ה ויאמר דוד אל אכיש אם נא מצאתי חן בעיניך יתנו לי מקום באחת ערי השדה ואשבה שם; ולמה ישב עבדך בעיר הממלכה עמך׃ ו ויתן לו אכיש ביום ההוא את צקלג; לכן היתה צקלג למלכי יהודה עד היום הזה׃ Shimon Says I want to look for a moment at Ziklag. Where is it, and why is it important that it became a holding of מלכי יהודה? We find it mentioned in נחלת יהודה: כ זאת נחלת מטה בני יהודה למשפחתם׃ כא ויהיו הערים מקצה למטה בני יהודה אל גבול אדום בנגבה קבצאל ועדר ויגור׃ כב וקינה ודימונה ועדעדה׃ כג וקדש וחצור ויתנן׃ כד זיף וטלם ובעלות׃ כה וחצור חדתה וקריות חצרון היא חצור׃ כו אמם ושמע ומולדה׃ כז וחצר גדה וחשמון ובית פלט׃ כח וחצר שועל ובאר שבע ובזיותיה׃ כט בעלה ועיים ועצם׃ ל ואלתולד וכסיל וחרמה׃ לא וצקלג ומדמנה וסנסנה׃ לב ולבאות ושלחים ועין ורמון; כל ערים עשרים ותשע וחצריהן׃ But really it belonged to נחלת שמעון: א ויצא הגורל השני לשמעון למטה בני שמעון למשפחותם; ויהי נחלתם בתוך נחלת בני יהודה׃ ב ויהי להם בנחלתם באר שבע ושבע ומולדה׃ ג וחצר שועל ובלה ועצם׃ ד ואלתולד ובתול וחרמה׃ ה וצקלג ובית המרכבות וחצר סוסה׃ ו ובית לבאות ושרוחן; ערים שלש עשרה וחצריהן׃ ז עין רמון ועתר ועשן; ערים ארבע וחצריהן׃ ח וכל החצרים אשר סביבות הערים האלה עד בעלת באר ראמת נגב; זאת נחלת מטה בני שמעון למשפחתם׃ ט מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון; כי היה חלק בני יהודה רב מהם וינחלו בני שמעון בתוך נחלתם׃ But what happened to בני שמעון? We never hear from them again. If they were mixed in with יהודה, why aren't they part of the "two" tribes of the Kingdom of Judah after the split? The history is outlined in דברי הימים: כד בני שמעון; נמואל וימין יריב זרח שאול׃ כה שלם בנו מבשם בנו משמע בנו׃ כו ובני משמע חמואל בנו זכור בנו שמעי בנו׃ כז ולשמעי בנים ששה עשר ובנות שש ולאחיו אין בנים רבים; וכל משפחתם לא הרבו עד בני יהודה׃ כח וישבו בבאר שבע ומולדה וחצר שועל׃ כט ובבלהה ובעצם ובתולד׃ ל ובבתואל ובחרמה ובציקלג׃ לא ובבית מרכבות ובחצר סוסים ובבית בראי ובשערים; אלה עריהם עד מלך דויד׃ לב וחצריהם עיטם ועין רמון ותכן ועשן; ערים חמש׃ לג וכל חצריהם אשר סביבות הערים האלה עד בעל; זאת מושבתם והתיחשם להם׃ לד ומשובב וימלך ויושה בן אמציה׃ לה ויואל; ויהוא בן יושביה בן שריה בן עשיאל׃ לו ואליועיני ויעקבה וישוחיה ועשיה ועדיאל וישימאל ובניה׃ לז וזיזא בן שפעי בן אלון בן ידיה בן שמרי בן שמעיה׃ לח אלה הבאים בשמות נשיאים במשפחותם; ובית אבותיהם פרצו לרוב׃ לט וילכו למבוא גדר עד למזרח הגיא לבקש מרעה לצאנם׃ מ וימצאו מרעה שמן וטוב והארץ רחבת ידים ושקטת ושלוה; כי מן חם הישבים שם לפנים׃ מא ויבאו אלה הכתובים בשמות בימי יחזקיהו מלך יהודה ויכו את אהליהם ואת המעינים (המעונים) אשר נמצאו שמה ויחרימם עד היום הזה וישבו תחתיהם; כי מרעה לצאנם שם׃ מב ומהם מן בני שמעון הלכו להר שעיר אנשים חמש מאות; ופלטיה ונעריה ורפיה ועזיאל בני ישעי בראשם׃ מג ויכו את שארית הפלטה לעמלק; וישבו שם עד היום הזה׃ פתרון כשהרבו בני יהודה עשו תרעומות על בני שמעון מימי שאול ורצו לגרשם מארצם ולא היה יכול לגרשם ואף כי היה כל ימיו בטירדה ובמלחמות וכשמלך דוד באו שבטו לשאול מבני שמעון את ארצם שהשאילו להם והלך דוד וגר שם כי שאול לא חשש בכך מפני שנאת דוד שהיה מיהודה וזהו שכתב אלה עריהם עד מלך דוד וכשמלך גרשם. מפי׳ רבי אליעזר בר משולם ז״ל וכן פי׳ לי רבי שלמה בר לוי אחי רבי משה הדרשן. כשמלך דוד וחזקו בני יהודה גרשום בני יהודה מנחלתם והם בקשו להם נחלה, כמו שאמרו וילכו למבוא גדור עד למזרח הגי ומהם מן בני שמעון הלכו להר שעיר וכו' כי הלכו הנה והנה לבקש נחלה, ומה שאמר זאת משבותם והתיחסם להם, ר״ל כי אלה חמש ערים וחצריהם נשארו להם ולא גרשום משם בני יהודה. So they had their cities in Judah עד מלך דויד. We don't know any details (the Malbim says כי במלוך דוד היתה צקלג למלכי יהודה ונגרעה מנחלת בני שמעון, connecting it to our story) , but at that time they were reduced to only 5 cities, and by the time of חזקיהו they migrated east עד למזרח הגיא, presumably east of the Aravah valley, and some south into שעיר and the Negev (the territory of עמלק). But the split, the