This week I want to talk about a monumental problem:
יח וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אתה מצבה; ויצק שמן על ראשה׃
יט ויקרא את שם המקום ההוא בית אל; ואולם לוז שם העיר לראשנה׃
כ וידר יעקב נדר לאמר; אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש׃
כא ושבתי בשלום אל בית אבי; והיה ה׳ לי לאלקים׃
כב והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים; וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך׃
Why does Yaakov set up this menhir? Some מפרשים say it was just to mark the place:
ויצוק שמן על ראשה: כדי להכירה בשובו דרך שם שיעשה שם מזבח ויקריב עליו, כי כתם השמן לא ימחה במי מטר.
And in fact he does come back and build an altar:
ו ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען הוא בית אל; הוא וכל העם אשר עמו׃
ז ויבן שם מזבח ויקרא למקום א־ל בית אל; כי שם נגלו אליו האלקים בברחו מפני אחיו׃…
ט וירא אלקים אל יעקב עוד בבאו מפדן ארם; ויברך אתו׃
…יד ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו מצבת אבן; ויסך עליה נסך ויצק עליה שמן׃
But note that when he returns, he pours oil on it again, along with a נסך (presumably of wine). So it seems more logical that this מצבה actually had religious significance. And that is the consensus of most מפרשים, including the Ramban and others dedicated to פשט:
ויצק שמן על ראשה: משח אותה לקדשה להקריב עליה קרבנות בשובו, כדכתיב במשכן וכליו ”וימשחם ויקדש אותם“.“.
ויצק שמן על ראשה: יציקת השמן או נסוך היין על מצבה כהקרבת קרבן על המזבח.
He doesn’t build an altar and offer sacrifices originally when making his vow, since he can’t afford it; (בראשית לב:יא) כי במקלי עברתי את הירדן הזה. He just pulled some olive oil out of his lunchbox. On his return, he did it right.
Now Yaakov is certainly good a manipulating big stones:
ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו; ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו׃
And he really likes his מצבות:
מד ועתה לכה נכרתה ברית אני ואתה; והיה לעד ביני ובינך׃
מה ויקח יעקב אבן; וירימה מצבה׃
מו ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים ויקחו אבנים ויעשו גל; ויאכלו שם על הגל׃
מז ויקרא לו לבן יגר שהדותא; ויעקב קרא לו גלעד׃
יט ותמת רחל; ותקבר בדרך אפרתה הוא בית לחם׃
כ ויצב יעקב מצבה על קברתה הוא מצבת קברת רחל עד היום׃
The problem is that ה׳ doesn’t like מצבות:
ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה׳ אלקיך׃
What exactly is a מצבה? It’s like a מזבח, a structure for religious עבודה, for offerings of sacrifices or libations, with a crucial difference:
אמר רבי יוחנן: מצבה כל שהוא יחידית; מזבח כל שאבניו מרובות.
Now there are certainly halachic opinions that all standing stones are forbidden, including tombstones and memorials, but the consensus is that the problem is only with those with religious significance:
בעינן שהמקים מצבה שיהיה כדי לעבוד ואפילו עדיין לא עבד בה…מ״מ שיהיה מחשבתו ניכר מתוך מעשיו שהקימה לעבוד בה ואפילו לעבוד בה לה׳.
ולא תקים לך מצבה: מצבת אבן אחת, להקריב עליה אפילו לשמים.
So how are we to understand Yaakov’s behavior here? Rashi acknowledges the problem:
אשר שנא: מזבח אבנים ומזבח אדמה צוה לעשות, ואת זו שנא כי חק היתה לכנענים. ואף על פי שהיתה אהובה לו בימי האבות עכשיו שנאה, מאחר שעשאוה אלו חק לעבודה זרה.
But his solution, that מצבות became a Canaanite mode of service and therefore were forbidden, is hard to understand. מזבחות were also used by the Canaanites:
ב אבד תאבדון את כל המקמות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם ירשים אתם את אלהיהם; על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן׃
ג ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון; ואבדתם את שמם מן המקום ההוא׃
Ramban hypothesizes that the מזבח had a longer history, going back to Adam and Noah, and so was more legitimate.
