We have almost completed ספר שמואל. We skipped the תהילים-like appendices, פרק כב and the first seven psukim of פרק כג.
We are going to go back now, to פרק כב, which actually is a perek of תהילים, פרק יח, with many subtle differences:
למנצח לעבד ה׳ לדוד;
אשר דברוידבר דודלה׳ את דברי השירה הזאת
ביום הציל ה׳ אותו
מכף כל איביו ומידומכףשאול׃
As Abarbanel puts it, this is David’s anthem:
וידבר דוד להשם את דברי השירה וגו׳: חשבו המפרשים שדוד המלך עליו השלום בסוף ימיו אחרי שהצילו הקדוש ברוך הוא מכל אויביו חבר השירה הזאת להודות להשם הודאה כוללת על כל תשועותיו, ולכן הושמה במקום הזה באחרית המלחמות ותכליתם. ודעתי נוטה שהשירה הזאת דוד חברה בבחרותו בהיותו בתוך צרותיו ועשאה כוללת לכל הצרות, כדי שבכל פעם ופעם שהיה הקדוש ברוך הוא מצילו מכל צרה היה משורר השירה הזאת, והיתה אם כן שגורה בפיו כדי להודות להשם על כל תשועה שעשה עמו להפליא.
Presumably, this was a life-long work in progress, that David wrote and re-wrote many times. Asking which of the two versions is the “real” one is meaningless.
The version in תהילים adds למנצח לעבד ה׳ לדוד. David is uniquely called עבד ה׳, because this perek isn’t really about David’s victory over his enemies; it’s about David’s victory over himself and his dedication to עבודת ה׳.
The first thing to notice is that he would sing this after each victory, but there was one victory that was different: מכף כל איביו ומכף שאול. Saul was not one of כל איביו, even as Saul sought to kill him. The gemara says that even singing about Saul’s death was a mistake:
אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד: דוד, שירה אתה אומר על מפלתו של שאול? אלמלי אתה שאול והוא דוד—איבדתי כמה דוד מפניו. היינו דכתיב (תהילים ז:א): שִׁגָּיוֹן לְדָוִד אֲשֶׁר שָׁר לַה׳ עַל דִּבְרֵי כוּשׁ בֶּן יְמִינִי.
וזכינו בהאי ענינא לכמה שורות מדברי החזו״א זצ״ל שרשם על גליון הגמרא שלו: ”א״ל הקב״ה לדוד, שירה אתה אומר וכו׳“: ודאי היה דוד מצטער על מותו של שאול, כמבואר בכתוב, אלא היה סבור שחייב גם לומר שירה על חלק השלוה שהגיע אליו, וכדאמר (ברכות נט,ב) מֵת אָבִיו וְהוּא יוֹרְשׁוֹ, בַּתְּחִלָּה אוֹמֵר: ”בָּרוּךְ … דַּיַּין הָאֱמֶת“, וּלְבַסּוֹף הוּא אוֹמֵר: ”בָּרוּךְ … הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב“. והקב״ה אמר לו ששגה בזה, דהכא אין לערב שום שמחה משום גודל הצרה. ועוד דהתם הוא מברך על הנכסים שאפשר שימות אביו עני, אבל הכא עיקר השירה על מיתתו, וא״ל הקב״ה אלמלי וכו׳, ואין כאן שמחה לפני אלא גזירה היא מלפני…
There is a lesson here, that David’s son would learn:
בנפל אויבך אל תשמח; ובכשלו אל יגל לבך׃
But David still feels the need to celebrate when ה׳ saves him, and this song reflects that feeling. There is one other “enemy” who fits in that category: David’s son Avshalom. David never sings at Avshalom’s death, because he felt that Avshalom was a victim, not the perpetrator of the rebellion. We will look at this more later.
