As we said last time, a משל is a memorable expression of fundamental truth, a rule for life, an apothegm. But we generally use it to mean “metaphor”.
metaphor
A figure of speech in which a word or phrase that ordinarily designates one thing is used to designate another, thus making an implicit comparison, as in “a sea of troubles”.
or
One thing conceived as representing another; a symbol.
From Latin metaphora, from Ancient Greek μεταφορά (metaphora), from μεταφέρω (metapherō, ”I transfer, apply“), from μετά (meta, “with, across, after”) + φέρω (pherō, ”I bear, carry“)
We talked about learning moral intuition from stories rather than from rules; we observe the behavior of others and subconsciously transfer those stories to ourselves. A metaphor extends that mental image to everything else in the universe: we observe one thing and transfer that story to something else relevant to us.
The Philosophy of Rhetoric (1936) by rhetorician I. A. Richards describes a metaphor as having two parts: the tenor and the vehicle. The tenor is the subject to which attributes are ascribed. The vehicle is the object whose attributes are borrowed. In [“All the world’s a stage”], “the world” is compared to a stage, describing it with the attributes of “the stage”; “the world” is the tenor, and “a stage” is the vehicle…
In Hebrew, we have the terms משל and נמשל. I would call them “metaphor” and “metaphee”, but no one listens to me.
We need metaphors because we have primitive monkey brains. In order to survive, we need to be able to predict the future. What are the consequences of our actions? But we can’t; the universe is too big to fit in our brains. So we create models of truth, small simplifications that aren’t right, but allow us to anticipate enough of the future to get along.
All models are wrong but some are useful.
Metaphors are exactly that: models that are literally completely wrong, but yet useful in allowing us to think about things we wouldn’t otherwise. So we can get meta, and to use a metaphor to explain this:
A map is not the territory.
כל זה נסיתי בחכמה; אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני׃
חומר הספר הוא משלי, שהם קבוצת משלים, שלהבין דברים סתומים ועמוקים הבלתי נודעים ימציא להם משל מדברים הנודעים, שדרך הלבוש של המשל הנודע יובט המתלבש שהוא הנמשל הבלתי נודע.
But now we’re stuck with what I call the Raven and Writing Desk problem.
“Your hair wants cutting,” said the Hatter. He had been looking at Alice for quite some time with great curiosity, and this was his first speech.
“You should learn not to make personal remarks,” Alice said with some severity: “It’s very rude.”
The Hatter opened his eyes very wide on hearing this; but all he said was “Why is a raven like a writing-desk?”
Enquiries have been so often addressed to me, as to whether any answer to the Hatter’s riddle can be imagined, that I may as well put on record here…[T]he riddle, as originally invented, had no answer at all.
Even if we know something is meant to be a metaphor, and even if we know what the metaphee is, we still don’t know what the point of comparision is. If the map is a model, what is it a model of? That is the question we have to ask whenever we see a משל: “Why is a raven like a writing-desk?”
Yechezkel pointed out this problem explicitly:
א ויהי דבר ה׳ אלי לאמר׃ ב בן אדם שים פניך דרך תימנה והטף אל דרום; והנבא אל יער השדה נגב׃ ג ואמרת ליער הנגב שמע דבר ה׳; כה אמר אדנ־י ה׳ הנני מצית בך אש ואכלה בך כל עץ לח וכל עץ יבש לא תכבה להבת שלהבת ונצרבו בה כל פנים מנגב צפונה׃ ד וראו כל בשר כי אני ה׳ בערתיה; לא תכבה׃
ואמר אהה אדנ־י ה׳; המה אמרים לי הלא ממשל משלים הוא׃
אחר שבא אליו הנבואה דרך משל וחדה, אמר מה אועיל בנבואה כזאת, הלא המה אומרים לי שדרכי למשל משלים ודברים שאין להם באור ואין משימים לב לדברי.
בני עמי אומרים עלי: הלא הוא מדבר במשל, ונוכל אם כן להפך המשל לפי דעתינו ולטובה.
ו ויהי דבר ה׳ אלי לאמר׃ ז בן אדם שים פניך אל ירושלם והטף אל מקדשים; והנבא אל אדמת ישראל׃ ח ואמרת לאדמת ישראל כה אמר ה׳ הנני אליך והוצאתי חרבי מתערה; והכרתי ממך צדיק ורשע׃ ט יען אשר הכרתי ממך צדיק ורשע; לכן תצא חרבי מתערה אל כל בשר מנגב צפון׃ י וידעו כל בשר כי אני ה׳ הוצאתי חרבי מתערה; לא תשוב עוד׃
So here we are left with a problem; we need to know what Shlomo is talking about in order to understand what he is talking about. One example comes up a lot in ספר משלי: the “good woman”. Is that meant to be advice about shidduchim, or is the woman here a metaphor?