אבל לא הבינותי החק הזה, שהרי הכנעניים גם במזבחות גם במצבות היו נוהגים, שהכתוב אומר ”ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם“ (לעיל יב:ג)…
והנראה בעיני, כי היו הכנענים השטופים בע״ז עושים בכל בתי אלהיהם מזבח להקריב עליו הקרבנות ואבן גדולה מוצבת על פתח הבית לעמוד עליה הכומרים…והנה השם הנכבד שנא ומאס כל מעשיהם ואסר המצבה והאשרה, ולא השאיר רק המזבח שהוא צורך הקרבנות אשר הוא יתברך צוה בהם, והיו נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו מאז קודם היות ע״ז בעולם.
But there are later authorities who say the problem was not that עבודה זרה changed but that the way that we serve ה׳ changed. The מצבה may have been appropriate in the time of the אבות, but now the symbolism of the מצבה no longer works. Rav Kook connected it to a midrash on our parasha:
טז וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה׳ במקום הזה; ואנכי לא ידעתי׃
יז ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה; אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים׃
אמר ר׳ אלעזר: מאי דכתיב (ישעיהו ב) ”והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה׳ אל בית אלקי יעקב וגו׳“? אלקי יעקב ולא אלקי אברהם ויצחק? אלא לא כאברהם שכתוב בו הר שנאמר (בראשית כב) ”אשר יאמר היום בהר ה׳ יראה“ ולא כיצחק שכתוב בו שדה שנאמר (בראשית כד) ”ויצא יצחק לשוח בשדה“ אלא כיעקב שקראו בית שנאמר (בראשית כח) ”ויקרא את שם המקום ההוא בית אל“.
מהו תכן מצבה? באר הרמב״ם בהלכות עבודה זרה, שהוא בנין שמתקבצים לעבודה סביבו. וראוי להתבונן על הקו המבדיל בין מרכז שמתקבצים לעבודה סביבו, שנתרחק, ובין בנין שמתקבצים לעבודה בתוכו, שנשאר אהוב…כי מראש אמנה כשהחל איתן האזרחי לקרא בשם ה׳, הלא לא היתה הקריאה מפורטת בדרך-עבודה מיוחד ומסודר להלכותיו, כי-אם להפנות את הלבבות בכלל לשם ה׳ א-ל עולם קונה שמים וארץ, וסגנון זה אינו מניח הבדל בין עם לעם, וכל באי-עולם יוכלו יחד להתקבץ לעבוד את ה׳. וזאת היא הוראת המצבה: נקודה מקודשת מרכזית, שהכל מתקבצים לעבודה סביבה באין הבדלה…
ויעקב כאשר ראה את הסגולה המיוחדת, העתידה להופיע מזרע ברך ה׳ אשר יפרח ממנו, אמר אז : ”והאבן הזאת אשר שמתי מצבה“ לא תהיה עוד מצבה חפשית, שהעבודה תהיה מרוכזת סביבה בלא הבדלת מחיצות, כי-אם ”יהיה בית א-להים“, בית מיוחד מוקף מחיצות, שרק הראויים לו יכולים לבא אליו.
Now this seems very parochial (and un-Kookian!) but the idea is that the מצבה would now have to be inside a בית; we no longer advertise, calling out to the nations, but invite those who wish to come inside.
I present this but I have to admit it makes me uncomfortable.
Rav Amital has another approach, based on another midrash. Look at the context of the ban on מצבות:
יח שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה׳ אלהיך נתן לך לשבטיך; ושפטו את העם משפט צדק׃
יט לא תטה משפט לא תכיר פנים; ולא תקח שחד כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקם׃
כ צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה׳ אלהיך נתן לך׃
כא לא תטע לך אשרה כל עץ; אצל מזבח ה׳ אלקיך אשר תעשה לך׃
כבולא תקים לך מצבה אשר שנא ה׳ אלקיך׃
What’s the connect between establishing courts and judges and banning מצבות? We said on פרשת שפטים that the symbolism of a מצבה is that it is a single stone:
הוא היה אומר, אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד; ואל תאמר קבלו דעתי, שהן רשאין ולא אתה.
