פא כלתה לתשועתך נפשי; לדברך יחלתי׃
פב כלו עיני לאמרתך לאמר מתי תנחמני׃
פג כי הייתי כנאד בקיטור חקיך לא שכחתי׃
פד כמה ימי עבדך; מתי תעשה ברדפי משפט׃
פה כרו לי זדים שיחות אשר לא כתורתך׃
פו כל מצותיך אמונה; שקר רדפוני עזרני׃
פז כמעט כלוני בארץ; ואני לא עזבתי פקדיך׃
פח כחסדך חיני; ואשמרה עדות פיך׃
I want to focus on that one word in פסוק פד, “משפט”. It’s the first time we’ve seen it unadorned that way, not as משפטיך, “Your justice”. And it sounds like a complaint, מתי תעשה ברדפי משפט? It’s very similar to Abraham’s complaint:
חללה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע; חללה לך השפט כל הארץ לא יעשה משפט׃
If G-d is the source and the definition of justice, then how can anyone claim that His acts are not just? Is it possible for משפט not to be משפטיך?
Does Jewish tradition recognize an ethic independent of Halakha?
Can moral law be derived by observation of the world around us and through our own intelligent thought and analysis, and not simply because a Higher Power commanded it? This is called the doctrine of “natural law”: that if we are careful and rational philosophers, we can deduce moral law. This is called “ethics”, the philosophical question not of what is real, but what is right. The idea comes from Greek and Roman philosophers (who didn’t believe in a just deity):
But if the judgments of men were in agreement with Nature…then Justice would be equally observed by all. For those creatures who have received the gift of reason from Nature have also received right reason, and therefore they have also received the gift of Law, which is right reason applied to command and prohibition.
The other side is the nihilist side, that there is no inherent ethic in the universe, just our individual needs and desires:
[W]hatsoever is the object of any mans Appetite or Desire; that is it, which
he for his part calleth Good: And the object of his Hate, and Aversion,
Evill; And of his Contempt, Vile, and Inconsiderable. For these words of
Good, Evill, and Contemptible, are ever used with relation to the person
that useth them: There being nothing simply and absolutely so; nor any
common Rule of Good and Evill, to be taken from the nature of the
objects themselves…
Within a religious perspective, the question has been put more succinctly:
Are morally good acts willed by G-d because they are morally good, or are they morally good because they are willed by G-d?
The discussions within Jewish thought come back to the Rambam, the ur-philosopher:
כל המקבל שבע מצוות, ונזהר לעשותן—הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא; והוא שיקבל אותן ויעשה אותן, מפני שציווה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה, והודיענו על ידי משה רבנו, שבני נוח מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת—אין זה גר תושב, ואינו מחסידי אומות העולם [אלא][ולא] מחכמיהם.
There are manuscripts that go both ways—אלא and ולא—so all we are left with is the argument.
תנ״ך implies that there is natural law. When Abraham goes to live with the Philistines, he tells them Sarah is his sister. Avimelech questions him on his dishonesty, and Abraham explains:
ט ויקרא אבימלך לאברהם ויאמר לו מה עשית לנו ומה חטאתי לך כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדלה; מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי׃
י ויאמר אבימלך אל אברהם; מה ראית כי עשית את הדבר הזה׃
יא ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת אלקים במקום הזה; והרגוני על דבר אשתי׃
What is יראת אלקים that Abraham is so concerned about? It seems that this was something that Abraham expected them to have, but the Philistines fell short. Why should a pagan like Avimelech have fear of G-d?
The phrase יראת אלקים actually has a very specific meaning in the Torah:
יז ויאסף אתם אל משמר שלשת ימים׃ יח ויאמר אלהם יוסף ביום השלישי זאת עשו וחיו; את האלקים אני ירא׃
טז ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים; אם בן הוא והמתן אתו ואם בת הוא וחיה׃
יז ותיראן המילדת את האלקים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים; ותחיין את הילדים׃
יז זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים׃
יח אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע; ולא ירא אלקים׃
In all these cases, at the level of פשט, the ones who have or are called out for lacking יראת אלקים are non-Jews. This יראת אלקים seems to be what we are calling “natural law”. And even ה׳ should have משפט; when Abraham argues with ה׳ about destroying Sedom, he claims that ה׳ must act justly but that argument doesn’t make sense unless there is some absolute משפט independent of ה׳'s will. But that sounds heretical.
