ידיך עשוני ויכוננוני; הבינני ואלמדה מצותיך׃
David makes the point that ה׳ created him in order to keep the mitzvot and learn Torah:
ידיך עשוני ויכוננוני הבינני: נגד מה שבקש שילמדהו טוב טעם ודעת המצות, אומר שיבינהו איך עשה וכנן אותו, ובזה אלמדה מצותיך, כי גוף האדם ובנינו ואיבריו וגידיו וקשורו עם כחות נפשו, הם מכוונים אל מצות התורה, שהתורה ומצותיה ובנין האדם וסדורו ערוכים זה מול זה, וכמ״ש חז״ל שרמ״ח איברים ושס״ה גידים נגד רמ״ח מ״ע ושס״ה מצות ל״ת…ואם יבין בנין גופו בכל פרטיו ואיך עשהו ה׳ ויכונן אותו, ילמד מזה לדעת סודות המצות המכוונים לעומת מדת גופו ונפשו ומערכתם.
The Midrash contrasts this with Job’s attitude, which is that ה׳ created him; it’s all His fault:
ח יָדֶיךָ עִצְּבוּנִי וַיַּעֲשׂוּנִי; יַחַד סָבִיב וַתְּבַלְּעֵנִי׃
ט זְכָר נָא כִּי כַחֹמֶר עֲשִׂיתָנִי; וְאֶל עָפָר תְּשִׁיבֵנִי׃
י הֲלֹא כֶחָלָב תַּתִּיכֵנִי; וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי׃
יא עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי; וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּשֹׂכְכֵנִי׃
Aviva Zornberg makes the point, in The Murmuring Deep, in her chapter on Noach, Despondent Intoxication, that עצבון means “formed” but is really from עצב, the misery, of toil: when all your effort, all your hard work, comes to nothing.
ידיך עשוני ויכוננוני: אמר איוב ידיך עצבוני ויעשוני וגו׳, הלא כחלב תתיכני וגו׳, עור ובשר תלבישני וגו׳ (איוב י:ח-יא), מי עשה כל אלה אמר דוד אתה האלקים ידיך עשוני ויכוננוני, הכלי הזה בזמן שהוא נאה מי משתבח, הוי אומר מי שעשאו, כך אמר דוד אני הכלי ואתה הוא האומן עשה אותי נאה בשביל שיקלסוך, לכך נאמר ידיך עשוני ויכוננוני. מהו הבינני ואלמדה מצותיך. אמר דוד החבית של יין אין נותנין לתוכה יין עד שיזפתו אותה בזפת, כך זפתני ואח״כ שים בו יין, הבינה היא הזפת, והתלמוד הוא היין, הבינני תן בי בינה, ואח״כ ואלמדה מצותיך .
And, in the context of this perek, we were created to learn Torah:
רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ומשמאי. הוא היה אומר, אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת.
And that is how I understand the famous Talmudic dictum, (נדרים ג,א) דברה תורה כלשון בני אדם. It’s not that ה׳ wrote the Torah so that human beings can understand it; it’s that our brains were created to learn Torah. All the rest of our intellectual capabilities are incidental, epiphenomena of the underlying function of our minds. That is how I justify using literary techniques and ideas to analyze תנ״ך; we find things like metaphor, metonymy or hendiadys in the Torah because that’s the way we as human beings think, and we think that way because they are in the Torah.
In the rest of the stich David, for the first time, sees himself as a role model for others:
עד יראיך יראוני וישמחו; כי לדברך יחלתי׃
עה ידעתי ה׳ כי צדק משפטיך; ואמונה עניתני׃
עו יהי נא חסדך לנחמני כאמרתך לעבדך׃
עז יבאוני רחמיך ואחיה; כי תורתך שעשעי׃
עח יבשו זדים כי שקר עותוני; אני אשיח בפקודיך׃
עט ישובו לי יראיך; וידעו (וידעי) עדתיך׃
פ יהי לבי תמים בחקיך למען לא אבוש׃
א לְדָוִד; רִיבָה ה׳ אֶת יְרִיבַי; לְחַם אֶת לֹחֲמָי׃
…
כז יָרֹנּוּ וְיִשְׂמְחוּ חֲפֵצֵי צִדְקִי;
וְיֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל ה׳; הֶחָפֵץ שְׁלוֹם עַבְדּוֹ׃
כח וּלְשׁוֹנִי תֶּהְגֶּה צִדְקֶךָ; כָּל הַיּוֹם תְּהִלָּתֶךָ׃
אימתי ישראל שמחין, כשהן רואות למלך או לנשיא שלהן עוסק בתורה, וכה״א יָרֹנּוּ וְיִשְׂמְחוּ חֲפֵצֵי צִדְקִי, ומה כתיב אחריו, וּלְשׁוֹנִי תֶּהְגֶּה צִדְקֶךָ; כָּל הַיּוֹם תְּהִלָּתֶךָ, הוי כל זמן שהמלך עוסק בתורה ישראל שמחין, לכך נאמר יראיך יראוני וישמחו וגו׳.
