This week’s parsha is the תוכחה.
כז ואם בזאת לא תשמעו לי; והלכתם עמי בקרי׃ כח והלכתי עמכם בחמת קרי; ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם׃
ואם תלכו עמי קרי: רבותינו אמרו עראי, במקרה, שאינו אלא לפרקים, כן תלכו עראי במצוות.
וי״א שהוא מגזרת ”כל הקורות“ והטעם שאמר בדברי הפלשתים (שמואל א ו:ט) [וְיָדַעְנוּ] כִּי לֹא יָדוֹ נָגְעָה בָּנוּ מִקְרֶה הוּא הָיָה לָנוּ.
ה׳ can treat us causally or casually, can actively involve Himself in our existence to protect us, or leave us to the vagaries of random fate. The negative reinforcement implied in the תוכחה is less a punishment, than a reversion to normal.
ה וידבר העם באלקים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר; כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל׃ ו וַיְשַׁלַּח ה׳ בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם; וימת עם רב מישראל׃
כד ויבא מלך אשור מבבל ומכותה ומעוא ומחמת וספרוים וישב בערי שמרון תחת בני ישראל; וירשו את שמרון וישבו בעריה׃ כה ויהי בתחלת שבתם שם לא יראו את ה׳; וַיְשַׁלַּח ה׳ בהם את האריות ויהיו הרגים בהם׃
שְׂלַח in the Kal means to send, to put something in motion towards a goal. But שַׁלֵּחַ in the Piel…has the meaning of letting something go, to leave it in its natural way…Here, too, not “G-d sent serpents”, but “let them go”…[T]hey had always been there in the wilderness, but hitherto they had been kept back by G-d’s careful protecting Power.
The מידה כנגד מידה of our not recognizing ה׳'s hand is the hiding of that very hand.
ז ויקרא שם המקום מסה ומריבה; על ריב בני ישראל ועל נסתם את ה׳ לאמר היש ה׳ בקרבנו אם אין׃
ח ויבא עמלק; וילחם עם ישראל ברפידם׃
משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך, היה אותו הבן רואה חפץ ואומר, אבא טל חפץ זה ותן לי והוא נותן לו, וכן שניה, וכן שלישית, פגעו באדם אחד אמר לו אותו הבן, ראית את אבא? אמר לו אביו, אינך יודע היכן אני? השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו.
And מקרה is the word used to describe עמלק 's attack.
יז זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים׃ יח אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע; ולא ירא אלקים׃
But the תוכחה ends on an odd note.
לט והנשארים בכם ימקו בעונם בארצת איביכם; ואף בעונת אבתם אתם ימקו׃ מ והתודו את עונם ואת עון אבתם במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי׃ מא אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אתם בארץ איביהם; או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם׃ מב וזכרתי את בריתי יעקוב; ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר׃
Ramban points out the problem: ה׳ is apparently punishing us after we do תשובה!
והנה אחר ”והתודו את עונם“ (פסוק מ׳) היה ראוי שיאמר ”וזכרתי את בריתי יעקוב“ (פסוק מ״ב). כי מה טעם ”והבאתי אותם בארץ אויביהם“ (פסוק מ״א) עכשיו במקום הזה ואין עתה הזמן שיגלה אותם ויביאם בארץ אויביהם?
The Ohr HaChaim adds more questions:
אחד: למה חייבם הכתוב להתודות עון אבותם… ב׳: אומרו ”אף אני אלך עמם וגו׳“; מה ענין עונש זה אחר הוידוי, ג׳: אומרו ”והבאתי אותם וגו׳“ עונש זה כבר אמור למעלה, ד׳: אומרו ”או אז יכנע“ ספק זה למה.
Rashi only addresses the last question, and says that “או” means “if” or “perhaps”, and ואז ירצו את עונם is the consequent.
או אז יכנע:…אם אז יכנע; לשון אחר אולי; שמא אז יכנע לבבם.
…perhaps then their unfeeling heart will be humbled and then they will gain appeasement for their sin.
But או doesn’t mean “perhaps”:
לא הבנתי כונת הרב בזה…
So Ramban says “ואז” really means “או אז”. Either יכנע לבבם or ירצו את עונם.
והנכון בעיני שיאמר…או עד זמן יכנע לבבם הערל או עד זמן ירצו את עונם באורך הגלות.
There are two models of גאולה:
הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום; אני ה׳ בעתה אחישנה׃
רבי יהושע בן לוי רמי: כתיב ”בעתה“ וכתיב ”אחישנה“. זכו אחישנה; לא זכו בעתה.
The גאולה of וזכרתי את בריתי יעקוב… will happen, but on G-d’s schedule. We can make it happen faster if we do תשובה.
