The next perek I want to look at is a שיר ידידת, a love song.
למנצח על ששנים לבני קרח; משכיל שיר ידידת׃
למנצח: שיר זה יסדוהו בני קרח לכבוד המלך והמלכה ביום חתונתו וביום שמחת לבו.
The expression ביום חתונתו וביום שמחת לבו is of course from שיר השירים:
צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה; בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו׃
And the Malbim makes the point that this is very much like שיר השירים, a love song; in this case it seems to be a wedding song sung to a king and a princess.
ב רחש לבי דבר טוב אמר אני מעשי למלך;
לשוני עט סופר מהיר׃
ג יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך;
על כן ברכך אלקים לעולם׃
ד חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך׃
ה והדרך צלח רכב על דבר אמת וענוה צדק;
ותורך נוראות ימינך׃
ו חציך שנונים; עמים תחתיך יפלו; בלב אויבי המלך׃
The parallel to שיר השירים is important, because it reminds us that the fact that is included in תנ״ך means we have to read it as a religious text, while not losing its surface meaning. This perek is the locus classicus for the idea that אין מקרא יוצא מידי פשוטו:
לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח, ואם יצא חייב חטאת. רבי אליעזר אומר תכשיטין הן לו, וחכ״א אינן אלא לגנאי…
א״ל אביי לרב דימי…מ״ט דר״א דאמר תכשיטין הן לו? דכתיב (תהלים מה:ד) חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ. א״ל רב כהנא למר בריה דרב הונא: האי בדברי תורה כתיב! א״ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו. א״ר כהנא: כד הוינא בר תמני סרי שנין והוה גמירנא ליה לכוליה הש״ס ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא; מאי קמ״ל? דליגמר איניש והדר ליסבר.
We have mentioned many times that פשט includes metaphors and symbolism, but here everyone agrees that the metaphoric reading, of חרב as דברי תורה, is דרש. The פשט reading here is literal. But we need to look at the metaphor as well.
על שושנים: לכבוד תלמידי חכמים יסדו השיר הזה שהם רכים כשושנים ונאים כשושנם, ומרטיבים מעשים טובים כשושנים.
The Artscroll Tehillim reads ששנים as a pun on שֶׂשֹנִים, those who study.
ושננתם לבניך ודברת בם; בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך׃
The “warrior king” here is the Torah scholar.
ותורך: התורה ודבר האמת שתעסוק בו היא תורה אותך טכסיסי המלחמה לעשות ימינך נוראות לפי שהזכיר תלמוד תורה בלשון מלחמה נופל בו ל׳ ימין המיומנת להלחם.
בדברי תורה כתיב: הוי זהיר לחזר על משנתך שתהא מזומנת לך בשעת הדין להביא ראיה כחרב על ירך גבור לנצח במלחמה והוא הודך והדרך.
We see that metaphor elsewhere in תהילים:
כחצים ביד גבור כן בני הנעורים׃
כן בני הנעורים: התלמידים שאדם מעמיד מנעוריו.
אמר רבי ירמיה אמר רבי אלעזר: שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה הקדוש ברוך הוא מצליח להם, שנאמר: וַהֲדָרְךָ צְלַח. אל תקרי: וַהֲדָרְךָ, אלא וַחֲדָדְךָ. ולא עוד אלא שעולין לגדולה, שנאמר: צְלַח רְכַב.
We looked at the lists of David’s warriors in To Form a More Perfect Union, and how the midrash saw all those stories as descriptions of accomplishments in Torah.
מדרשי חז״ל רבים לוקחים פסוקי תנ״ך שנאמרו בהקשר מלחמתי מובהק, ומעבירים אותם לתחומי לימוד התורה ועבודת ה׳. למשל, לפי המדרשים, הגיבורים של דוד לא הלכו למחנה פלשתים כדי לשאוב מים לדוד [ראה שמואל בפרק כג]—אלא הלכו לחכמים לברר דבר הלכה, ובניהו בין יהוידע לא נלחם באריה אלא ביצרו. אפשר היה לחשוב שחכמים משנים את התפיסה שלנו על אבותינו—הם לא היו אנשי מלחמה, כפי שנראה מפשט הכתובים, אלא לומדי תורה.
The perek (as פשט) continues to describe how wonderful this king is, now in peacetime:
ז כסאך אלקים עולם ועד; שבט מישר שבט מלכותך׃
ח אהבת צדק ותשנא רשע;
על כן משחך אלקים אלקיך שמן ששון מחברך׃
This king is a human being, sitting on כסא אלקים. The throne of Israel is the throne of G-d.
ויקם ה׳ את דברו אשר דבר; ואקום תחת דויד אבי ואשב על כסא ישראל כאשר דבר ה׳ ואבנה הבית לשם ה׳ אלקי ישראל׃
וישב שלמה על כסא ה׳ למלך תחת דויד אביו ויצלח; וישמעו אליו כל ישראל׃
Similarly, fighting the wars of Israel is fighting the wars of G-d.
א וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ ב נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים; אחר תאסף אל עמיך׃ ג וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא; ויהיו על מדין לתת נקמת ה׳ במדין׃
But within the metaphor, it is the Torah scholar is sitting on the “throne of G-d”.
כסאך אלקים. כסאך שר ושופט לעולם ועד כענין שנאמר נתתיך אלהים לפרעה (שמות ו׳) ולמה בשביל ששבט מישור שבט מלכותך שמשפטיך אמת וראוי אתה למלוך.