And here David is not talking about teaching others; it’s about others watching as he learns Torah. And that’s important because he is the king, the representative of the people. A king has a special responsibility to learn Torah, because Israel is a constitutional monarchy, and the Torah is that constitution:
יח והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים׃
יט והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה׳ אלקיו לשמר את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשתם׃
כ לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל׃
There was a fascinating article by Michael Wyschogrod arguing that in order for modern Israel to be a Jewish state, it should be explicitly declared to be a constitutional monarchy, with מלך המשיך as the king. But, until ה׳ reveals מלך המשיך, the country would have a regent instead:
The solution that I propose is by no means unusual for a constitutional monarchy. It is a common occurrence in monarchy that no king is present or that the present king cannot rule, for example, due to youth. In such situations, a regent is appointed as a placeholder for a king. Such a placeholder can either be appointed or elected. A regent safeguarding the Throne of David until such time that divine intervention identifies the rightful heir to the Davidic kingdom would thus assume the functions now performed by Israel’s president, the symbolic head of state.
It would be quite possible for Israel’s parliament to elect the regent who safeguards the throne just as it now elects Israel’s president. None of the other mechanisms of parliamentary democracy in Israel would need to change. What is important is not the specific mechanism by which the Israeli polity might choose a regent, but, rather, for Israel to understand itself as a monarchy, albeit one without a reigning king.
This would acknowledge G-d’s will that Israel be ruled by the House of David, and it would define the Jewish character of the Israeli state….To be a constitutionally Jewish state, Israel must understand itself as a monarchy temporarily without a king.
But that’s a practical reason for having the king learn Torah. There’s a religious reason as well, that requires that it be public. Everyone needs to see the king learning Torah:
י ויצו משה אותם לאמר; מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות׃
יא בבוא כל ישראל לראות את פני ה׳ אלקיך במקום אשר יבחר; תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם׃
יב הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה׳ אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת׃
יג ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה׳ אלקיכם; כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה׃
Who is the subject of תקרא את התורה הזאת? The text doesn’t say explicitly, but the מסורה assigns that role to the king, and calls the reading of הקהל, פרשת המלך:
פרשת המלך כיצד? מוצאי יום טוב הראשון של חג, בשמיני במוצאי שביעית, עושין לו בימה של עץ בעזרה, והוא יושב עליה…וחזן הכנסת נוטל ספר תורה, ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכוהן גדול, וכוהן גדול נותנו למלך; והמלך עומד ומקבל, וקורא יושב. אגריפס המלך עמד וקיבל, וקרא עומד; ושיבחוהו חכמים. וכשהגיע (דברים יז:טו) לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא, זלגו עיניו דמעות; אמרו לו, אל תתיירא אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה.
One perspective on מצוות הקהל is that it a re-enactment of קבלת התורה, on a national scale, and for that the Torah needs to be read by the מלך at the center of כנסת ישראל:
היבט אחר הוא שמדובר במעמד לאומי ולא רק חברתי. המלך עומד בראש, כיוון שתפקידו במעמד הוא מהותי ולא טכני. המסר הוא שעם ישראל כלאום בארצו, ובית המקדש במרכזו, מקבל את התורה מחדש כעם. מצוות התורה ניתנו לכל אדם כפרט, אך יש בה מצוות שחובת קיומן היא כעם בארץ ישראל, בייחוד עם כינון מדינה ובה מנהיגות שלטונית. הקריאה של המלך בתורה אל מול כל ישראל בהתכנסות המונית זו והכבוד והמעמד המיוחד הניתן לו מלמדים על המחויבות של המנהיגים והתושבים להנהיג את חיי המדינה באורה של תורה, בצדק וביושר, (דברים לא:יג) לְיִרְאָה אֶת ה׳ אֱ־לֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.
And that is why יראיך יראוני וישמחו.