We’ve been dealing with the service that David set up when he brought the ארון to Jerusalem, and the תהילים that were said there. Part of that service was the singing of the לויים, under the leadership of Asaf:
ויעזב שם לפני ארון ברית ה׳ לאסף ולאחיו; לשרת לפני הארון תמיד לדבר יום ביומו׃
Who was Asaf? There were three leaders of the Levites, one from each of Levi’s sons:
טז ואלה אשר העמיד דויד על ידי שיר בית ה׳; ממנוח הארון׃
יז ויהיו משרתים לפני משכן אהל מועד בשיר עד בנות שלמה את בית ה׳ בירושלם; ויעמדו כמשפטם על עבודתם׃
יח ואלה העמדים ובניהם; מבני הקהתי הימן המשורר בן יואל בן שמואל׃
יט בן אלקנה בן ירחם בן אליאל בן תוח׃
כ בן ציף (צוף) בן אלקנה בן מחת בן עמשי׃
כא בן אלקנה בן יואל בן עזריה בן צפניה׃
כב בן תחת בן אסיר בן אביסף בן קרח׃
כג בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל׃
כד ואחיו אסף העמד על ימינו אסף בן ברכיהו בן שמעא׃
כה בן מיכאל בן בעשיה בן מלכיה׃
כו בן אתני בן זרח בן עדיה׃
כז בן איתן בן זמה בן שמעי׃
כח בן יחת בן גרשם בן לוי׃
כט ובני מררי אחיהם על השמאול איתן בן קישי בן עבדי בן מלוך׃
ל בן חשביה בן אמציה בן חלקיה׃
לא בן אמצי בן בני בן שמר׃
לב בן מחלי בן מושי בן מררי בן לוי׃
We’re going to look at the roles of these three, אסף, הימן and איתן (who is probably called ידותון in later chapters of דברי הימים; we’ll deal with that later). They were more than just singers; they wrote תהילים as well:
דוד כתב ספר תהלים ע״י עשרה זקנים: ע״י אדם הראשון, על ידי מלכי צדק, ועל ידי אברהם, וע״י משה, ועל ידי הימן, וע״י ידותון, ועל ידי אסף, ועל ידי שלשה בני קרח.
עשרה בני אדם אמרו ספר תהלים, אדם הראשון, ואברהם, משה, ודוד, ושלמה, על אילין חמשה לא איתפלגון. אילין חמשה אחרנייתא מאן אינון, רב ורבי יוחנן, רב אמר אסף והימן וידותון ושלשה בני קרח ועזרא, ר׳ יוחנן אמר אסף והימן וידותון אחד, ושלשה בני קרח אחד, ועזרא. על דעת רב אין אסף בכלל בני קרח, על דעת ר׳ יוחנן הוא אסף דהכא הוא אסף דתמן, אלא על ידי שהיה בן תורה זכה לומר שירה עם אחיו, וזכה לומר שירה בפני עצמו…
Note that ר׳ יוחנן can’t claim that אסף was literally one of בני קרח but ואחיו אסף העמד על ימינו (which isn’t literal either). He was one of the three “singing Levites”, called בני קרח. And he was one of the most prolific. 73 chapters of תהילים are attributed לדוד; the next most common is the 12 chapters attributed לאסף. Whether they were all written by him or dedicated to him, we will have to deal with later.
And Asaf was more than a singer and a poet:
לבני אסף זכור ויוסף ונתניה ואשראלה בני אסף; על יד אסף הַנִּבָּא על ידי המלך׃
הנבא: על אסף יאמר שהיה מתנבא ברה״ק ע״י המלך כי הוא הכינו להיישירו אל הנבואה.
ויאמר יחזקיהו המלך והשרים ללוים להלל לה׳ בדברי דויד ואסף החזה; ויהללו עד לשמחה ויקדו וישתחוו׃
And his role as a נביא informed his role as an author of תהילים. A נביא comes not to give new laws but to remind you of what you already knew:
והחלק השני [של תפקידו של נביא], שיקרא לעבודת ה׳ ויזהיר על תורתו, ויצוה בני אדם על שמירת התורה בלי תוספת ולא גרעון, כמו שאמר אחרון הנביאים ”זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים“. ויבטיח טובות לשומריה ועונש לעוברים עליה כמו שעשו ישעיה וירמיה ויחזקאל וזולתם.
Th‘ newspaper does ivrything f’r us. It…comforts th’ afflicted, afflicts th' comfortable…
The primary social function of a religious society is to speak the truth to power.
