פרק ח continues חכמה's soliloquy, turning to the distant past.
כב ה׳ קנני ראשית דרכו; קדם מפעליו מאז׃ כג מעולם נסכתי מראש מקדמי ארץ׃
חכמה was present before the universe was created. Whatever that means.
במה שהורשית התבונן; אין לך עסק בנסתרות.
The gemara warns us against looking into this.
כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאלו לא בא לעולם: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור.
But we are going to have to look at מה לפנים in order to think about קדם מפעליו מאז. The midrash famously calls the Torah, the blueprint of creation.
התורה אומרת: אני הייתי כלי אמנותו של הקדוש ברוך הוא. בנהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אֻמָּן, והאמן אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא דִּפְתְּרָאוֹת וּפִנְקְסָאוֹת יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פִּשְׁפְּשִׁין. כך היה הקדוש ברוך הוא מביט בתורה ובורא את העולם. והתורה אמרה בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים. ואין ראשית אלא תורה, היאך מה דאת אמר: ה׳ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ.
ששה דברים קדמו לבריאת העולם. יש מהן שנבראו, ויש מהן שעלו במחשבה להבראות. התורה והכסא הכבוד, נבראו. תורה מנין, שנאמר: ה׳ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ. כסא הכבוד מנין, דכתיב (תהלים צג:ב): נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז וגו׳. האבות וישראל ובית המקדש ושמו של משיח, עלו במחשבה להבראות…
אבל איני יודע איזה מהם קדם, אם התורה קדמה לכסא הכבוד ואם כסא הכבוד קדם לתורה. אמר רבי אבא בר כהנא: התורה קדמה לכסא הכבוד, שנאמר ה׳ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ [קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז], קודם לאותו שכתוב בו : נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז.
What does it mean, התורה קדמה לכסא הכבוד? We have talked before (in Blueprints and elsewhere) about the symbolism of the כסא הכבוד. ה׳ as it were, “sits” in heaven.
The primary meaning of the Hebrew yashab is “he was seated” [but] the term was applied to everything that is permanent and unchanging…When applied to G-d, the verb is to be taken in that latter sense: (איכה ה:יט) אַתָּה ה׳ לְעוֹלָם תֵּשֵׁב…
ה׳ is fixed and unitary, unchanging. But creation is variegated, never constant, and we experience ה׳'s presence in the world in many different ways. In the metaphor, we see the Divine Light through the medium of His sapphire throne, the כסא הכבוד.
כו וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא; ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה׃… כח כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה׳; ואראה ואפל על פני ואשמע קול מדבר׃
וראה את הכסא כמראה אבן ספיר שהוא מוכן לקבל כל המראות…וחזה השפע היורדת מהאלקות אשר באצילות העליון בשבעה גווני הקשת כמה שכתוב ”כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם וגו׳“, ונקרא אבן ספיר על שם…שמושך הכח מהספירות שלמעלה.
The idea is that ה׳ is infinite and unknowable but manifests in the world in perceptible ways. These various ways that we experience the presence of G-d are called the ספירות, which I will leave untranslated, but we know what they are: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. These categories help us think about theological concepts; ה׳ doesn’t have “parts”—ה׳ אחד; this is a metaphor. The image is of ה׳'s manifestation in the world, the שפע אלוקית, is a pure Divine “light”, and we see it as a spectrum of colors. The כסא הכסוד represents the prism that refracts the white light into those colors. The act of creation was the act of creating that prism.
והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום; ורוח אלקים מרחפת על פני המים׃
כסא הכבוד עומד באויר ומרחף על פני המים.
מים, water, is formless and represents the primordial chaos, with the כסא הכבוד imposing order on it.
הקב״ה ברא כל הנבראים מאפיסה מחלטת. ואין אצלנו בלשון הקדש בהוצאת היש מאין אלא לשון ”ברא“; ואין כל הנעשה—תחת השמש או למעלה—הווה מן האין התחלה ראשונה. אבל הוציא מן האפס הגמור המחלט יסוד דק מאד, אין בו ממש, אבל הוא כח ממציא, מוכן לקבל הצורה ולצאת מן הכח אל הפעל. והוא החמר הראשון, נקרא ליונים ”היולי“. ואחר ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה, כי ממנו המציא הכל והלביש הצורות ותקן אותן. ודע, כי השמים וכל אשר בהם—חמר אחד, והארץ וכל אשר בה—חמר אחד. והקב״ה ברא אלו שניהם מאין, ושניהם לבדם נבראים, והכל נעשים מהם. והחמר הזה, שקראו היולי, נקרא בלשון הקדש ”תהו“, והמלה נגזרה מלשונם (קידושין מ,ב): ”בתוהא על הראשונות“. מפני שאם בא אדם לגזר בו שם, תוהא ונמלך לקוראו בשם אחר, כי לא לבש צורה שיתפש בה השם כלל. והצורה הנלבשת לחמר הזה נקראת בלשון הקדש ”בהו“, והמלה מרכבת, כלומר ”בו הוא“.