ב ויאמר
ארחמך ה׳ חזקי׃
ג ה׳ סלעי ומצודתי
ומפלטילי;
א־ליאלקיצורי אחסה בו;
מגני וקרן ישעי
משגבי׃ומנוסי
משעי מחמס תשעני
ד מהלל אקרא ה׳; ומן איביומאיביאושע׃
The midrash notes the parallelism and multiple synonyms, and says each represents a different אויב:
רבנן אמרי: כלפי שנפלו לפני דוד עשרה שונאים. שאול, דואג, ואחיתופל, שבע בן בכרי, ושמעי בן גרא, שובך, וגלית ושלשת אחיו…חמשה מישראל וחמשה מאומות העכו״ם. וכנגדן אמר דוד עשרה מיני קלוסין ואלו הן: חזקי וסלעי ומצודתי ומפלטי. אלקי צורי אחסה בו. מגני וקרן ישעי משגבי ומנוסי.
חז״ל did not see Avshalom as David’s enemy; Rabbi Shulman talked about Avshalom’s plans to claim to rule after David, not to overthrow him. It was Achitofel who was the villian, who manipulated Avshalom into outright civil war.
The next section describes David’s response to adversity: he prays to הקב״ה. And ה׳ answers מהיכלו, which for David does not mean from the בית המקדש; that hasn’t been built yet. The image is of ה׳ responding from the highest heavens, coming to rescue David:
ה
כיאפפוני חבלימשברימות; ונחלי בליעל יבעתוני׃
ו חבלי שאול סבבוניסבני; קדמוני מוקשי מות׃
ז בצר לי אקרא ה׳
ואל אלקי אשועאקרא;
וישמע מהיכלו קולי;
ושועתי לפניו תבוא באזניו׃
And the description of ה׳'s response is interesting:
ח וַתִּגְעַשׁ
(וַיִּתְגָּעַשׁ)ותרעש הארץ ומוסדי הריםמוסדות השמיםירגזו;
ויתגעשו כי חרה לו׃
ט עלה עשן באפו ואש מפיו תאכל;
גחלים בערו ממנו׃
י ויט שמים וירד; וערפל תחת רגליו׃
יא וירכב על כרוב ויעף; וידאויראעל כנפי רוח׃
יבוישת חשך סתרו סביבותיו סכתו;
חשכתחשרתמים עבי שחקים׃
יג מנגה נגדו; עביו עברו ברד וגחלי אש׃
יד וירעם בשמיםמן שמיםה׳
ועליון יתן קלו;
ברד וגחלי אש׃
טו וישלח חציוחציםויפיצם; וברקים רב וַיְהֻמֵּם(וַיָּהֹם)׃
טז ויראו אפיקי מים ויגלו מוסדות תבל;
מגערתך ה׳ מנשמת רוח אפךאפו׃
It’s interesting because it is wrong. It is a description of great miracles, of the earth shaking and the heavens spewing fire. That isn’t how David fought his battles; his miracles were נסים נסתרים. This sounds much more like a description of יציאת מצרים and מעמד הר סיני.
הרי שני כתובים מכריעין זה את זה: כתוב אחד אומר (שמות יט:כ) וַיֵּרֶד ה׳ עַל הַר סִינַי וכתוב אחד אומר (שמות כ:יט) אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם…מלמד שהרכין המקום ב״ה שמים העליונים על ראש ההר ודבר עמהם מן השמים על ראש ההר, וכן הוא אומר: ויט שמים וירד וערפל תחת רגליו.
This is not a description of how ה׳ saved David; it is a description of why ה׳ saved David. ה׳ had manifested in the world in a way that presented a choice.
…הכתוב הזה מדבר במתן תורה, וממנו נקח ראיה על כל שאר הכתובים הבאים כאחד שמדברים יחדיו במתן תורה. ויהיו מתייחסים אל שירת דוד כפי הפירוש שזכרתי בפסוק ”כי אפפוני וכו׳ חבלי שאול סבוני“ שהכוונה שאין אויב כאויב הנפש…ולזה ”בצר לי אקרא ה׳ ואשוע“ אליו שיהיה אלקַי, כי נחמתי מזדון לבי שדחיתיו כביכול בשתי ידי מהיותו אלקי…הנני שב בצר לי אקרא ה׳ ואל אלקי אקרא; רוצה לומר אקרא שיחזור להיותו אלקי ואקבל עול מצותיו. ”וישמע וכו׳“…שכמו שבעת מתן תורה ותגעש ותרעש הארץ בשלא רצו האומות לקבל התורה והיה העולם חוזר לתהו ובוהו ומוסדי השמים שהם התורה והעבודה ירגזו ויתגעשו יען כי חרה לו להקב״ה על שלא רצו האומות לקבל התורה ועלה עשן באפו כו׳.