Many Asaf’s chapters of תהילים are written to comfort th‘ afflicted and afflict th’ comfortable. We looked at תהילים עח a while ago, which had an implicit warning to מלכות דוד. I want to look at a perek that is very familiar to us, the שיר של יום for Tuesday:
א מזמור לאסף;
אלקים נצב בעדת אל; בקרב אלהים ישפט׃
ב עד מתי תשפטו עול; ופני רשעים תשאו סלה׃
ג שפטו דל ויתום; עני ורש הצדיקו׃
ד פלטו דל ואביון; מיד רשעים הצילו׃
ה לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו;
ימוטו כל מוסדי ארץ׃
ו אני אמרתי אלהים אתם; ובני עליון כלכם׃
ז אכן כאדם תמותון; וכאחד השרים תפלו׃
ח קומה אלקים שפטה הארץ; כי אתה תנחל בכל הגוים׃
עדת אל could be “in the community of G-d” or “community of the powerful”, but the parallel קרב אלהים has to be the latter. Assuming it’s not an endorsement of idolatry, we have to translate אלהים as judges. It’s an example of antanaclasis (“We must, indeed, all hang together or, most assuredly, we shall all hang separately”):
ו כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר וגנב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים׃
ז אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלהים; אם לא שלח ידו במלאכת רעהו׃
ח על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם; אשר ירשיען אלהים ישלם שנים לרעהו׃
ב ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה; ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו׃
ג ויאמר ה׳ לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר; והיו ימיו מאה ועשרים שנה׃
ד הנפלים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם; המה הגברים אשר מעולם אנשי השם׃
בני האלהים: בני השרים והשופטים.
יד ויחר אף ה׳ במשה ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא; וגם הנה הוא יצא לקראתך וראך ושמח בלבו׃
טו ודברת אליו ושמת את הדברים בפיו; ואנכי אהיה עם פיך ועם פיהו והוריתי אתכם את אשר תעשון׃
טז ודבר הוא לך אל העם; והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים׃
At this point, it sounds like a good thing:
רבי חלפתא איש כפר חנניה אומר, עשרה שהיו יושבין ועוסקין בתורה—שכינה עימהן, שנאמר ”אלוקים ניצב בעדת אל“ (תהילים פב:א)…ומניין שאפילו שלושה, שנאמר ”בקרב אלוהים ישפוט“ (תהילים פב,א).
But the judges that Asaf is addressing are getting it all wrong: they are תשפטו עול.
שפטו והצדיקו
But the judges in the Torah’s view have a very specific role that has to balance two contradictory impulses: שפטו והצדיקו, be both just and righteous.
וימלך דוד על כל ישראל; ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו׃
וכן בדוד הוא אומר (שמואל ב ח) ויהי דוד עושה משפט וצדקה. והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה, וצדקה אין משפט? אלא איזהו משפט שיש בו צדקה?…דן את הדין זיכה את הזכאי וחייב את החייב וראה שנתחייב עני ממון ושלם לו מתוך ביתו. זה משפט וצדקה: משפט לזה וצדקה לזה; משפט לזה שהחזיר לו ממון וצדקה לזה ששילם לו מתוך ביתו.
פלטו דל ואביון
And they have to go beyond simply judging the cases that happen to come before them. They have to seek out and uproot injustice:
פלטו: ונגד לעשות משפט לנעשקים ונגזלים מיד בעלי זרוע, אמר פלטו דל ואביון והצילו אותו מיד רשעים הבאים לעשקו .
ימוטו כל מוסדי ארץ
But these judges are ignorant of their role and blind to the danger they pose to society as a whole. Asaf is saying that without justice, the whole world falters.
מלך במשפט יעמיד ארץ; ואיש תרומות יהרסנה׃
This is expressed in the Mishna:
רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלושה דברים העולם קיים—על הדין, ועל האמת, ועל השלום, שנאמר (זכריה ח) אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם.
הדין הוא הנהגת המדינה בצדק.
This mishna contrasts with the more famous one at the beginning of Avot:
שמעון הצדיק היה משיירי אנשי כנסת הגדולה. הוא היה אומר, על שלושה דברים העולם עומד—על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות החסדים.