So I would say that ורוח אלקים מרחפת על פני המים has the same implications as והארץ היתה תהו ובהו. מים is Ramban’s תהו, Aristotle’s ὕλη, formless חמר. רוח אלקים is Rashi’s כסא הכבוד, Ramban’s בהו, Aristotle’s μορφή, form, צורה.
But Torah “existed” “before” that.
כד באין תהמות חוללתי; באין מעינות נכבדי מים׃ כה בטרם הרים הטבעו; לפני גבעות חוללתי׃ כו עד לא עשה ארץ וחוצות; וראש עפרות תבל׃ כז בהכינו שמים שם אני; בחקו חוג על פני תהום׃ כח באמצו שחקים ממעל; בעזוז עינות תהום׃ כט בשומו לים חקו ומים לא יעברו פיו; בחוקו מוסדי ארץ׃
Tohu—the appalling nature of this reality—is echoed in the word tehom. Normally translated “the deep”—the dark, watery mass that G-d’s words transfigure—tehom is, in the evocative version cited by Frosh, rendered “the murmuring deep”. This poetic reading conveys some of the complex harmonics of tehom: the Hebrew roots hamam, hamah, hom cover meanings like humming, murmuring…restlessness, stirring, panic. A large register of tones and sounds and movements…
תבל: כן נקראת הארץ המיושבת מבני אדם.
וראש עפרות תבל: אדם הראשון.
Again, the image of creation as בשומו לים חקו…בחוקו מוסדי ארץ the creation of formless matter, chaos, and then the imposition of order on that. The Torah was the blueprint for that order.
The question is, what does that mean? Does the Torah literally describe creation? Obviously, the first chapter of בראשית describes creation, but should we take that literally, as the creation of the physical universe?
[The rationalist medieval philosophers like Saadya Gaon, Rambam and Ralbag] thought that the Bible teaches science and metaphysics in a positive fashion, a view that may be called “bold” concordism. To take an example: in rationalist readings, the opening of Genesis includes reference to the four elements of Greek cosmology, and the creation story as a whole expresses what was then perceived to be the scientifically accurate view…
In some of the medieval cases, words, phrases, verses and whole narratives were understood figuratively in order to arrive at the scientific or metaphysical interpretation; in others, they were understood literally, but in a non-obvious literal sense.
The Active Intellect is no longer with us, but in Orthodox circles today there are continuers of this bold form of concordism. Thus, the Israeli physicist Nathan Aviezer, in his often ingenious book, In the Beginning, proposes that the six “days” of creation correspond to six epochs in the evolutionary story; that the created light is the primeval fireball; that the separation of light from dark is the decoupling of electromagnetic radiation from the dark fireball-plasma mixture; that the “waters above the firmament” refer to the ice in outer regions of the solar system; that the gathering of waters into one place is the receding of oceans described by science; that ha-tanninim ha-gedolim (said by other concordists to be dinosaurs) are the Ediacaran fauna, which, as Rashi says about the tanninim, became extinct; that the two stages in the development of animals (days five and six) correspond to two stages of their development according to evolutionary theory.
But I don’t think that is what משלי is talking about; our sefer is concerned with ethics, not physics. So the idea of the Torah as the blueprint of creation has a different meaning.
על כרחך לא למד המקרא סדר המקדמים והמאחרים כלום.
To assume that the commandments are nothing more than Heavenly guidelines necessary to direct and maintain civilization is a great error. The commandments of the Torah were not promulgated to conform to the needs of society; rather, it is society that was created to conform to the dictates of the Torah. The commandment to honor one’s parents, for example, is not imposed on the child because this is his duty to his elders. Rather, G-d ordained that children be born of parents so that they may perform the commandment of “Honor your father and your mother”.
וודאי היה יכול הקב״ה לברוא העולם בלי התורה. אך כי כל הבריאה לטובת הנבראים, ולזאת היה הבריאה באופן שיוכל האדם ללמוד עבודת הש״י מכל דבר. וזה שכתוב ”הביט בתורה וברא“. פירוש שבכל דבר מהבריאה יש בו ענין התורה ללמוד איזה הנהגה או סוד.
The universe we live in is the universe in which the Torah is applicable. The world was created to fulfill the Torah. That is what is means to say that the Torah is the blueprint of creation.
כה אמר ה׳ אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי׃
והאמר רבי אלעזר: אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר: ”אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי“.
The question of whether we can learn ethics from observing the universe, from purely intellectual philosophy is an old one.
The is–ought problem, as articulated by the Scottish philosopher and historian David Hume, arises when one makes claims about what ought to be that are based solely on statements about what is. Hume found that there seems to be a significant difference between descriptive statements (about what is) and prescriptive statements (about what ought to be), and that it is not obvious how one can coherently transition from descriptive statements to prescriptive ones.
