When we looked at the “song” of the cows that brought the ארון back to Israel, we mentioned that the Midrash listed a number of possibilities that we associated with the שירה of the משכן, written by Moshe himself. One of these תהילים in particular is associated with that incident:
רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק בשם ר׳ אבא: למה לקו אנשי בית שמש? על ידי שהיו מליזין בארון. אמר הקדוש ברוך הוא: אילו תרנגולתו של אחד מהם אבדה היה מחזיר עליה כמה פתחים להביאה, וארוני בשדה פלשתים שבעה חדשים ואין אתם משגיחים בו! אם אין אתם משגיחים עליו, אני אשגיח עליו (תהלים צח:א): ”הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו“.
That’s part of the message of this פרק: ה׳ takes care of His own. It’s different from the other ones we looked at (צג, צז and צט are ה׳ מלך psalms; צו is another שירו לה׳ שיר חדש) that are more generic messages.
And there’s one other way that תהילים צח is different from the others: this one has a כותרת, an introduction. But that introduction is unique:
(שמואל א ו) ”וישרנה הפרות בדרך על דרך בית שמש וגו׳“. מאי וישרנה? א״ר יוחנן משום ר״מ שאמרו שירה…ומאי שירה אמרו?…ור״ש בן לקיש אמר: מזמורא יתמא (תהילים צח) ”מזמור שירו לה׳ שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו“.
יתמא: שלא הוזכר שם אמרו.
וקשה, דהא כמה מזמורים יש כיוצא בו מזמור לתודה (תהלים ק) מזמור שיר ליום השבת (שם צב) שלא הוזכר שם האומרן. ונראה לפרש שקרא לו יתמא משום שלא הוזכר על מה נאמר…ואע״פ שיש יושב בסתר עליון (שם צא) אשרי האיש (שם א) ה׳ מלך גאות לבש (שם צג) שלא הוזכר על מה נעשו, מ״מ אין כתוב בהן מזמור.
ולמאן דאמר מזמור יתמא, ר״ל מזמור שהוא כולל שלא נזכר שם האומר, ולפיכך מזמור זה שייך על הכלל על כל נס שעושה הקדוש ברוך הוא [כי] זה המזמור כולל הכל. ודבר זה ראוי להם, כי לא שייך דבר מיוחד אל הבהמה, ולפיכך במזמור הזה של שירו לו שיר חדש כי נפלאות עשה, ר״ל על שם הפלא שעשה הקדוש ברוך הוא יש לשורר על זה, ולכך היא מזמור יתמא לא נזכר שם האומר שיהיה מיוחד אליו…
So let’s look at this “orphaned song”.
א מזמור שירו לה׳ שיר חדש כי נפלאות עשה;
הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו׃
ב הודיע ה׳ ישועתו; לעיני הגוים גלה צדקתו׃
ג זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל;
ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו׃
ד הריעו לה׳ כל הארץ; פצחו ורננו וזמרו׃
ה זמרו לה׳ בכנור; בכנור וקול זמרה׃
ו בחצצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה׳׃
ז ירעם הים ומלאו; תבל וישבי בה׃
ח נהרות ימחאו כף; יחד הרים ירננו׃
ט לפני ה׳ כי בא לשפט הארץ;
ישפט תבל בצדק; ועמים במישרים׃
This is strikingly similar to תהילים צו. It starts with a call to all the nations to sing to ה׳, and ends with nature itself singing to ה׳, and the acknowledgement of ה׳'s reign in the world, לפני ה׳ כי בא לשפט הארץ. But it is a little different. This is a מזמור.
עיקר שירה בפה וכלי לבסומי קלא הוא דעבידא (ערכין יא,א). A שיר is vocal; מזמור is associated with כלי זמרה and is appropriate for ימות משיח. According to the gemara, music with instruments should be forbidden entirely after the חורבן:
וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר, כולם; וכל מיני זמר, וכל משמיעי קול של שיר—אסור לשמוח בהן, ואסור לשומען: מפני החורבן. ואפילו שירה בפה על היין—אסורה…וכבר נהגו כל ישראל, לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לקל וכיוצא בהן על היין.
David implemented שירה with instrumental accompaniment, anticipating that he would build the permanent בית המקדש.
So this perek is a מזמור, a שיר of the future, but it is anonymous. We still don’t know who will have written it, as it were.
תהילים צו that we looked at last time is a שירו לה׳ שיר חדש about the future. This is the song to be sung in the future, when לעיני הגוים גלה צדקתו. And that’s why it’s different from תהילים צו. This is all about the instruments, more than the voice:
ד הריעו לה׳ כל הארץ; פצחו ורננו וזמרו׃
ה זמרו לה׳ בכנור; בכנור וקול זמרה׃
ו בחצצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה׳׃
The fact that this psalm is not linked to one author or event attests to its universal quality. It is truly the psalm of the future…Every creature…will turn towards G-d and recognize the Torah as the focal point of creation.
…אמרי ליה ישראל עשר שירות, הראשונה במצרים…השנית על הים …השלישית על הבאר…הרביעית אמר משה…החמישית (יהושע י) אז ידבר יהושע לה׳…הששית (שופטים ה) ותשר דבורה וברק…השביעית (שמואל ב כב) וידבר דוד לה׳ את דברי השירה, השמינית (תהלים ל) מזמור שיר חנוכת הבית לדוד…התשיעית של שלמה שיר השירים, העשירית לעתיד מזמור שירו לה׳ שיר חדש כי נפלאות עשה (תהלים צח).