When he fights his battles, David doesn’t see the enemy in front of him; if he is facing a battle, then ה׳ is telling him he has done something wrong. And that is why the description of ה׳‘s manifestation ends with ברד וגחלי אש. That was the classic example of someone (פרעה) looking at ה׳’s awesome power and given a choice of how to respond.
יג ויאמר ה׳ אל משה השכם בבקר והתיצב לפני פרעה; ואמרת אליו כה אמר ה׳ אלקי העברים שלח את עמי ויעבדני׃
יד כי בפעם הזאת אני שלח את כל מגפתי אל לבך ובעבדיך ובעמך בעבור תדע כי אין כמני בכל הארץ׃…יח הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאד אשר לא היה כמהו במצרים למן היום הוסדה ועד עתה׃
יט ועתה שלח העז את מקנך ואת כל אשר לך בשדה; כל האדם והבהמה אשר ימצא בשדה ולא יאסף הביתה וירד עלהם הברד ומתו׃
כ הירא את דבר ה׳ מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים׃
כא ואשר לא שם לבו אל דבר ה׳ ויעזב את עבדיו ואת מקנהו בשדה׃
הא דכתיב כי בפעם הזאת אני שולח כל מגיפותי, בפעם הזאת רצה לומר בעניין זה שאני אומר לך לשלוח את ישראל ואין אתה רוצה לשלוח, דבר זה נקרא בפעם הזאת, ואדרבא מדכתיב בפעם הזאת ולא כתיב כך בשאר ההתראות…הנני אומר לך לשלוח את בני ותמאן לשלחו הנני הורג בנך בכורך, ולא היה זה מיד…
After פרעה chooses poorly, he loses his free will, and becomes a passive observer to the destruction of Egypt.
ויחזק לב פרעה ולא שלח את בני ישראל; כאשר דבר ה׳ ביד משה׃
And פרעה is saved from the מכות in order to give him yet another choice: ויראו אפיקי מים ויגלו מוסדות תבל. ה׳ has taken his free will up to the edge of ים סוף, but he can decide whether to chase the people into the miraculously split sea. He again chooses poorly.
אמר אויב ארדף אשיג אחלק שלל; תמלאמו נפשי אריק חרבי תורישמו ידי׃
But David says that when he saw ה׳'s power, he is saved, because his תשובה and תפילה have been accepted.
יז ישלח ממרום יקחני; ימשני ממים רבים׃
יח יצילני מאיבי עז; ומשנאי כי אמצו ממני׃
יט יקדמוני ביום אידי; ויהי ה׳ למשען לי׃
כ ויוציאני למרחבויצא למרחב אתי;
יחלצני כי חפץ בי׃
כא יגמלני ה׳ כצדקתי;
כבר ידי ישיב לי׃
כב כי שמרתי דרכי ה׳;
ולא רשעתי מאלקי׃
כג כי כל משפטיו לנגדי; וחקתיו לא אסיר מניאסור ממנה׃
כד ואהיהתמים עמולו; ואשתמרהמעוני׃
כה וישב ה׳ לי כצדקתי; כבר ידיכברילנגד עיניו׃
The Ramchal takes this perek as the exemplar of נקיות, one of his steps in מסילת ישרים toward true righteousness. נקיות, ”cleanliness“, means spiritual cleanliness, כְּבֹר ידי לנגד עיניו.
מדת הנקיות היא היות האדם נקי לגמרי מכל מדה רעה ומכל חטא…
והוא מה שאמר [דוד] עצמו בתוך דבריו: ”יגמלני ה׳ כצדקי כבור ידי ישיב לי“. ואמר עוד: ”וישב ה׳ לי כצדקי כבור ידי לנגד עיניו“, והוא הבור והנקיון הזה שזכרנו. ואז חזר ואמר [פסוקים ל ו־לח]: ”כי בך ארוץ גדוד וגו׳“, ”ארדוף אויבי ואשיגם“.
This נקיות doesn’t mean that David was sinless; he certainly committed his share of terrible עבירות! But he did תשובה whole-heartedly and “cleaned” himself so that he warranted salvation. And more then just being saved; he earned the right to participate in his own salvation.
ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה. ואלו הן: דוד ואסא, יהושפט וחזקיהו. דוד אמר (תהלים יח:לח): אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני עושה כן. הדא הוא דכתיב: (שמואל א ל:יז): וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם…עמד אסא ואמר: אין בי כח להרוג להם, אלא אני רודף אותם ואתה עושה. אמר לו: אני עושה. שנאמר: (דברי הימים ב יד:יב): וַיִּרְדְּפֵם אָסָא וגו׳ כִּי נִשְׁבְּרוּ לִפְנֵי ה׳ וְלִפְנֵי מַחֲנֵהוּ וַיִּשְׂאוּ שָׁלָל הַרְבֵּה מְאֹד. ”לפני אסא“ אין כתיב כאן, אלא, ”לפני ה׳ ולפני מחנהו“. עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה עושה. אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה. שנאמר: (דברי הימים ב כ:כב): וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה וגו׳. עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה. אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה. אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה. שנאמר: (מלכים ב יט:לה): וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה׳ וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר וגו׳.
ואמרו זכרונם לברכה: שדוד היה נזהר ומנקה עצמו נקיון גמור מכל אלה, ועל כן היה הולך למלחמה בבטחון חזק, והיה שואל: ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם, מה שלא שאלו יהושפט אסא וחזקיה לפי שלא היו מנוקים כל כך.
The perek continues:
כו עם חסיד תתחסד; עם גבר תמים תתמם׃
כז עם נבר תתברר; ועם עקש תתפתל׃
JPS translates that last pasuk as "With the pure, You act purely, and with the perverse, You are wily.“ But that seems wrong; ה׳ should act ”purely“ with everyone. I think the התפעל form on those verbs means more ”With the pure, You seem to be pure; and with the perverse, You seem to be crooked".
מי חכם ויבן אלה נבון וידעם; כי ישרים דרכי ה׳ וצדקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם׃
דרכי ה׳ are like a sidewalk, easy enough to walk on, but going perpendicular to them means hitting the curb and tripping. תשובה just means turning a little so you are going in the right direction.
כח כי אתה
ואתעם עני תושיע; ועיניםועיניך עלרמות תשפיל׃
כט כי אתה תאיר נרינירי ה׳; ה׳ אלקיוה׳יגיה חשכי׃
ל כי בך ארץ גדוד; ובאלקי אדלג שור׃
This was David’s ultimate victory: with ה׳'s help, he “leapt a wall” in The Battle of Jerusalem.
כי בך ארוץ גדוד: ר׳ חייא בשם ר׳ לוי אמר בשעה שהלך דוד לעשות מלחמה עם היבוסי, התחיל לומר כל מכה יבוסי ויגע בצנור (שמואל ב ה:ח), וכתוב אחר אומר כל מכה יבוסי [בראשונה] יהיה לראש ולשר (דברי הימים א יא:ו), מה עשה יואב, הביא ברוש אחד רענן, וקבעו בצד החומה, וכפף את ראש הברוש שהוא רך, ועלה על ראשו של דוד, ונתלה על הברוש, ודילג על החומה, אמר דוד יֶהֶלְמֵנִי צַדִּיק חֶסֶד וְיוֹכִיחֵנִי (תהלים קמא ה), מה עשה הקדוש ברוך הוא, קיצר את החומה, ועלה דוד אחריו, שנאמר ובאלקי אדלג שור.
אמר דוד לאנשיו כל מי שיעלה בראשונה ויסיר את הצלמים…יהיה לראש, ועלה בראשונה יואב בן צרויה ויהי לראש. ואחר כך קנה את עיר היבוסי לישראל במכר זהב ובכתב עולם לאחוזת עולם, מה עשה לקח מכל שבט חמשים שקלים הרי כלם שש מאות שקלים, שנ׳ ויתן דוד לארנון.
The greatest victory is that which requires no battle.