תורה, עבודה and גמילות החסדים are the religious responsibilities of each individual. דין, אמת and שלום are the responsibilities of society and its leaders:
על שלושה דברים העולם קיים: פירש הר״ב: ישובן של בני אדם מתקיים. ומתיישב בזה הפירוש דלא תקשה אדתנן במשנה ב׳ שלשה דברים אחרים שעליהם העולם עומד. ואע״פ שפירש שם הר״ב שהוא על בריאת העולם שבשבילם נברא….לפיכך מפרש הר״ב דהנך דהכא על יישובן של בני אדם נאמרו. ולא על סבת הויית העולם בכללו. שהרי תורה ועבודה וגמילות חסדים יוכל להתקיים בבני אדם ואע״פ שאינן מתיישבין ביחד כראוי מצד שאין דין אמת ושלום.
אני אמרתי אלהים אתם
Perverting justice turns the powerful from the highest level that humanity can attain to the lowest:
אני אמרתי כו׳: אומרת רוח הקדש בשמו יתברך על הדיינים הבלתי ראויים, הנה אני אמרתי בתורתי עליכם הדיינים אלהים אתם כאומרו ”עד האלהים יבא דבר שניהם“ ”אשר ירשיעון אלהים“.
מצייר שכמו שהיה צריך פועל אלקים ומעשהו לבריאת האדם והעולם, כן צריך משפט ושופטים להעמדת האדם והעולם וקיומם, כי אחר שהאדם מדיני בטבע א״א שלא יקרה ביניהם ריבים ודינים עושק וחמס אשר יבטל הקיבוץ וישוב העולם בכלל אם לא ימצא ביניהם נימוס ומשפט ושופטים, ומצד זה ידמה אותם כאלו הם אלהים יוצרי העולם, כי הם שותפים עמו בזה, שהוא ברא את העולם והם המקיימים אותו, וכמ״ש כל דיין הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית.
כאדם תמותון
And their sin is as bad as the sin of the עץ הדעת:
באמת הואיל ואין אתם נזהרים בה תמותו כמו שמת אדם הראשון על שלא נזהר במצותי.
קומה שפטה הארץ
But in the end justice depends only on ה׳:
קומה אלקים: אסף התחיל להתפלל שיקום ויכרית אותם הדיינין המקולקלין מישראל.
כי אתה: הוא הנוחל הגוים, והכל בידך לשפוט.
And he ends with the prayer that ה׳ judge our judges (and by extension, all of us) in light of human imperfection:
משיבה: אל תביט לשפוט את ישראל לבדם כי לא יצדקו לפניך…אך קומה אלקים שפטה הארץ דרך כלל…אז בהביטך אל יתר אומות יחד, אתה תנחל אותם לנחלה לך כי בערכם בהווסדם יחד יֵרָאֶה מראיתם טוב…כי על ידי שתשפוט את כולם יחד תראה יתרונם, כי אין האור ניכר אלא מתוך החשך…
That world order can only be permanent if it is protected by the principles of law and order. Therefore, O G-d, we beg you to recognize human frailty which makes it almost impossible for man to judge with perfect fairness and precision. Therefore, involve Yourself in the dispensation of justice, so that truth and integrity will enable Your creation to flourish.
And this returns to the theme of the first pasuk, but now asking that ה׳ remain בעדת אל and בקרב אלהים:
אלקים נצב בעדת אל; בקרב אלהים ישפט
The next perek by אסף that I want to look at is a criticism of בני ישראל's religious failings, their בין אדם למקום:
א מזמור לאסף;
א־ל אלקים ה׳ דבר ויקרא ארץ;
ממזרח שמש עד מבאו׃
ב מציון מכלל יפי אלקים הופיע׃
ג יבא אלקינו ואל יחרש;
אש לפניו תאכל; וסביביו נשערה מאד׃
ד יקרא אל השמים מעל; ואל הארץ לדין עמו׃
ה אספו לי חסידי כרתי בריתי עלי זבח׃
ו ויגידו שמים צדקו; כי אלקים שפט הוא סלה׃
ז שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך;
אלקים אלקיך אנכי׃
ח לא על זבחיך אוכיחך; ועולתיך לנגדי תמיד׃
ט לא אקח מביתך פר; ממכלאתיך עתודים׃
י כי לי כל חיתו יער; בהמות בהררי אלף׃
יא ידעתי כל עוף הרים; וזיז שדי עמדי׃
יב אם ארעב לא אמר לך; כי לי תבל ומלאה׃
יג האוכל בשר אבירים; ודם עתודים אשתה׃
יד זבח לאלקים תודה; ושלם לעליון נדריך׃
טו וקראני ביום צרה; אחלצך ותכבדני׃
טז ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי; ותשא בריתי עלי פיך׃
יז ואתה שנאת מוסר; ותשלך דברי אחריך׃
יח אם ראית גנב ותרץ עמו; ועם מנאפים חלקך׃
יט פיך שלחת ברעה; ולשונך תצמיד מרמה׃
כ תשב באחיך תדבר; בבן אמך תתן דפי׃
כא אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך;
אוכיחך ואערכה לעיניך׃
כב בינו נא זאת שכחי א־לוה; פן אטרף ואין מציל׃
כג זבח תודה יכבדנני; ושם דרך אראנו בישע אלקים׃
