investment for the future (לג:יח-כ); note that much later his sons are grazing the sheep there:
וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם׃
בראשית פרק לז:יב
He builds an altar there but immediately goes to Bet El where ה׳ confirms the name change and the ברכה (לה:ט-יא) and then goes to Hebron to his father. Only later does he return to Shechem, has the trouble with Dinah, and then ה׳ tells him to return to Bet El (לה:א-ח). This removes the age problem, and explains why Yaakov’s time in Bet El is split into two paragraphs, with the introduction “וירא אלקים אל יעקב עוד בבאו מפדן ארם; ויברך אתו” only in the second paragraph (לה:ט). It removes the question of why Yaakov delays fulfilling his neder and seeing his father—he doesn’t.
But I don’t buy it. Dinah is explicitly called a ילדה (לד:ד) and this is precisely why the crime is so terrible; there’s no sense that she can consent. And the question of how two 13-year-olds can take on a whole city is an optical illusion; “עיר” doesn’t mean what we think it does:
יב ויחפש בגדול החל ובקטן כלה; וימצא הגביע באמתחת בנימן׃
יג ויקרעו שמלתם; ויעמס איש על חמרו וישבו העירה׃
בראשית פרק מד
וישבו העירה : מטרפולין היתה והוא אומר העירה, עיר כל שהיא, אלא שלא היתה חשובה בעיניהם אלא כעיר בינונית של עשרה בני אדם לענין המלחמה.
רש״י, בראשית מד:יג
And we know why he delays: he cares about his sheep. It’s risking a lot of money to push his flocks that hard. And the midrash takes him to task for caring more about his money than his oath:
בא וראה כשהלך יעקב לארם נהרים מה כתיב שם וידר יעקב נדר לאמר וגו׳ (בראשית כח), השיבו על כל דבר ודבר, הלך ונתעשר ובא וישב לו ולא שלם את נדרו הביא עליו עשו ובקש להרגו נטל ממנו כל אותו דורון עזים מאתים לא הרגיש, הביא עליו המלאך ורפש עמו ולא הרגו שנאמר ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו זה סמאל שרו של עשו שבקש להרגו שנאמר וירא כי לא יכול לו ונעשה צולע, כיון שלא הרגיש באת עליו צרת דינה שנאמר ותצא דינה…
מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וישלח סימן ח
Rabbi Leibtag still needs to explain why the Torah would put the Dinah story out of order. His explanation resonates, even if the entire account is chronological. He asks, does Yaakov actually ever fulfill his vow? He swore:
כ וידר יעקב נדר לאמר; אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש׃
כא ושבתי בשלום אל בית אבי; והיה ה׳ לי לאלקים׃
כב והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים; וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך׃
בראשית פרק כח
He builds a מזבח, but what happened to the בית אלקים?
ו ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען הוא בית אל; הוא וכל העם אשר עמו׃
ז ויבן שם מזבח ויקרא למקום א־ל בית אל; כי שם נגלו אליו האלקים בברחו מפני אחיו׃
בראשית פרק לה
The purpose the altars of the Avot was to proclaim the “Name of G-d”:
ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלה; בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח לה׳ ויקרא בשם ה׳׃
בראשית יב:ח
ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה׳ ויט שם אהלו; ויכרו שם עבדי יצחק באר׃
בראשית כו:כה
But that doesn’t happen with Yaakov. He names the place for G-d, but there is no ויקרא בשם ה׳.
Rabbi Leibtag says that the story of Dinah is what happened. It is the introduction to Yaakov’s return to Bet El because it explains why that return failed. Whether or not Shimon and Levi were justified in their actions, they destroyed Yaakov’s reputation as a man of G-d.
ה ויענו בני חת את אברהם לאמר לו׃
ו שמענו אדני נשיא אלקים אתה בתוכנו במבחר קברינו קבר את מתך; איש ממנו את קברו לא יכלה ממך מקבר מתך׃
בראשית פרק כג
כז ויאמר אלהם יצחק מדוע באתם אלי; ואתם שנאתם אתי ותשלחוני מאתכם׃
כח ויאמרו ראו ראינו כי היה ה׳ עמך ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו ובינך; ונכרתה ברית עמך׃
בראשית פרק כו
ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אתי להבאישני בישב הארץ בכנעני ובפרזי; ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי׃
בראשית פרק לד:ל
להבאישני: שיאמרו ששקרנו באמונתנו אחר שנמולו.
ספורנו, בראשית לד:ל
עכרתם:… ואגדה: צלולה היתה החבית ועכרתם אותה, מסורת היתה ביד כנענים שיפלו ביד בני יעקב, אלא שהיו אומרים (שמות כג ל) עד אשר תפרה ונחלת את הארץ, לפיכך היו שותקין
רש״י, שם
ויסעו; ויהי חתת אלקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב׃
בראשית לה:ה
The goal was יראת אלקים, not חתת אלקים. But that’s all gone.
However, after the “Dena incident” at Shechem, and the
actions of Shimon and Levi, Yaakov’s status among the
neighboring people has dropped to an “all time low”. As
Yaakov himself stated in the aftermath of those events:
"achartem oti—you have made me look ugly by embarrassing
me in the eyes of inhabitants of the land…" (see 34:30).
Given this situation, tragically Bet-El becomes a place a
refuge for Yaakov, instead of becoming a Bet-Elokim.
Certainly, in the aftermath of those events, Yaakov will be
unable to establish a functioning Bet-Elokim in the
foreseeable future.
…
Despite Yaakov’s resolve to establish a Bet Elokim,
unfortunately an opportunity for him to do so never
materialized in his own lifetime. Instead, Yaakov would have
to pass that goal on to his children, who would only have the
opportunity to achieve it several hundred years later.
Even though simple “pshat” would explain that the phrase
“my house” in Yaakov’s statement [ונשמדתי אני וביתי] refers to his family, one
could suggest (based on the above shiur) that Yaakov is
referring to “his house” that he plans to build for G-d—for
now that Shimon & Levi have made him look so bad, Yaakov’s
plans for building a House for G-d in Bet-el have now been
“destroyed”.
Part of the message of ספר בראשית is how the mission of Abraham—את הנפש אשר עשו—becomes narrower and narrower and limited to the family of בני ישראל, and the rest of תנ״ך (and all of Jewish history) is the slow regaining of that mission, to be an אור לגוים. This parasha, unfortunately, was a giant step backwards.
(this map is from https://afireinmybones.wordpress.com/2011/01/14/genesis-321-3529-jacob-in-canaan/)