I’m in wedding mode, so I want to look at this week’s haftorah, which ends on happy note:
טז לכן הנה אנכי מפתיה והלכתיה המדבר; ודברתי על לבה׃ יז ונתתי לה את כרמיה משם ואת עמק עכור לפתח תקוה; וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים׃ יח והיה ביום ההוא נאם ה׳ תקראי אישי; ולא תקראי לי עוד בעלי׃ יט והסרתי את שמות הבעלים מפיה; ולא יזכרו עוד בשמם׃ כ וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה ועם עוף השמים ורמש האדמה; וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ והשכבתים לבטח׃ כא וארשתיך לי לעולם; וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים׃ כב וארשתיך לי באמונה; וידעת את ה׳׃
The metaphor in הושע is of ישראל as an unfaithful wife, but ה׳ so loves her that He will seduce her again, bringing back the days when they were “engaged” in the wilderness.
הלך וקראת באזני ירושלם לאמר כה אמר ה׳ זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך; לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה׃
And that is the idea of וארשתיך לי לעולם: not that the engagement will last forever, but that the feeling, the closeness, will last forever.
ה־שפת אמת פירש בזה בצורה נפלאה, את חתימת הברכה של ”מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין“. ה”קידושין“ האלה בין הקב״ה לכנסת ישראל, מתחדשים יום יום עם הנחת תפילין ”וזה הרמז של וארשתיך לי“.
This is a very different model for the ultimate גאולה than the one we are used to.
ר׳ אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה, נגאלין; ואם לאו, אין נגאלין. אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה, אין נגאלין? אלא, הקב״ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב.
הושע tells us that, maybe, if we don’t do תשובה, then ה׳ will entice us back and that will lead to ישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב.
You can catch more flies with honey than with vinegar.
When does that apply? I think the answer is implied in the beginning of the haftorah:
א והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר; והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א־ל חי׃ ב ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ; כי גדול יום יזרעאל׃ ג אמרו לאחיכם עמי; ולאחותיכם רחמה׃
If we can get to the point of נקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד then ה׳ will see fit to try to woo us back rather than beat us into submission. אחדות ישראל leads to גאולה.
אמר רבי אבא בר כהנא: דורו של דוד כולם צדיקים היו, וע״י שהיה להן דילטורים, היו יוצאים במלחמה והיו נופלים…אבל דורו של אחאב עובדי ע״ז היו, וע״י שלא היה להן דילטורין, היו יורדים למלחמה ונוצחין.
That leads me to an idea about a halachic issue that we mentioned last week:
תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ראש השנה. מאי טעמא? אמר אביי ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקִלְלוֹתֶיהָ. בשלמא שבמשנה תורה איכא, כדי שתכלה שנה וקללותיה, אלא שבתורת כהנים, אטו עצרת ראש השנה היא? אִין; עצרת נמי ראש השנה היא, דתנן: ובעצרת על פירות האילן.
Now, שבועות is not one of the four “ראשי השנה” mentioned in the Mishna, but it is one of the times when the world is judged:
בארבעה פרקים העולם נדון: בפסח על התבואה, בעצרת על פרות האילן, בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון…ובחג נדונין על המים.
So the תכלה שנה וקללותיה is not so much about the “new year” aspect as much as the “judgment for the coming year”. Last year may have been tough; we were not judged for the good. May next year be better.
But that’s not what we do. We read כי תבוא, with the קללות שבמשנה תורה, two weeks before ראש השנה, and בחוקותי, with the קללות שבתורת כהנים, two weeks before שבועות.
קללות שבת״כ קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה:…נראה לי הטעם שאנו מחלקים אותן לפי שאנו רוצים להפסיק ולקרות שבת אחת קודם ר״ה בפרשה שלא תהא מדברת בקללות כלל שלא להסמיך הקללות לר״ה ומטעם זה אנו קורין במדבר סיני קודם עצרת כדי שלא להסמיך הקללות שבבחוקותי לעצרת.
So, the תקנה was to read the קללות “before”, but Tosfot tells us we want a buffer between those קללות and the יום טוב. Why? R' Tzadok tries to understand the purpose of reading the קללות:
והנה מלשון עזרא תיקן להן לישראל לקרות הפרשיות אלו משמע דאפילו לבני מערבא דאמרו (מגילה כט,ב) דמסקי לדאורייתא בתלת שנין, גם כן תיקן עזרא לקרות התוכחות אלו קודם עצרת וקודם ראש השנה, כמו שקורין הארבע פרשיות ופרשת המועדות.
…קשה למה לא תיקן עזרא מוטב שיקראו התוכחה קודם פסח שהוא גם כן ראש השנה כמו שאמרו…ובפסח נידונים על התבואה ושייך טפי לומר תכלה שנה וקללותיה מקודם עצרת שהוא מתיר רק החדש במקדש והוא זמן פירות האילן שאינו נצרך כל כך להאדם כמו תבואה.
…ותיקן עזרא שיקראו קללות שבתורת כהנים קודם עצרת שאז הוא זמן מתן תורה כדי שתכלה שנה וקללותיה היינו שעל ידי הקריאה בפרשת התוכחות יתעוררו בתשובה לתקן מה שקלקלו בחורבן בית ראשון (ירמיהו ט:יב) עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי ועל זה הוא הזמן בעצרת שהוא זמן מתן תורה. וקודם ראש השנה לקרות קללות שבמשנה תורה כדי לתקן פגם שנאת חנם.
So now we understand why we don’t read כי תבוא right before ראש השנה. We read כי תבוא and then נצבים, because תכלה שנה וקללותיה is not a prayer; it’s a command:
The patient says, “Doctor, it hurts when I do this.”
The doctor says, "Then don’t do that!”
נצבים tells us what to do instead:
א והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך; והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה׳ אלקיך שמה׃ ב ושבת עד ה׳ אלקיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום; אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך׃
קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת is similar. Don’t do the things that lead to the תוכחות of last week; do the commandments of this week, of פרשת במדבר:
שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם במספר שמות כל זכר לגלגלתם׃
במספר שמות: כי היה אז כל אחד מאותו הדור נחשב בשמו המורה על צורתו האשיית למעלתם על דרך (שמות לג:יז) וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם.
אין במספר לשון מנין כ״א לשון הגדה, כמו (שופטים ז:טו) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ גִּדְעוֹן אֶת מִסְפַּר הַחֲלוֹם, (תהלים קמז:ה) לִתְבוּנָתוֹ אֵין מִסְפָּר, שענינם הוצאת דברים בכלי מטבא, וטעם במספר שמות בהגדת שמות, כל אחד הגיד את שמו.
As we approach the re-enactment of מעמד הר סיני and מתן תורה, we are given a choice: פרשת בחוקותי or פרשת במדבר. The גאולה will happen, but we have to choose the מלך שגזרותיו קשות model or the אנכי מפתיה והלכתיה המדבר; ודברתי על לבה model. And that depends on שאו את ראש כל עדת בני ישראל, on אמרו לאחיכם עמי.
We know how we are supposed to accept the Torah:
ויחן שם ישראל: כאיש אחד בלב אחד.
May this be a year of תכלה השנה וקִלְלוֹתֶיהָ.