The last three of the תהילות אסף are more positive than the משכיל ones we looked at last time.
מזמור לאסף;
אך טוב לישראל אלקים לברי לבב׃
It’s a nice thought; ה׳ is good to the Jews! I would have translated אך as “but” if this came after the other תהילים that we looked at, but this in fact is the first of the Asaf Psalms, so it’s harder to translate it that way. The perek then goes on to deal with the classic problem of צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, so Malbim translates אך as “surely”. The first line is to reassure us not to give up hope halfway through the perek.
מזמור לאסף: מדבר ומתוכח על שלות הרשעים ויסורי הצדיקים, ומשיב תשובה מספקת על זה—אך טוב, טרם החל לדבר מהשאלה הזאת של רשע וטוב לו וצדיק ורע לו, הקדים לאמר כי באמת לישראל אלקים הוא אך טוב, ר״ל שאינו מציע השאלה הזאת כמספק בהנהגת ה׳ עצמו אם הוא טוב או רע, כי כל ישראל לבם נכון בה׳ היותו אך טוב.
Rashi also assumes this introductory pasuk is anticipatory, but goes with the “but” translation.
אך טוב לישראל אלקים: לפי שענין המזמור מדבר בצרות הבאות על עובדי המקום לכך פתח בו כך וזהו פירושו אע״פ שאני צועק ומתמה על צרותיהם של ישראל ידעתי כי הקב״ה טוב להם ולטובתם הוא מביא עליהם את הרעה כדי לזכותם לחיי העולם הבא.
Asaf adds that ה׳ is good to the ברי לבב, ”clean of heart“. As the Ramchal puts it, this is about purity of thoughts. We have to have the right attitude.
מִדַּת הַנְּקִיּוּת הִיא הֱיוֹת הָאָדָם נָקִי לְגַמְרֵי מִכָּל מִדָּה רָעָה וּמִכָּל חֵטְא. לֹא דַּי מִמָּה שֶׁהַחֵטְא בּוֹ מְפֻרְסָם וְגָלוּי, אֶלָּא גַּם כֵּן מִמָּה שֶׁהַלֵּב נִפְתֶּה בּוֹ לְהוֹרוֹת הֶתֵּר בַּדָּבָר.
David says that being בר לבב is a prerequisite to coming to the בית המקדש:
ג מי יעלה בהר ה׳; ומי יקום במקום קדשו׃ ד נקי כפים ובר לבב; אשר לא נשא לשוא נפשי; ולא נשבע למרמה׃
Asaf starts by saying that he didn’t start as a ברי לבב:
ב ואני כמעט נטיו רגלי; כאין שפכו אשרי׃
ג כי קנאתי בהוללים; שלום רשעים אראה׃
And he describes how good the רשעים have it:
ד כי אין חרצבות למותם; ובריא אולם׃
ה בעמל אנוש אינמו; ועם אדם לא ינגעו׃
ו לכן ענקתמו גאוה; יעטף שית חמס למו׃
ז יצא מחלב עינמו; עברו משכיות לבב׃
They live lives of comfort, and even their deaths are easy.
כי אין חרצובות למותם: ל׳ אסירה כמו (ישעיהו נח:ו) פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, מסגרי כבלי רשע שאוסרין בהן העניים. אף כאן אין יסורין למיתתם המתים בהם מהם מתים בריאים כאולם בלא יסורין.
They do all sorts of terrible things, but still are rich, fat and happy:
ח ימיקו וידברו ברע עשק; ממרום ידברו׃
ט שתו בשמים פיהם; ולשונם תהלך בארץ׃
י לכן ישוב עמו הלם; ומי מלא ימצו למו׃
יא ואמרו איכה ידע א־ל; ויש דעה בעליון׃
יב הנה אלה רשעים; ושלוי עולם השגו חיל׃
But I (says Asaf), tried to perfect myself, but all I get is suffering:
יג אך ריק זכיתי לבבי; וארחץ בנקיון כפי׃
יד ואהי נגוע כל היום; ותוכחתי לבקרים׃
And if he, אסף החזה, concluded that there was no point to being good, he would have corrupted an entire generation:
אם אמרתי אספרה כמו; הנה דור בניך בגדתי׃
But, fortunately, he stopped to think:
טז ואחשבה לדעת זאת; עמל הוא בעיני׃
יז עד אבוא אל מקדשי א־ל; אבינה לאחריתם׃
And he goes back to the conclusion that Moshe had described in תהילים צב:
ז איש בער לא ידע; וכסיל לא יבין את זאת׃ ח בפרח רשעים כמו עשב ויציצו כל פעלי און; להשמדם עדי עד׃
As human beings, we only see a very short period of time, so the wicked appear successful. But that will end quickly.
יח אך בחלקות תשית למו; הפלתם למשואות׃
יט איך היו לשמה כרגע; ספו תמו מן בלהות׃
כ כחלום מהקיץ אדנ־י בעיר צלמם תבזה׃
Seeing the truth will be like wakening from a dream, and we will realize that the image of the fat and happy רשע was not something to envy, but something to despise.
He confesses that he was exactly what Moshe described: an איש בער לא ידע.