The perek continues to describe the king’s finery:
ט מר ואהלות קציעות כל בגדתיך; מן היכלי שן מני שמחוך׃
י בנות מלכים ביקרותיך; נצבה שגל לימינך בכתם אופיר׃
In the sense of the metaphor, the royal consort of the king, the שגל, is the Torah itself:
פַּלְכֵי מַלְכְּוָתָא אָתִין לְמִקְבֵּל אַפָּךְ וּלְיַקְרוּתָךְ בִּזְמַן דִמְעַתַּד סְפַר אוֹרַיְיתָא בִּסְטַר יְמִינָךְ וּמִתְכַּתְּבָא בְּאוֹבָרִיזִין דְמִן אוֹפִיר׃
And the Torah turns that metaphor into a physical symbol:
טו שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה׳ אלקיך בו; מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא׃…יח והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים׃ יט והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה׳ אלקיו לשמר את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשתם׃ כ לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל׃
Then the volta: the psalmist turns their attention from the king to his bride:
יא שמעי בת וראי והטי אזנך; ושכחי עמך ובית אביך׃
יב ויתאו המלך יפיך; כי הוא אדניך והשתחוי לו׃
יג ובת צר; במנחה פניך יחלו עשירי עם׃
יד כל כבודה בת מלך פנימה; ממשבצות זהב לבושה׃
In the sense of the metaphor, the בת מלך is the Jewish people as a whole, who are to submit to the authority of the Torah (as explained by חז״ל):
שמעי בת וראי: שמעי כנסת ישראל וראי דרך הטוב.
And בת צר could be taken as an apostrophe; the בת מלך is בת צר. But the מפרשים take the phrase בת צר as the subject of the verse; the inhabitants of Tyre, the rich Phonecian merchants, will pay seek your favor, if you listen to the Torah scholars (הטי אזנך):
ובת צור: גם עדת צור בהבאת מנחה יבקשו פניך למלאות שאלתם ועם כי המה העשירים שבכל עם וחשובים.
Tyre is the symbol of wealth through trade rather than war. It is an admirable model, but it is purely materialistic, with no space for the spiritual. In תנ״ך, Tyre is the counterpoint to Jerusalem:
ואמרת לצור הישבת על מבואת ים רכלת העמים אל איים רבים;
כה אמר אדנ־י ה׳ צור את אמרת אני כלילת יפי׃
ספקו עליך כפים כל עברי דרך שרקו וינעו ראשם על בת ירושלם; הזאת העיר שיאמרו כלילת יפי משוש לכל הארץ׃
The Jewish people have to choose between Tyre and Jerusalem.
בן אדם יען אשר אמרה צֹּר על ירושלם האח נשברה דלתות העמים נסבה אלי; אמלאה החרבה׃
ויאמר ה׳ לה שני גיים גוים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו; ולאם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר׃
ולאם מלאם יאמץ: לא ישוו בגדולה , כשזה קם זה נופל; וכן הוא אומר אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה—לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלם.
אם מלאה זו חרבה זו; ואם מלאה זו חרבה זו.
So the psalmist adjures the בת מלך: what are her priorities? Will she follow צור or ירושלים?
But if she chooses correctly, Tyre will bring tribute: במנחה פניך יחלו עשירי עם. And then כל כבודה בת מלך פנימה, which is one of the sources for the concept of צניעות. The other is the pasuk from מיכה:
הגיד לך אדם מה טוב; ומה ה׳ דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך׃
This emphasizes that צניעות is not about sleeve length; it is maintaining the distinction between the private and public domains.
The root of tznius is p’nimiyus, internality. Tznius means being internally focused and determining one’s conduct solely by spiritual intent; maintaining the inherent value of what is good and pure. Someone who serves Hashem with tznius will not allow external factors such as personal and physical feelings to dictate their behaviors…
Tznius, walking in privacy with Hashem alone—impervious to external impact—ensures achievement in all areas of avodas Hashem, and guards its sanctity in the embrace of commitment to the spiritual goal alone.
In the metaphor of שיר השירים, even ביום חתנתו וביום שמחת לבו there is a place for צניעות:
ט אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון׃ י עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן; תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלם׃ יא צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו׃
Hashem [is depicted] as having made for Himself a small private space called an apiryon, which is a sedan chair used for transporting an individual. Mishrashically, this refers to the Mishkan where Hashem met with the Jewish people in private audience…
One who is led by tznius says, “It is enough for me that Hashem knows the good deed I performed” and forgoes any desire to broadcast the success for public acclaim.
And that’s the way Malbim understands Michah (and I would understand our perek): צניעות means not showing off how religious you are. מצוות are not to gain status.
והצנע לכת עם אלקיך: מה שאתה צריך ללכת עם אלקיך (כמו (בראשית ו:ט) אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ), שזה שורש המצות שבין אדם למקום שילך עם אלקים, ללכת בדרכיו ולהתקדש בקדושתו, כמ״ש והייתם קדושים כי קדוש אני, זה יהיה בהצנע ובסתר, כי הם דברים שבינך ובין קונך ובזה טובה הצניעות בל יזיד וירים לבו בעניני החקירה באלקות וכן בל יתחכם על מצותיו, רק ילך בהצנע לכת עם אלקים.
And so the princess (כנסת ישראל) marries the king (חז״ל) and they live happily ever after:
טו לרקמות תובל למלך; בתולות אחריה רעותיה מובאות לך׃
טז תובלנה בשמחת וגיל; תבאינה בהיכל מלך׃
יז תחת אבתיך יהיו בניך; תשיתמו לשרים בכל הארץ׃
יח אזכירה שמך בכל דר ודר; על כן עמים יהודוך לעלם ועד׃
בתולות אחריה רעותיה: ילכו אחריהם כענין שנאמר (זכריה ח:כג) וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹקִים עִמָּכֶם.
תחת אבתיך יהיו בניך tells us that we can restore the glory of the relationship that ה׳ had with the אבות:
וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב״ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלות אבותם שהיה סוד אלו־ה עלי אהליהם, והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים.
And that is a happy ending.