And then Ramban answers his question (Ohr HaChaim’s question ב): why does ה׳ say אני אלך עמם בקרי והבאתי אתם בארץ איביהם after the ודוי? Our pasuk evokes an earlier one.
והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב; ונתתי אתה לכם מורשה אני ה׳׃
ועל דעתי ירמוז כי אחר הוידוי, ילך עמם בקרי ויביא אותם עוד בארץ אויביהם עד שיכנע לבבם הערל. והוא רמז שהביאם אל הארץ ולא נכבשה לפניהם, אבל היו להם צרים ואויבים שם כמו שנאמר (נחמיה ד:ה) וַיֹּאמְרוּ צָרֵינוּ; (נחמיה ד:ט) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ אוֹיְבֵינוּ.
בני ישראל will return to their land. But it won’t be easy. They will continue to be surrounded by enemies, still have to fight for their continued survival. גאולה is not a single sudden event; it is a process.
Now, this is not the end. It is not even the beginning of the end. But it is, perhaps, the end of the beginning.
The Ohr HaChaim is not satisfied with any of the previous commentators.
והתודו את עונם וגו׳: ראשונים לא האירו עינינו בכתובים הללו כי כולן רחוקים משמוע.
The “future” tense in אני אלך עמם בקרי והבאתי אתם בארץ איביהם in Biblical Hebrew isn’t really future; it is the “imperfect”; an uncompleted action. It is also used for ongoing, habitual actions.
וכן יעשה שנה בשנה מדי עלתה בבית ה׳ כן תכעסנה; ותבכה ולא תאכל׃
So אני אלך עמם בקרי והבאתי אתם בארץ איביהם means “I would repeatedly treat them casually”. It is part of the וידוי. The people will confess their sins, and even their ancestors' sins, and even acknowledge that ה׳ was behind their misfortunes.
ואומרו ”אף אני [אלך עמם בקרי]“. פירוש גם זה יאמרו בכלל הוידוי כי צדיק ה׳ על כל הבא עליהם, וכן ראוי למשפט צדק לילך עמם בקרי ולא יעול הא־ל משפט.
ואומרו ”והבאתי אותם [בארץ איביהם]“. פירוש גם זה יאמרו בכלל הוידוי.
Part of the sin, והלכתם עמי בקרי, is denying that ה׳ is there. היש ה׳ בקרבנו אם אין led to אשר קרך בדרך. The version of the תוכחה in דברים makes the distinction between אין אלקי בקרבי and אנכי הסתר אסתיר פני.
יז וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות; ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה׃ יח ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה; כי פנה אל אלהים אחרים׃
Before the גאולה, the people have to see that ה׳ is still there: אלך עמם, even if בקרי; הבאתי אתם even if it is בארץ איביהם.
הבאתי אתם: אני בעצמי אביאם; זו מדה טובה לישראל, שלא יהיו אומרים, הואיל וגלינו בין האמות נעשה כמעשיהם, אני איני מניחם, אלא מעמיד אני את נביאי ומחזירן לתחת כנפי.
And what about this או אז יכנע? Ohr HaChaim says that we don’t even have to actually express that וידוי.
שעל ידי הכנעה לבד ירצו את עונם ולא יצטרכו למירוק אחר…ואמרו ז״ל (ברכות ז,א) טובה מרדות אחת בלבו של אדם ממאה מלקיות.
And I would go further. אז with the imperfect is a Biblical idiom for intent rather than actual action.
אז ישיר משה: אז כשראה הנס עלה בלבו שישיר שירה. וכן (יהושע י:יב) אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ, וכן (מלכים א ז:ח) וּבַיִת יַעֲשֶׂה לְבַת פַּרְעֹה—חשב בלבו שיעשה לה…למדנו שהיו״ד על שם המחשבה נאמרה.
אז יבדיל [שלש ערים…לנס שמה רוצח]: נתן לב להיות חרד לדבר שיבדילם. ואף על פי שאינן קולטות עד שיבדלו אותן שבארץ כנען, אמר משה, מצוה שאפשר לקימה אקימנה.
My favorite example, now that I’m planning a wedding:
א אז יקהל שלמה את זקני ישראל את כל ראשי המטות נשיאי האבות לבני ישראל אל המלך שלמה ירושלם; להעלות את ארון ברית ה׳ מעיר דוד היא ציון׃ ב ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האתנים בחג הוא החדש השביעי׃
So yes, really, we need to see ה׳'s hand in everything we experience. But ה׳ will give us credit for even thinking about getting to that level of תשובה.
קול דודי דופק: אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, פתחו לי פתח אחד של תשובה כחדה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו.
The גאולה of (ויקרא כו:מה) וזכרתי להם ברית ראשנים אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלקים will come. It will not be easy, but it is achievable. We just have to start.
כל התחלות קשות.