כא כי יתחמץ לבבי; וכליותי אשתונן׃
כב ואני בער ולא אדע; בהמות הייתי עמך׃
אשתונן is hard to translate; it literally means “sharpened”; כליות, literally “kidneys” is always used in תהילים as “mind”.
אשתונן: מל׳ שנון וחדוד.
So I would translate, “my mind was on edge”.
But now I understand, and come back to אך טוב לישראל אלקים; I will keep my faith in ה׳:
כג ואני תמיד עמך; אחזת ביד ימיני׃
כד בעצתך תנחני; ואחר כבוד תקחני׃
כה מי לי בשמים; ועמך לא חפצתי בארץ׃
כו כלה שארי ולבבי; צור לבבי וחלקי אלקים לעולם׃
And those רשעים will be lost.
כז כי הנה רחקיך יאבדו; הצמתה כל זונה ממך׃
כח ואני קרבת אלקים לי טוב;
שתי באדנ־י ה׳ מחסי; לספר כל מלאכותיך׃
לספר כל מלאכותיך: I will speak of all your messengers in the world. And so Asaf finds his role in life, to be אסף החזה, the נביא who writes תהילים.
ותהיה לי לעזרה לספר כל מלאכותיך שהפלגת לי רוח הקדש, שאספר כל שליחותיך שאתה משלח להודיע לישראל…מלאכותיך מענין נבואה כמה ד״א מלאך ה׳ במלאכות ה׳ ואמרו רז״ל שהנביא נקרא מלאך מפסוק זה ושליחיותיו על ידי נבואתו יקראו מלאכות ה׳.
The next perek I want to look at, תהילים פרק עה, is a מזמור שיר but one titled אל תשחת, ”please, do not destroy“. It is an eschatological psalm, about the common idea in תנ״ך of a final judgment.
א למנצח אל תשחת; מזמור לאסף שיר׃
ב הודינו לך אלקים הודינו וקרוב שמך; ספרו נפלאותיך׃
ג כי אקח מועד; אני מישרים אשפט׃
ה׳ will chose the day of His judgment, and everything will change:
נמגים ארץ וכל ישביה; אנכי תכנתי עמודיה סלה׃
Asaf’s message is to the fools, the הוללים, whom he had envied in the previous perek, קנאתי בהוללים.
ה אמרתי להוללים אל תהלו; ולרשעים אל תרימו קרן׃
ו אל תרימו למרום קרנכם; תדברו בצואר עתק׃
ז כי לא ממוצא וממערב; ולא ממדבר הרים׃
קרן is a common metaphor in תנ״ך for power, generally not in terms of strength but in terms of (political) authority. Kings have קרן.
קרן. המלה ההיא הונחה על התגברות, כי בעלי חיים בעלי הקרן, יתחזקו בהם.
שם אצמיח קרן לדוד; ערכתי נר למשיחי׃
You want to תרימו קרנכם, assert your authority, but that which uplifts, הרים, is not found on Earth, from east to west, and not in unexplored territories. If you want to be uplifted, you need to seek ה׳.
ח כי אלקים שפט; זה ישפיל וזה ירים׃
ט כי כוס ביד ה׳ ויין חמר מלא מסך ויגר מזה;
אך שמריה ימצו ישתו; כל רשעי ארץ׃
י ואני אגיד לעלם; אזמרה לאלקי יעקב׃
יא וכל קרני רשעים אגדע; תרוממנה קרנות צדיק׃
We have talked before (in Days of Yore) about the metaphor of כוס ה׳ and His wine, symbolizing having to deal with the consequences of one’s actions.
As Shlomo said,
לפני שבר גאון; ולפני כשלון גבה רוח׃
The next perek is explicitly about the “Final Battle”, the war called battle of Gog and Magog in Yechezkel. Asaf describes it as though it had already happened.
א למנצח בנגינת; מזמור לאסף שיר׃
ב נודע ביהודה אלקים; בישראל גדול שמו׃
ג ויהי בשלם סוכו; ומעונתו בציון׃
ד שמה שבר רשפי קשת; מגן וחרב ומלחמה סלה׃
The point Asaf makes is that it wasn’t a battle; it was like קריעת ים סוף or the destruction of Sancherev’s army in front of Jerusalem. There was an enemy army, then there wasn’t.
ה נאור אתה אדיר מהררי טרף׃
ו אשתוללו אבירי לב נמו שנתם;
ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם׃
ז מגערתך אלקי יעקב; נרדם ורכב וסוס׃
And this is all to save ענוי ארץ, the humble. ה׳ wipes out the haughty; as Asaf said in the previous perek, כי אלקים שפט; זה ישפיל וזה ירים.
ח אתה נורא אתה ומי יעמד לפניך; מאז אפך׃
ט משמים השמעת דין; ארץ יראה ושקטה׃
י בקום למשפט אלקים להושיע כל ענוי ארץ סלה׃
And this ends not with the destruction of the enemy, but with the enemy subdued and acknowledging ה׳:
יא כי חמת אדם תודך; שארית חמת תחגר׃
יב נדרו ושלמו לה׳ אלקיכם; כל סביביו יבילו שי למורא׃
יג יבצר רוח נגידים; נורא למלכי ארץ׃
And that is Asaf’s final message, not a prayer of vengeance but of peace.