That ends part one of the perek. Part two starts with David’s philosophy of מצוות:
לא הא־ל תמים דרכו;
אמרת ה׳ צרופה; מגן הוא לכל החסים בו׃
לב כי מי א־לוה מבלעדי ה׳; ומי צור זולתימבלעדיאלקינו׃
הא־ל תמים דרכו: אמר רב: לא נתן הקב״ה את המצוות לישראל אלא כדי לצרף אותן שנאמר ”אמרת ה׳ צרופה“…וכי מה איכפת ליה להקב״ה שוחט מן הקנה ואוכל או מן הזנב.
The act of obedience to ה׳—David is called עבד ה׳—is itself purifying, and because of his submission to הקב״ה, he will become the ruler of human beings. The tone of the second half is not of David’s trouble and rescue, חבלי שאול סבבוני and ה׳ brought him back from the verge of death. It is about his victory over all who stand against him:
לג הא־ל המאזרני
מעוזיחיל; ויתן תמים דרכי׃
לד משוה רגלי כאילות; ועל במתי יעמידני׃
לה מלמד ידי למלחמה; ונחתה קשת נחושה זרועתי׃
לו ותתן לי מגן ישעך; וימינך תסעדני; וענותך תרבני׃
לז תרחיב צעדי תחתני; ולא מעדו קרסלי׃
לח ארדוףארדפהאויבי ואשיגםואשמידם; ולא אשוב עד כלותם׃
לטואכלם ואמחצם ולא יכלו קוםיקומון;ויפלו תחת רגלי׃
מ ותאזרני חיל למלחמה; תכריע קמי תחתני׃
מא ואיבי נתתה לי ערף; ומשנאיואצמיתם׃
מב ישועו ואין מושיע; על ה׳ ולא ענם׃
מג ואשחקם כעפר על פני רוחכעפר ארץ; כטיט חוצות אריקםאדקם ארקעם׃
Ironically, David alludes to פרעה here: אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם is the same claim as אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל. The difference is, of course, וַתְּאַזְּרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתָּי. David attributes his success to ה׳'s help, not to his own military prowess.
And that leads not just to victory, but to sovereignty.
I was as proud as a peacock, for I had taken a kingdom the size of Vermont, and created an empire as large as the state of Maine!
מד
ותפלטני מריבי עםי;
תשימניתשמרנילראש גוים; עם לא ידעתי יעבדוני׃
מהבני נכר יתכחשו לילשמע אזן ישמעו לי; בני נכר יכחשו לי׃
מו בני נכר יבלו; ויחרגו ממסגרותיהם׃
And the perek ends with a summary:
מז חי ה׳ וברוך צורי; וירום אלוקי
צורישעי׃
מח הא־ל הנותן נקמות לי; וידברומרידעמים תחתי׃
מט מפלטיומוציאימאיבי;
אף מן קמיומקמיתרוממני; מאיש חמסיםתצילני׃
נ על כן אודך בגוים ה׳ה׳ בגוים; ולשמך אזמרה׃
נא מַגְדִּל(מִגְדּוֹל)ישועות מלכו;
ועשה חסד למשיחו לדוד ולזרעו; עד עולם׃
We quote that last pasuk in ברכת המזון and say מַגְדִּל on weekdays and מִגְדּוֹל on Shabbat (and other holidays). It’s not clear why we do this. Baruch Epstein gives a well-known reason:
המנהג אצלנו לומר בנוסח ברכת המזון את לשון הפסוק ”מגדיל ישועות מלכו“
(אשר בספר שמואל ב׳ ובתהלים), ואומרים בחול ”מגדיל“, ובשבת ”מגדול“, וכן
מצוין בסדורים: ”בשבת מגדול“.
…
ובנוסח ברכת המזון הובא הנוסח מתהלים — ”מגדיל“ מפני שעיקר מקומה של
פרשה זו הוא בתהלים בין יתר קובץ תהלות דוד. ואחד הסופרים המעתיקים את הסדור
בכתיבת יד (קודם שנתגלה הדפום) או הבעלים של הסדור רשם לו בגליון כזה:
”בשב׳ מגדול“.
…
ושוב חשב אחד המעתיקים הבאים, כי המלה ”בשב׳ מגדול“ פתרונה בשבת
כלומר, שבשבת אומרים ”מגדול“, ולא חשב הרבה, וכתב בסדורו הנעתק על ידו מפורש
”בשבת מגדול“, ומאותה ההעתקה בא להעתקה שניה, ומשניה לשלישית וכן להלאה
ומכת״י לדפוס, ומדפוס לדפוס כיום הזה!