משלי: כל דבריו דוגמות ומשלים; משל התורה באשה טובה, ומשל העובדי גלולים באשה זונה.
Ibn Ezra, however, takes it literally:
להצילך מאשה זרה: פירושו כי כאשר התבונה תנצרכה מאיש רע כן תצילך מאשה רעה ונכריה בעבור שלא למדו מעשה הטוב כאילו הם מזרע זר ונכרי.
And that interpretation fits with Shlomo’s life and his downfall:
א והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה; מואביות עמניות אדמית צדנית חתית׃ ב מן הגוים אשר אמר ה׳ אל בני ישראל לא תבאו בהם והם לא יבאו בכם אכן יטו את לבבכם אחרי אלהיהם בהם דבק שלמה לאהבה׃ ג ויהי לו נשים שרות שבע מאות ופלגשים שלש מאות; ויטו נשיו את לבו׃ ד ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים; ולא היה לבבו שלם עם ה׳ אלקיו כלבב דויד אביו׃ ה וילך שלמה אחרי עשתרת אלהי צדנים; ואחרי מלכם שקץ עמנים׃ ו ויעש שלמה הרע בעיני ה׳; ולא מלא אחרי ה׳ כדוד אביו׃
So, you could take the נשים of ספר משלי as literal: Shlomo is relating the experience of his life. Or, you could take them as metaphoric, and Shlomo is using the examples from his life to explain the nature of wisdom. We will take Rashi’s approach and assume that the stories of good and bad women are metaphors for good and bad wisdom.
To help us understand the ספר, he starts by introducing himself:
משלי שלמה בן דוד מלך ישראל׃
הפועל הוא שלמה בן דוד, ואמר בו שלשה תארים, כי האמתיות יתודעו, א] ע״י החכמה או הנבואה, ועל זה אמר שלמה, שהוא היה חכם וחל עליו רוח אלקים, ב] יתודעו ע״י הקבלה, ועל זה אמר בן דוד והיה לו קבלה מאבותיו. ג] ע״י הבחינה והנסיון, שזה ישלם ע״י קבוצת חכמים רבים, ועז״א מלך ישראל, שע״י שהיה מלך על עם חכם ונבון הזה היו כל החכמים נאספים אליו, והיה בכחו לבחון כל הענינים, כמ״ש (קהלת ז:כג) כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה.
And then he has an introductory paragraph:
ב לדעת חכמה ומוסר; להבין אמרי בינה׃ ג לקחת מוסר השכל; צדק ומשפט ומשרים׃ ד לתת לפתאים ערמה; לנער דעת ומזמה׃ ה ישמע חכם ויוסף לקח; ונבון תחבלות יקנה׃ ו להבין משל ומליצה; דברי חכמים וחידתם׃
We will look at all these items in more detail.
And he tells us the starting assumption that underlies everything that is to come.
יראת ה׳ ראשית דעת; חכמה ומוסר אוילים בזו׃
Start from יראת ה׳, and don’t reject discipline (that is the way of the fool).
R’ Yisrael Salanter once said that the “eleventh commandment” is “Don’t be a fool”…
So lets learn some חכמה. First we have to look at the structure of ספר משלי. When ספר מלכים describes Shlomo’s wisdom, it says:
וידבר שלשת אלפים משל; ויהי שירו חמשה ואלף׃
But we don’t find three thousand apothegms in our book. So Rashi takes אלפים midrashically, as though it was from the Aramaic root אלוף, to learn (source of the modern Hebrew אולפן).
שלשת אלפים משל: שלשת למודי משלות, שלש פעמים כתוב ”משלי שלמה“ בספר משלי.
The midrash spells those out:
שלש משלות אמר: (משלי א:א): מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. (משלי י:ט): מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶּן חָכָם יְשַׂמַח אָב. (משלי כה:א): גַּם אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה.
משלי שלמה בן דוד מלך ישראל׃
משלי שלמה; בן חכם ישמח אב; ובן כסיל תוגת אמו׃
גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה׃
So we have three books of משלי, the first in chapters 1 through 9 and the second in chapters 10 through 24. We will have to see what the difference is between them. The third book is interesting, because even though it is composed of “משלי שלמה”, it was transcribed some 300 years later, at the time of Chizkiyahu. That book is in chapters 25 through 29, because the last two chapters are appendices that are attributed to others (though, as we will see, the aggadah says that both were pseudonyms of Shlomo himself).
דברי אגור בן יקה המשא; נאם הגבר לאיתיאל; לְאִיתִיאֵל וְאֻכָל׃
דברי למואל מלך משא אשר יסרתו אמו׃
Interestingly, the most famous perek of משלי, אשת חיל, is part of that last appendix.
So, now to look at that first book, משלי שלמה בן דוד…