point that they no longer were considered part of Judah, came well before that. We have a story from the time of Asa, the grandson of Rehoboam: ח וכשמע אסא הדברים האלה והנבואה עדד הנביא התחזק ויעבר השקוצים מכל ארץ יהודה ובנימן ומן הערים אשר לכד מהר אפרים; ויחדש את מזבח ה׳ אשר לפני אולם ה׳׃ ט ויקבץ את כל יהודה ובנימן והגרים עמהם מאפרים ומנשה ומשמעון; כי נפלו עליו מישראל לרב בראתם כי ה׳ אלקיו עמו׃ And after the time of חזקיהו, in the renaissance of יאשיהו, we see that שמעון was as "foreign" a territory as אפרים: א בן שמונה שנים יאשיהו במלכו; ושלשים ואחת שנה מלך בירושלם׃ ב ויעש הישר בעיני ה׳; וילך בדרכי דויד אביו ולא סר ימין ושמאול׃ ג ובשמונה שנים למלכו והוא עודנו נער החל לדרוש לאלקי דויד אביו; ובשתים עשרה שנה החל לטהר את יהודה וירושלם מן הבמות והאשרים והפסלים והמסכות׃ ד וינתצו לפניו את מזבחות הבעלים והחמנים אשר למעלה מעליהם גדע; והאשרים והפסלים והמסכות שבר והדק ויזרק על פני הקברים הזבחים להם׃ ה ועצמות כהנים שרף על מזבחותים (מזבחותם); ויטהר את יהודה ואת ירושלם׃ ו ובערי מנשה ואפרים ושמעון ועד נפתלי בחר בתיהם (בחרבתיהם) סביב׃ ז וינתץ את המזבחות ואת האשרים והפסלים כתת להדק וכל החמנים גדע בכל ארץ ישראל; וישב לירושלם׃ So there seems to be a backstory to David's selection of Ziklag as his new base of operations. It is in effect his first act as מלך יהודה, to expand its territory (under Philistine suzerainty) but dispossessing the tribe of Shimon. They eventually end up pushed into territory outside the bounds of ארץ ישראל. I am not surprised that they joined the rebellion of Jeroboam and became part of the "Northern" Kingdom of Israel. עד היום הזה Back to our story, and the comment that היתה צקלג למלכי יהודה עד היום הזה. What does it mean to say עד היום הזה? "Until today"? "Unto this very day"? It comes up all the time in תנ״ך (83 times according to my concordance) but when you think about it deeply, it is very unusual. The narrator in תנ״ך is always omniscient and omnipresent; there's never a sense that he is a person talking to the reader. Meir Sternberg points out that this, as a literary technique, emphasizes the divine nature of the text; we are not meant to get a sense that there is a human author writing this in a specific time and for a specific audience. It is of course true that, after the תורה itself, נ״ך is written by divinely-inspired human beings, but the author never interposes himself into the story; there is no "I" or "now", except in quotations. There are, to my knowledge, only three exceptions, and each requires an explanation (which is beyond our scope here). But listen to how dissonant they sound from what we would expect: ב בעת ההיא אמר ה׳ אל יהושע עשה לך חרבות צרים; ושוב מל את בני ישראל שנית׃ ג ויעש לו יהושע חרבות צרים; וימל את בני ישראל אל גבעת הערלות׃ ד וזה הדבר אשר מל יהושע; כל העם היצא ממצרים הזכרים כל אנשי המלחמה מתו במדבר בדרך בצאתם ממצרים׃ ה כי מלים היו כל העם היצאים; וכל העם הילדים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו׃ ו כי ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר עד תם כל הגוי אנשי המלחמה היצאים ממצרים אשר לא שמעו בקול ה׳; אשר נשבע ה׳ להם לבלתי הראותם את הארץ אשר נשבע ה׳ לאבותם לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש׃ ז ואת בניהם הקים תחתם אתם מל יהושע; כי ערלים היו כי לא מלו אותם בדרך׃ ו ויאמר לו הנה נא איש אלקים בעיר הזאת והאיש נכבד כל אשר ידבר בוא יבוא; עתה נלכה שם אולי יגיד לנו את דרכנו אשר הלכנו עליה׃ ז ויאמר שאול לנערו והנה נלך ומה נביא לאיש כי הלחם אזל מכלינו ותשורה אין להביא לאיש האלקים; מה אתנו׃ ח ויסף הנער לענות את שאול ויאמר הנה נמצא בידי רבע שקל כסף; ונתתי לאיש האלקים והגיד לנו את דרכנו׃ ט לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלקים לכו ונלכה עד הראה; כי לנביא היום יקרא לפנים הראה׃ ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה׳ אלקינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום׃ But then there's this phrase עד היום הזה. Always the same wording, and it's not clear how long a time period it's talking about. If we interpret it as "until this day, the day that I the author am writing these words", then they often make no sense: ויקבר אתו בגי בארץ מואב מול בית פעור; ולא ידע איש את קברתו עד היום הזה׃ If Moshe wrote these words, then "until now" has no meaning. And even if we want to say Joshua wrote the last few verses, then he's writing immediately after Moshe's death. What does it mean to say "until now"--for the past few days? We could argue that this is evidence for the Documentary Hypothesis, that the Torah was compiled centuries later with editorial insertions by the redactor, then there's a line in יהושע that is incomprehensible: ואת היבוסי יושבי ירושלם לא יוכלו (יכלו) בני יהודה להורישם; וישב היבוסי את בני יהודה בירושלם עד היום הזה׃ This must have been written early, before David conquered Jerusalem. That's consistent with חז״ל's statement that Joshua and Pinchas wrote ספר יהושע, but what late Judean author would write וישב היבוסי את בני יהודה בירושלם עד היום הזה? And throughout תנ״ך there are examples like this, where it's hard to place the author in a time where "until the day I am writing" makes sense. So I would reframe how we look at this phrase. It's a fixed set of words that should be taken as a whole, not read analytically. It is an idiom, that should be translated as the Radak does here: היתה למלכי יהודה מהיום ההוא ומעלה. It may be written as a statement of intent, or of prophecy, or a commandment, but it means "from then on", not "until a specific time". ##מלכי יהודה Still the phrase היתה צקלג למלכי יהודה עד היום הזה is very difficult. Why mention מלכי יהודה? There were no מלכי יהודה until after the kingdom split, and ספר שמואל was written well before that: שמואל כתב ספרו...דאסקיה גד החוזה ונתן הנביא And that comes from דברי הימים explicitly: ודברי דויד המלך הראשנים והאחרנים הנם כתובים על דברי שמואל הראה ועל דברי נתן הנביא ועל דברי גד החזה׃ One answer is that of the Abarbanel, that ספר שמואל was acrtually finally compiled much later: וידמה שירמיהו כאשר רצה לכתוב ספר מלכים הבין ספר שמואל הקודם אליו והוא קבץ מאמרי הנביאים הנזכרים בספר ואין ספק שהוסיף בו דברים לביאור המאמרים כפי מה שראה וזהו אומרו עד היום הזה. The Nachlas Shimon (Shimon Zarchi, Poland and Israel, d. 1860), cited in the Artscroll Shmuel, proposed that נתן actually lived until after the split (some 60+ years after he is introduced) and so saying מלכי יהודה would not be inappropriate. However, this does not address why this comment is inserted here. I think that even during the reigns of David and Solomon, in a nominally united kingdom, they really were both מלכי יהודה and מלכי ישראל, similar to the official title of the British king before the Act of Union, "King of England, Scotland, France and Ireland". בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים; ובירושלם מלך שלשים ושלש שנה על כל ישראל ויהודה׃ ויהי המלך שלמה מלך על כל ישראל׃ וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן ועד באר שבע כל ימי שלמה׃ I suspect that Ziklag remained the domain of David and his descendants in their capacity as מלכי יהודה (whether we read the עד היום הזה as prophetic foreshadowing or historical retrospective). This ties into what we saw before about the history of שבט שמעון, and their loss of Ziklag. There is a subtle criticism of David here; David is acting not as king of all Israel, but as the ruler and advocate for his own tribe. The origin of the schism that would eventually destroy his kingdom are already visible here, as he begins his first role as a true leader.