משלי פרק ח was a soliloquy by חכמה as woman (one whose house you should go to) and משלי פרק ט continues the metaphor, but now in the third person.
חכמות בנתה ביתה; חצבה עמודיה שבעה׃
The “house” of חכמה has been a recurring theme, but now we have the image of seven pillars. “Seven” might be an idiom for “a whole lot”, as we discussed in Man and Superman: (משלי ו:טז) ושבע תועבת נפשו. But what do the “pillars” represent? The commenators assume that the number is significant, and there are seven pillars that underlie חכמה.
חכמות בנתה ביתה: שב לענין שאמר למעלה שבנין העולם נבנה ע״י החכמה כמו שכתוב ה׳ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ, ומדמה בנין העולם לבית…ומצייר שתכף ביום הראשון למעשה בראשית בנתה את ביתה, שבו נבנה בנין הבית הכללי ויצא מן האין אל היש…ואח״ז חצבה עמודיה, שהוא מה שיצאו פרטי העולם כל אחד ביומו שהם עמודי הבית, שהבית שנבנה בדבור הראשון עמד באויר תולה ברפיון על ההיולי, והיה בכח ולא בפועל, ועמודי הבית היו שבעה, שהם שבעת ימי בראשית, שכל אחד הוציא תולדות בזמנו ואז נשתכלל בית העולם על עמודים חזקים.
But that doesn’t fit the בית metaphor we have been using. חכמה did not build the universe; it was the blueprint with which ה׳ built the universe. The central metaphor of משלי imagines חכמה inviting us into her בית, symbolizing the act of learning. So Rashi acknowleges the “seven days of creation” interpretation, but offers an alternative.
חצבה עמודיה שבעה: שבעת ימי בראשית. ד״א ז׳ ספרים שיש בתורה; ”ויהי בנסוע הארון“ ספר לעצמו במסכת שבת.
The בית of חכמה is Torah. That’s fine. But what does it mean to say that there are seven books of the Bible? If you look at ספר תורה, there are “parentheses” around two psukim in פרשת בהעלותך:
׆ לה ויהי בנסע הארן ויאמר משה: קומה ה׳ ויפצו איביך וינסו משנאיך מפניך׃ לו ובנחה יאמר: שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל׃ ׆
The gemara says that those parentheses mark a separate book, so what we call ספר במדבר is really three separate ספרים, one before ויהי בנסוע הארון, one after, and the two-pasuk “book” of ויהי בנסוע הארון itself.
ויהי בנסוע הארון ויאמר משה: פרשה זו עשה לה הקב״ה סימניות מלמעלה ולמטה לומר שאין זה מקומה. ר׳ אומר: לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו.
One could suggest that these two psukim serve as more than just a buffer. Albeit their brevity, they do describe the ideal fashion in which Bnei Yisrael should have traveled on their journey to inherit the Land…
To emphasize what “could have been” in contrast to what actually took place, the Torah intentionally delimits these two psukim with upside down nun’s.
If so, then the “three books” of Sefer Bamidbar would be:
BOOK ONE: Bnei Yisrael’s preparation for their journey (1-10) This ‘book’ is followed by two “versions” of that journey:
BOOK TWO: the ideal (two psukim)—what “could have been”
BOOK THREE: the actual journey that “failed” (i.e. chapters 11-36)
To accent the tragedy of book three, the Torah first presents a “glimpse” of what “could have been” in book two—the glorious manner in which Bnei Yisrael could have travelled, had they not sinned.
Looking at Torah as seven books symbolizes the idea that Torah is the blueprint of creation, not just of what is, but of what might have been and what might yet be.
איזהו חכם? הרואה את הנולד.
חכמה is not just knowing things; it’s being able to anticipate how things might be.
Other commentators connect the seven branches of the menorah to these seven pillars of wisdom. They symbolize seven “branches” of study, all of which are part of חכמה:
What is so special about the lighting the Menorah? My Rebbe, Rav Ahron Soloveichik addresses this issue. The Meiri and other Rishonim say that the Menorah’s seven lights represent the seven wisdoms. The Rishonim classify them as follows:
- Tevunah, the ability to understand and draw conclusions
- The knowledge of nature—in subjects like chemistry and physics
- The knowledge of the soul—or as Rav Aharon puts it, the study of psychology
- The knowledge of biology
- Music
- Metaphysics…(philosophy)
- The knowledge of Torah…which is the most significant branch.