There is another difference: תהילים צו never mentions the Jews. It is meant for the entire world. This perek is very clear: ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו. The salvation that ה׳ has revealed is that of his people, בני ישראל.
החסד והאמונה שהיה לו עם בית ישראל להוציאם מן הגלות, זָכַר אותם להם והוציאם לעיני כל.
זהו שאמר הכתוב שירו לה׳ שיר חדש תהלתו מקצה הארץ (ישעיה מב:י), שעתידין לשורר שירה על תשועתן של ישראל…ירעם הים ומלואו. כל זה בשביל גלותן של ישראל, ללמדך שאין שמחה שלימה עד שישראל נגאלין.
So while this seems to be simply a variation on the theme of Psalm 96, it actually has a different message, one aimed at us rather than the whole world.
When we looked at the 11 תהילים attributed to Moshe, we noted that 90 and 91 were associated with the building of the משכן, 92 and 94 were associated with the slavery in Egypt, 100 was associated with the קרבן תמיד, and 93, 96, 97, 98 and 99 were associated with the daily עבודה. That leaves צה, לכו נרננה. Where does that fit in?
א לכו נרננה לה׳; נריעה לצור ישענו׃
ב נקדמה פניו בתודה; בזמרות נריע לו׃
ג כי א־ל גדול ה׳; ומלך גדול על כל אלהים׃
ד אשר בידו מחקרי ארץ; ותועפת הרים לו׃
ה אשר לו הים והוא עשהו; ויבשת ידיו יצרו׃
ו באו נשתחוה ונכרעה; נברכה לפני ה׳ עשנו׃
ז כי הוא אלקינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו;
היום אם בקלו תשמעו׃
ח אל תקשו לבבכם כמריבה; כיום מסה במדבר׃
ט אשר נסוני אבותיכם; בחנוני גם ראו פעלי׃
י ארבעים שנה אקוט בדור ואמר עם תעי לבב הם;
והם לא ידעו דרכי׃
יא אשר נשבעתי באפי; אם יבאון אל מנוחתי׃
From the text, it clearly cannot have been written for use in the משכן originally; it mentions ארבעים שנה אקוט בדור. I think it was written at the end of those forty years, as a sort of introduction to תהילים צו, the original שיר של יום, שירו לה׳ שיר חדש. This starts very similarly, except it’s addressed to “us”—לכו נרננה—rather than “you”—שירו. We (the author, Moshe, and the audience) all praise ה׳, with almost the same words as תהילים צו, גדול ה׳ ומהלל מאד; נורא הוא על כל אלהים.
But the tone changes in פסוק ז. It’s no longer an invitation to celebrate but an exhortation: Don’t mess this up like you did last time. הוא אלקינו ואנחנו עם מרעיתו…היום אם בקלו תשמעו.
He brings up the sin of מסה ומריבה:
א ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין למסעיהם על פי ה׳; ויחנו ברפידים ואין מים לשתת העם׃
ב וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה; ויאמר להם משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה׳׃
ג ויצמא שם העם למים וילן העם על משה; ויאמר למה זה העליתנו ממצרים להמית אתי ואת בני ואת מקני בצמא׃
ד ויצעק משה אל ה׳ לאמר מה אעשה לעם הזה; עוד מעט וסקלני׃
ה ויאמר ה׳ אל משה עבר לפני העם וקח אתך מזקני ישראל; ומטך אשר הכית בו את היאר קח בידך והלכת׃
ו הנני עמד לפניך שם על הצור בחרב והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם; ויעש כן משה לעיני זקני ישראל׃
ז ויקרא שם המקום מסה ומריבה; על ריב בני ישראל ועל נסתם את ה׳ לאמר היש ה׳ בקרבנו אם אין׃
It’s important to note that at מסה ומריבה, both Moshe and the people sinned. The people by questioning G-d’s providence (היש ה׳ בקרבנו אם אין), and Moshe by questioning the people’s faith (עוד מעט וסקלני).
עבר לפני העם: וראה אם יסקלוך, למה הוצאת לעז על בני.
This was the first time Moshe as the leader of בני ישראל demonstrates the impatience that will lead to his fate. He will not lead them into ארץ ישראל; אשר נשבעתי באפי; אם יבאון אל מנוחתי applies to him as well.
וחטאו, עליו השלום, היה שנטה אל אחד משני הקצוות במעלה ממעלות המידות, והיא הסבלנות, כאשר נטה אל הכעס, באומרו: (במדבר כ:י) “שמעו נא המורים”. דקדק ה׳ עליו שיהיה איש כמוהו כועס בפני קהל ישראל, במקום שאין ראוי בו הכעס…
Thus this psalm is aimed at himself as well; נקדמה פניו בתודה. We all need to express our appreciation and gratitude to ה׳.
And reading this perek as an introduction to the next gives שירו לה׳ שיר חדש a very different meaning. ה׳ was angry with us and swore not to give us מנוחה. Now we need to sing a different tune, a שיר חדש in our relationship with Him, that will allow the אחרית הימים that was lost in the 40 years in the wilderness.