ודוגמא לזה בענין הדן יחידי בימי האבות לא הקפיד הקדוש ברוך הוא כל כך, כי שם ועבר ואברהם יצחק ויעקב היו דנין יחידי…לפי שהיו שלמים בדעתם והיה בהם מדעת קונם ובלתי יראים מן הטעות. וכאשר נתמעטו הלבבות והיו הלוך וחסור צוה ה׳ שלא לדון יחידי.
And that symbolism is inherent in the עבודה of a מצבה. Note how it was built when Yaakov made the treaty with Lavan:
מה ויקח יעקב אבן; וירימה מצבה׃
מו ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים ויקחו אבנים ויעשו גל; ויאכלו שם על הגל׃
So let’s look at that מצבה that Yaakov builds at the beginning of the parasha. In the eyes of the midrash, it wasn’t really a single stone.
וישם מראשותיו: עשאן כמין מרזב סביב לראשו שהיה ירא מפני חיות רעות. התחילו מריבות זו עם זו, זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח, מיד עשאן הקדוש ברוך הוא אבן אחת, וזהו שנאמר (פסוק יח) ויקח את האבן אשר שם מראשותיו.
וַיִּקַח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם (בראשית כח:יא)…רַבִּי יְהוּדָה אָמַר שְׁנֵים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים נָטַל, כָּךְ גָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא מַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, אָמַר אַבְרָהָם לֹא הֶעֱמִידָן, יִצְחָק לֹא הֶעֱמִידָן, אֲנִי אִם מִתְאַחוֹת הֵן שְׁנֵים עָשָׂר אֲבָנִים זוֹ לָזוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֲנִי מַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים…רַבָּנָן אָמְרֵי מִעוּט אֲבָנִים שְׁנַיִם, אַבְרָהָם יָצָא מִמֶּנּוּ פְּסֹלֶת, יִשְׁמָעֵאל וְכָל בְּנֵי קְטוּרָה. וְיִצְחָק יָצָא עֵשָׂו וְכָל אַלּוּפָיו. וַאֲנִי אִם מִתְאַחוֹת שְׁתֵּי אֲבָנִים זוֹ לָזוֹ, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא הֵימֶנִּי פְּסֹלֶת.
האבות לקחו על עצמם תפקיד כפול: להקים אומה של עובדי ה׳, ולהפיץ את ייחוד ה׳ ואהבתו בכל העולם. כדי שאומה הנבחרת תוכל להנחיל ערכים אלו לעולם כולו, צריכים להיות בה כוחות רבים ומגוונים…מסיבה זו היו צריכים להיות בעם ישראל שנים עשר שבטים: לכל שבט ישנו מאפיין אחר, שיתרום לעם ישראל נקודה אחרת: אחד יתרום מלכות, אחד יתרום גבורה, אחד יעסוק במסחר, אחד ילמד תורה וכו׳.
…
כך ניתן להבין את המסר של סיפור האבנים: כל אבן מבטאת פן מסויים בעם ישראל, ורצתה ש”עליה יניח הצדיק ראשו“, היינו שהפן שהיא מבטאת יעמוד במרכז. יעקב ידע שהאומה שהוא מקים אמורה להיות מורכבת מיסודות שונים, וקבע שאם האבנים יתחברו זו לזו, יהיה זה סימן לכך שניתן לבנות אומה שבה יתאחדו הכוחות השונים. האבנים אכן התחברו, ומכאן ידע יעקב שהדבר בידיו, וניתן אכן להקים אומה שבה ישתלבו היסודות השונים באיזון הנכון.
…
יעקב לוקח את האבן המסמלת את איחוד היסודות השונים בעם ישראל, והופך אותה למצבה. מצבה זו הופכת ל”בית א-ל“—עם ישראל, המאחד בתוכו את מגוון הכוחות השונים, יכול להיות מרכז להפצת ייחוד ה׳ ואהבתו בעולם כולו.
When Yaakov builds the מצבה that would become a בית אלקים, it will be the last מצבה. There will be no more בחירה, no more rejection from כנסת ישראל. From now on, the service of ה׳ would be that of an individual but that of a people.