This is a מחלוקת between Professor Marvin Fox and Rav Aharon Lichtenstein:
Maimonides holds that moral claims are never open to rational argument or demonstration…[M]oral rules are only true in the sense that in a well-ordered society they are generally accepted and not subject to doubt. They are “conventions, as when we know that uncovering the privy parts is ugly, or that compensating a benefactor generously is beautiful”. Society, properly governed, forms our tastes and patterns of response in such a way that we have no doubt about such matters.
Any supposed traditional rejection of lex naturalis cannot mean, therefore, that apart from Halacha—or to put it broader perspective,that in the absence of divine commandment—man and the world are amoral. Nor does it entail a total relativism or the view (evidently ascribed to Maimonides by Professor Fox) that social convention and/or utility are the sole criteria for action. At most, the Rabbis rejected natural law, not natural morality. They may conceivably have felt one could not ground specific binding and universal rules in nature but they hardly regarded uncommanded man as ethically neutral.
So what does David mean by מתי תעשה…משפט? Is there some absolute morality that David is demanding of ה׳?
The כתוב השלישי ויכריע ביניהם is, I think, the words of Rav Hutner. He says that the basic, natural, morality that we expect of all human beings is what the Torah calls יראת אלקים and the Talmud calls דרך ארץ:
רבי אלעזר בן עזריה אומר אם אין תורה אין דרך ארץ אם אין דרך ארץ אין תורה .
א״ר ישמעאל בר רב נחמן עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה. הה״ד (בראשית ג) לשמור את דרך עץ החיים דרך זו דרך ארץ ואח״כ עץ החיים זו תורה.
The Maharal explains what דרך ארץ is:
…דרך ארץ, שהוא הנהגה שהוא ראוי לאדם, ואין בזה דברי מוסר שהם קשים על האדם רק הדרך שנוהגים בני אדם והם דרך חכמים, והם נקראים דרך ארץ…והנראה מה שנקרא דרך ארץ ולא דרך עולם, מפני כי הארץ היא ישוב במני אדם ומי שאין נוהג בדרך זה אינו מין הישוב…
ומזה נלמד כי דרך ארץ יסוד לתורה שהוא דרך עץ החיים, והוא ית׳ יתן חלקנו עם השומרים דרך עץ החיים.
Rav Hutner, after discussing the עשרה מאמרות of creation that represent the (involuntary) laws of nature and the עשרה דברות of the Torah that represent the (voluntary) laws of behavior, discusses the idea that there is something in between:
בין רצון-מתן-הכרח דמאמרות ובין רצון-מתן-חרות דדברות, ישנו רצון ממוצע הנמצא בין הרצון דמאמרות ובין הרצון דדברות. הרצון הממוצע הזה הוא הרצון של ”קיום-העולם“. כי על כן העולם המופיע לעיני האדם כמתן-הכרח, מטיל על האדם חובה של חרות לקיימו ולא להשחיתו…ותכונת המיצוע שיש ברצון הזה הוא הוא המיחדו לרשות מיוחדת, וקובע לו שם לעצמו: ”דרך ארץ“. והיינו שאמרו חכמים כי הכ״ו דורות שעד מעמד הר סיני היו בבחינת דרך ארץ קדמה לתורה. כלומר, כשם שהרצון של דרך ארץ הוא מעצמיותו ממוצע בין הרצון דמאמרות ובין הרצון דדברות, כמו כן אותם הדורות שבאו לעולם בתקופה זו שבין המאמרות לדברות היו דורות של תקופת דרך ארץ.
וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד; ויהי ערב ויהי בקר יום הששי׃
הרצון המחייב את האדם לקיים את העולם ומלהמנע להשחתה, פועל הוא אמנם את פעולתו בדרך מתן-חרות, שהרי ביד האדם לקבלו או לדחותו, ואף על פי כן נובע הוא הרצון הזה ממאמרות בראשית שכל פעולתם הוא דרך מתן-הכרח.
There is an ethic inherent in creation, but it is only ethical—it imposes a duty of behavior on us—because creation itself is commanded. G-d said that creation is Good, and therefore we must act in a way to preserve it. As the Maharal said, מי שאין נוהג בדרך זה אינו מין הישוב.