This psalm starts with a declaration that ה׳ is the All-mighty judge (א־ל אלקים) Who appears out of Jerusalem (ציון מכלל יפי) to manifest over all the earth. ממזרח שמש עד מבאו is a merism meaning everywhere, “from east to west”; not “from dawn to sunset”, meaning at all times. The terms are similar to Moshe’s language in describing מעמד הר סיני:
ויאמר ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבת קדש; מימינו אשדת (אש דת) למו׃
And the language calling the heaven and earth as witnesses is similar:
האזינו השמים ואדברה; ותשמע הארץ אמרי פי׃
Why? לדין עמו. The commentators almost universally translate this as “judge on behalf of His people”:
לדין עמו: לנקום נקמת עמו כמו כי ידין עמו ודם עבדיו יקום
But the sense of the rest of the perek is “judge His people”; this is a psalm of rebuke, a list of the things Israel has done wrong. The gemara sees it this way as well:
א״ר אחא כתיב (תהילים נ:ג) ”וסביביו נשערה מאוד“ מדקדק עמהן כחוט השערה. א״ר יוסי (בר אבין) לא מטעם הזה אלא מן מה דכתיב (תהילים פט:ח) ”ונורא הוא על כל סביביו“ מוראו על הקרובים יותר מן הרחוקים.
And the call is to gather חסידי, כרתי בריתי. I would translate עלי זבח as “about the sacrifices”. The image is of G-d as judge, in court, with Israel in front of Him. All we know is that the agenda involves זבח.
Then, סלה, a musical pause, “hold that thought”.
But ה׳ assures them, it’s not really about the sacrifices. לא על זבחיך אוכיחך. The sacrifices are fine. They’re always there, עולתיך לנגדי תמיד. You keep offering Me animals.
But I don’t need animals; כי לי כל חיתו יער.
That’s the message of this perek: you are missing the point of the קרבנות.ה׳ doesn’t need dead animals; ה׳ wants תודה, gratitude and acknowledgment; and שלם לעליון נדריך, honesty; and קראני ביום צרה, sincere prayer.
This theme is found throughout the נביאים:
ויאמר שמואל החפץ לה׳ בעלות וזבחים כשמע בקול ה׳; הנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים׃
יא לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה׳ שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי׃
יב כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי׃
יג לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי; חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה׃
יד חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי נְשֹׂא׃
טו וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ; יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ׃
טז רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי; חִדְלוּ הָרֵעַ׃
יז לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה׃
ג למה צמנו ולא ראית ענינו נפשנו ולא תדע; הן ביום צמכם תמצאו חפץ וכל עצביכם תנגשו׃
ד הן לריב ומצה תצומו ולהכות באגרף רשע; לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם׃
ה הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו; הלכף כאגמן ראשו ושק ואפר יציע הלזה תקרא צום ויום רצון לה׳׃
ו הלוא זה צום אבחרהו פתח חרצבות רשע התר אגדות מוטה; ושלח רצוצים חפשים וכל מוטה תנתקו׃
ז הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית; כי תראה ערם וכסיתו ומבשרך לא תתעלם׃
3 "Wherefore have we fasted and Thou seest not? Wherefore have we afflicted our soul and Thou takest no knowledge?—Behold in the day of your fast ye pursue your business and exact all your labours.
4 Behold ye fast for strife and contention and to smite with the fist of wickedness; ye fast not this day so as to make your voice to be heard on high.
5 Is such the fast that I have chosen? the day for a man to afflict his soul? Is it to bow down his head as a bulrush and to spread sackcloth and ashes under him? Wilt thou call this a fast and an acceptable day to the LORD?