And thinking of עמודיה שבעה as the menorah emphasizes that (במדבר ח:ב) אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת.
The Sages wrote that the Menorah represents wisdom and enlightenment…
[E]ach branch of the Menorah is a metaphor for a specific category of intellectual pursuits. G-d prepared a path for each individual to attain wisdom according to his own character and interests.
However, we should be careful not to follow our natural intellectual inclinations exclusively. The Torah stresses that “when you light the lamps”—when we work towards that individual enlightenment that suits our particular character — we should take care that this wisdom will “shine towards the center of the Menorah.” What is the center of the Menorah? This is the wisdom of the Torah itself. We need to draw specifically from the light of Torah, whose source is the underlying unity of all wisdom.
In truth, the seven branches of the Menorah are not truly distinct, separate paths. All seven receive light from the unified wisdom with which G-d enlightens His world. For this reason, the Menorah was fashioned from a single piece of gold, mikshah zahav. The special manner in which the Menorah was formed reveals the underlying unity of all forms of wisdom.
And that fits with the central metaphor of this part of ספר משלי. You need to learn all aspects of wisdom, science and the arts, all seven branches/pillars. But it needs to stay centered, in the בית of Torah.
חכמה invites us into her home:
ב טבחה טבחה מסכה יינה; אף ערכה שלחנה׃
ג שלחה נערתיה תקרא על גפי מרמי קרת׃
ד מי פתי יסר הנה; חסר לב אמרה לו׃
ה לכו לחמו בלחמי; ושתו ביין מסכתי׃
ו עזבו פתאים וחיו; ואשרו בדרך בינה׃
She serves not only לחם, the nutritious basis of any diet, but also יין, the enjoyable drink. That’s a metaphor for learning; as we said last time, you have to enjoy what you learn in order to have דעת, an intimate, personal connection. Torah is compared to wine because it brings joy.
הוי כל צמא לכו למים ואשר אין לו כסף; לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב׃
ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן; ולחם לבב אנוש יסעד׃
As פרק ח said,
ל ואהיה אצלו אמון; ואהיה שעשועים יום יום; משחקת לפניו בכל עת׃ לא משחקת בתבל ארצו; ושעשעי את בני אדם׃
This image, of the feast prepared for us, ערכה שלחנה, is the source of the title of the שולחן ערוך.
[אלה המשפטים] אשר תשים לפניהם: אמר לו הקב״ה למשה: לא תעלה על דעתך לומר, אשנה להם הפרק וההלכה ב׳ או ג׳ פעמים, עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופרושו. לכך נאמר ”אשר תשים לפניהם“: כשלחן הערוך ומוכן לאכל לפני האדם.
And the contrast is with the אשה זרה, who offers a feast but turns to a more prurient appeal:
יד זבחי שלמים עלי; היום שלמתי נדרי׃ טו על כן יצאתי לקראתך; לשחר פניך ואמצאך׃ טז מרבדים רבדתי ערשי; חטבות אטון מצרים׃ יז נפתי משכבי מר אהלים וקנמון׃
And then חכמה offers some practical advice:
ז יסר לץ לקח לו קלון; ומוכיח לרשע מומו׃
ח אל תוכח לץ פן ישנאך; הוכח לחכם ויאהבך׃
ט תן לחכם ויחכם עוד; הודע לצדיק ויוסף לקח׃
Mishlei’s mussar message number ten: Learn to read the room.
I think this reflects a problem with having חכמה—knowing the right, the ethical thing to do—is that you want to make everyone else right as well. There is a מצווה of הוכחה, rebuking. It is part of אהבת לרעך כמוך.