Hume’s law or Hume’s guillotine is the thesis that an ethical or judgmental conclusion cannot be inferred from purely descriptive factual statements.
But the truth is that we live our lives assuming that the world “ought” to exist; not even Hume lived his own philosophy.
The Ur-example [of being purely empirical, denying the reality of values] is of course David Hume, who indulges in hundreds of pages of the most radical skepticism about causality and knowledge, then goes out of his study to play backgammon with his friends as though there’s some actual relationship between his sense impressions and underlying reality.
So we have to assume that what philosopers call “Natural Law” is real: we can learn Ought from Is. We should behave ethically even without being commanded to do so.
ואם תאמר איך נענשו דור המבול מאחר שלא נצטוו על המצות. וי״ל יש כמה מצות שחייבים בני אדם לשמרן מכח סברת הדעת אעפ״י שלא נצטוו ולפיכך נענשו, כמו קין שנענש על שפיכות דמים אעפ״י שלא נצטוה על כך.
We have talked many times about this, the concept of דרך ארץ.
א״ר ישמעאל בר רב נחמן עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה. ההוא דאמר (בראשית ג:כד) לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. דרך זו דרך ארץ, ואח״כ עץ החיים זו תורה.
…דרך ארץ, שהוא הנהגה שהוא ראוי לאדם, ואין בזה דברי מוסר שהם קשים על האדם רק הדרך שנוהגים בני אדם והם דרך חכמים, והם נקראים דרך ארץ. וכמו כל המסכתא של דרך ארץ שהוא ההנהגה הישרה והטובה. והנראה מה שנקרא דרך ארץ ולא דרך עולם, מפני כי הארץ היא ישוב במני אדם ומי שאין נוהג בדרך זה אינו מין הישוב…
ומזה נלמד כי דרך ארץ יסוד לתורה שהוא דרך עץ החיים, והוא ית׳ יתן חלקנו עם השומרים דרך עץ החיים.
And Avraham argues with ה׳ that there exist rules that even He should obey.
חללה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע; חללה לך השפט כל הארץ לא יעשה משפט׃
משלי is telling us that the Is-Ought connection is the fact that the Torah, the source of Ought, was the blueprint of creation, of the Is.
הרצון המחייב את האדם לקיים את העולם ומלהמנע להשחתה, פועל הוא אמנם את פעולתו בדרך מתן-חרות, שהרי ביד האדם לקבלו או לדחותו, ואף על פי כן נובע הוא הרצון הזה ממאמרות בראשית שכל פעולתם הוא דרך מתן-הכרח.
ספר משלי now introduces an new twist to חכמה: דרך ארץ isn’t just the law, it is fun. It brings joy.
ל ואהיה אצלו אמון; ואהיה שעשועים יום יום; משחקת לפניו בכל עת׃ לא משחקת בתבל ארצו; ושעשעי את בני אדם׃
חכמה is ה׳'s שעשוע, pastime, and it should be the pastime of human beings as well. You can’t learn חכמה, and certainly cannot internalize it, without enjoying the learning.
החידוש אשר מצינו בענינו של תלמוד תורה, כי לעולם ילמד אדם מה שלבו חפץ. והלא פשוט הוא כי אין מקומה של הכרעה זו אלא בלימוד התורה…אשר בו התעסקות במקום שלבו חפץ הוא הכרעתו של הדין עצמו. והסברת הדברים היא, כי…אי אפשר לשכל לבוא לכלל השגה כי אם על ידי חבור עם ענינו של המושג. חבור זה של השכל עם ענינו של המושג נעשה הוא בכחו של התענוג הטמון בהשגה. כחו של השכל בלי פעולת התענוג הוא כמו כחה של העין מבלי פעולת האור, וכמו כחה של האוזן מבלי פעולת האויר…ועל כן חפץ הלב הכרעה היא רק בתלמוד תורה, משום דמצות תלמודה של תורה מתקיימת היא בכחה של ההשגה וההשכלה…ולא עוד אלא שרואים אנו כי רק ביחס לתלמוד תורה נתקנה ברכת תחנונים על ערבות הדברים, שהרי לא מצינו דוגמתה של ברכת ”והערב נא“ בנוגע לשום מצוה מלבד תלמוד תורה. והם הם הדברים. כי התענוג בהשגת דברי תורה נכנס הוא בכלל גוף המצוה, ואילו בשאר מצוות אינו אלא עטרה של ראשם.
חכמה concludes her soliloquy summarizing everything she has said: listen to me and you will live happily ever after.
לב ועתה בנים שמעו לי; ואשרי דרכי ישמרו׃ לג שמעו מוסר וחכמו; ואל תפרעו׃ לד אשרי אדם שמע לי; לשקד על דלתתי יום יום לשמר מזוזת פתחי׃ לה כי מצאי מצא חיים; ויפק רצון מה׳׃ לו וחטאי חמס נפשו; כל משנאי אהבו מות׃