ומכל זה מבואר, שאין כל הבדל בין הלשונות, ואפשר לומר ”מגדיל“ כפי הכתיב
בתהלים וכן ”מגדול“ כפי הקרי בשמואל ב׳, וכזה כן זה בין בחול בין בשבת.
ובנוסח ברכת המזון ברמב״ם בא הנוסח בסתמא ”מגדול“.
We like this answer; it lets us feel superior to those ignorant primitives who came before us who couldn’t even read the notes correctly.
However, as Rabbi Raymond Apple points out, this cannot be right. To understand why, we need to review some history. This comes from an article by Dovid Hoffman, a columnist for the Yated Ne’eman.
The division of the book of Samuel into two parts was introduced by Cardinal Stephen Langton in the early 13th century [the Septuagint has Samuel and Kings in one, 4-part book called Kingdoms 1, Kingdoms 2, Kingdoms 3, etc.].
The first Jew to utilize this system in a manuscript was probably Rav Shlomo ben Yishmael who did so in about 1330, explaining that that this was a great bonus during the theological disputations of the times:
These are the chapters, known as kapitels, invented by the non-Jews for the twenty-four books, and the names of the twenty-four books in their tongue, which we copied from them so that a person should be able to give them a quick reply to their questions that they ask us every day regarding our belief and the holy Torah, when they cite proofs from Torah verses, the Nevi’im, or other seforim, and say to us: see and read in that book regarding that verse of that chapter, and we do not know what the chapters are in order to provide a swift answer. Therefore, I copied them.
[But it did not gain widespread use until Daniel Bomberg invented the מקראות גדולות in 1518. He was a Christian printer who figured Jews loved books, so he could make lots of money selling books to them (he also invented the modern Shas, with the pagination we use today).] His editor, Chacham Yaakov ben Chaim of Tunisia explained in his introduction that he was forced to utilize [an older, Jewish] Concordance [that adopted the Christian system] to write his textual notes where he compares verses to one another, since without its clear chapter and verse system, it would be impossible for readers to know which verses he was referring to.
Why is this relevant? The Rishon David Abudraham wrote one of the first commentaries on the siddur. On ברכת המזון he writes:
וקבלתי
מרבתי כי בשבת
לומר מגדול ישועות בוי״ו ובחול
מגדל ביו״ד ונ״ל הטעם מפני שהשבת הוא מלך
גדול כנגד החול.
The Abudraham wrote his book in 1339, so it is unlikely (to say the least) that siddur writers were labelling פסוקים as שמואל ב׳, if no one called it שמואל ב׳. So why the difference in readings? It’s not clear what Abudraham means by השבת הוא מלך גדול, but it may be (based on the Abarbanel) that מַגְדִּל is a present-tense verb, with the sense that ה׳ is making His salvation great: ישועה is an ongoing process. שבת is מעין עולם הבא; we see the ישועה as an already-completed מִגְדּוֹל. In the same sense, ספר תהילים represents the ongoing salvation of Israel; ה׳ is מַגְדִּל. The end of ספר שמואל is the summary of David’s life; he was a מִגְדּוֹל.
And so, when we read David’s שירה, we thank ה׳ for His continuing salvation, and we notice that David describes himself with three terms:
והתבונן בפסוק
הזה שאמר מלכו ומשיחו ודוד, ענינו אצלי שדוד המלך
עליו השלום ראה עצמו בשלש מדרגות, האתת בהיותו
מלך על ישראל, והשנית קודם זה בהיותו משוח על יד
שמואל למלך קודם שנמלך בפעל עם הימים אשר היה
נרדף משאול ער יום מותו, והמדרגה השלישית היא
קודם המשיחה בהיותו לבד דור בן ישי רועה צאן,
ואמר שבכל שלשת הזמנים האלה עשה הא־ל יתברך
עמו להפליא.
Our task is to see the hand of הקב״ה in all phases of life, when we are on top of the world, מלך על ישראל; when we are in despair, נרדף משאול; and all the boring times in between when life just goes on, בהיותו לבד דור בן ישי רועה צאן. We are always in a position to declare את דברי השירה הזאת.