6 Is not this the fast that I have chosen? to loose the fetters of wickedness to undo the bands of the yoke and to let the oppressed go free and that ye break every yoke?
7 Is it not to deal thy bread to the hungry and that thou bring the poor that are cast out to thy house? when thou seest the naked that thou cover him and that thou hide not thyself from thine own flesh?
עשה צדקה ומשפט נבחר לה׳ מזבח׃
The hypocrisy of בני ישראל is the problem; you may be able לספר חקי and תשא בריתי but it is only עלי פיך. All the Torah learning in the world doesn’t matter if שנאת מוסר.
אם ראית גנב ותרץ עמו: The Targum translates תרץ as רְהֵטְתָא, running. You actually joined with the thieves in their sin. Radak says it’s more subtle (Artscroll translates תרץ as “sanctioned”):
ותרץ: כמו ותרצה, ענין רצון. כלומר, רצית להיות ידך עמו
Again, Asaf is rebuking them for their hypocrisy. And it will grow until you find yourself slandering even בבן אמך תתן דפי.
בבן אמך: שאין לך דין וריב עמו שאינו יורש עמך.
זש״ה (תהלים נ) ”תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי“. אמר ר׳ יוחנן אם הרגלת לשונך לדבר באחיך שאינו בן אומתך סוף בבן אומתך תתן דופי.
הם רוגנים שנא׳ (במדבר כא) וידבר העם באלקים ובמשה, הוי תפלטני מריבי עמי, ומדבר במשה כשעשה את המשכן. אמר משה: יודע אני שישראל איכפת להם; משיחין באחיהם ובאמותם, שנאמר (תהלים נ) ”תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי“…ור׳ יהושע ב״ל אמר: אמר דוד אם דברת בעשו שהוא אחיך סופך לדבר בבן אומתך זה משה; רבן של כל הנביאים שדברו בו שנאמר וידבר העם באלקים ובמשה, אמר משה יודע אני שישראל רוגנים הם; הריני עושה להם חשבון מכל מלאכת המשכן, התחיל לעשות חשבון עמהם אלה פקודי המשכן והוא נותן להם חשבון על כל דבר ודבר.
The fact that I (ה׳) let you get away with this for so long—אלה עשית והחרשתי doesn’t mean that the punishment will not come.
טעם והחרשתי בעבור שאני ארך אפים וכאילו החרשתי.
But your mistake was to think that I was like you, as hypocritical and ignorant as you:
דמית: סבור אתה שאהיה כמוך להתרצות במעשיך הרעים וי״מ דמית כי אינני יודע הנסתרות.
עתה אוכיחך ואערכה לעיניך כל מה שעשית שתדע כי אני ידעתי הכל, ואעפ״י שהארכתי לך העונש עתה תבוא העת לבער הרעים ויהיו ידועים מי הם הטובים ומי הם הרעים, כמו שאמר בנבואת מלאכי (ג:יח): ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו .
Radak adds the point that once the hypocritical “צדיקים” reach the point of דמית היות אהיה כמוך, then they are שנאת מוסר and will no longer accept rebuke. There is no point in ה׳'s mercy if there is no hope of תשובה:
ושמעתי בו פירוש אחר מפי זקן אחד, אמר: אלה עשית והחרשתי, אלה הרעות עשית והארכתי לך עליהם, אבל מה שדמית וחשבת שאהיה גוף כמוך, על זה אוכיחך ואערכה לעיניך כי זה גדולה שברעות.
And the only hope of salvation is to truly honor ה׳; more than יכבדני, you must יכבדנני:
ואף דוד אמר (תהלים נ) זובח תודה יכבדנני, יכבדני איני אומר אלא יכבדנני ב׳ פעמים בעה״ז ובעה״ב.
And how do you get to this point? זבח תודה—understood not as “a thanksgiving offering” but “offering gratitude and acknowledgment”. And then ה׳ will help us return:
ושם דרך:השב אלי אני מלמד ושם דרך לחוטאים לשוב אלי אני אראנו בישועתי.
All I ask of the sinner is that he should make the first move towards repentance…then I will immediately respond and prepare the way for him to return to Me completely.
ב ושבת עד ה׳ אלקיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום; אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך׃
ג ושב ה׳ אלקיך את שבותך ורחמך; ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה׳ אלקיך שמה׃
בא לטהר—מסייעין אותו
And that is the purpose of a נביא, and the message of אסף הַנִּבָּא על ידי המלך.