יז לא תשנא את אחיך בלבבך; הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא׃ יח לא תקם ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך; אני ה׳׃
הוא [ר׳ שמעון בן אלעזר] היה אומר: יש לך חבירים, מקצתן מוכיחין אותך ומקצתן משבחין אותך. אהוב את המוכיחך ושנא את המשבחך, מפני שמוכיחך מביאך לחיי העולם הבא והמשבחך מוציאך מן העולם.
But there is a limit: you have to know how to rebuke, and when to rebuke:
מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו? שנאמר: הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ. הוכיחו ולא קבל, מנין שיחזור ויוכיחנו? תלמוד לומר: תּוֹכִיחַ, מכל מקום. יכול אפילו משתנים פניו? תלמוד לומר: לֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.
תניא, אמר רבי טרפון: תמיהני אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אפילו אמר לו ”טול קיסם מבין עיניך“, אומר לו ”טול קורה מבין עיניך“.
אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח…
…עד היכן תוכחה? רב אמר: עד הכאה, ושמואל אמר: עד קללה, ורבי יוחנן אמר: עד נזיפה. כתנאי: רבי אליעזר אומר: עד הכאה, רבי יהושע אומר: עד קללה, בן עזאי אומר: עד נזיפה.
It’s too easy for the מצווה of הוכחה to become a weapon, to become the עבירה of לא תשנא את אחיך בלבבך.
Call-Out Culture is when someone says or does something problematic, and subsequently faces criticism from people who disagree, or who want to correct them.
However, somewhere along the line, call outs started shifting in purpose. Where, once, they were used as tools against abuse, people began building a name for themselves through call outs. The personal connection was lost and it became a social performance…
Call outs have morphed into a tool for maintaining a social order.
And now we come to the end of book one of ספר משלי. The next perek starts with (משלי י:א) משלי שלמה again; it’s a new book. Shlomo concludes with an inclusio:
י תחלת חכמה יראת ה׳; ודעת קדשים בינה׃
יא כי בי ירבו ימיך; ויוסיפו לך שנות חיים׃
א משלי שלמה בן דוד מלך ישראל׃ ב לדעת חכמה ומוסר; להבין אמרי בינה׃… ז יראת ה׳ ראשית דעת; חכמה ומוסר אוילים בזו׃
We are social primates; we have to interact with others in order to survive. That is why ethics results in ירבו ימיך and יוסיפו לך שנות חיים. It teaches us how to act in society.
There are many systems of ethics, but משלי's message is that if we, as finite human beings, try to create our own, they will inevitably fail. We need to go back to the infinite wisdom and the source of all reality, יראת ה׳, as the basis for our ethics.
And then Shlomo adds an important point: your decisions are your responsibility. You have free will and therefore responsibility:
אם חכמת חכמת לך; ולצת לבדך תשא׃
To summarize:
In this section, wisdom and folly are presented symbolically as two women who generously proffer their wares. Both of them address the simple folk, who must choose between them.
And Shlomo ends with a slightly changed metaphor. Before the אשה זרה was clever and alluring; here Shlomo concludes that she is as foolish as those she is trying to entice.
יג אשת כסילות המיה; פתיות ובל ידעה מה׃
יד וישבה לפתח ביתה על כסא מרמי קרת׃
טו לקרא לעברי דרך; המישרים ארחותם׃
טז מי פתי יסר הנה; וחסר לב ואמרה לו׃
יז מים גנובים ימתקו; ולחם סתרים ינעם׃
Note that her appeal is the same as the חכמה: מי פתי יסר הנה; וחסר לב ואמרה לו. But her ethical advice is antithetical to ethics: complete nihilism. מים גנובים ימתקו means that the only rule is to violate the rules.
But that only leads to the destruction of society. Such nihilists are רפאים, ghosts.
ולא ידע כי רפאים שם; בעמקי שאול קראיה׃
The book of Proverbs tells us “Stolen waters are sweet” (Proverbs 9:17). This corresponds to the special sense of achievement that we sometimes feel when we’ve gotten away with something. But this same book of Scriptures tells us “One who hates gifts will live” [וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה] (Proverbs 15:27). Life and vitality are our portion when we desire only those gifts which we deserve and which God sends us in a proper fashion.