The next perek in הלל is תהילים פרק קיז: {:he} ><b>א</b> הללו את ה׳ כל גוים; שבחוהו כל האמים׃<br/> <b>ב</b> כי גבר עלינו חסדו ואמת ה׳ לעולם;<br/> הללויה׃ --תהילים פרק קיז I [discussed this](/Evangelism/) as the closing section of תהילים פרק קיג. הלל has two sections: the הללויה part and the הודו לה׳ part. We started הלל with הללו עבדי ה׳; הללו את שם ה׳ and end it here with a declaration to the whole world: הללו את ה׳ כל גוים, because כי גבר עלינו חסדו, G-d's grace is too much for us to praise alone. We need to declare it to the world. The second part is one of הודאה, thanking ה׳ rather than declaring His praise. There's a different "vibe" to this section: הלל is about ה׳; הודאה is about us. I previously discussed תהילים פרק קיח in <//Give Thanks Unto the L-rd>, and this will mostly repeat that shiur. ---- <blockquote lang=he><p><b>א</b> הודו לה׳ כי טוב; כי לעולם חסדו׃<br/> <b>ב</b> יאמר נא ישראל; כי לעולם חסדו׃<br/> <b>ג</b> יאמרו נא בית אהרן; כי לעולם חסדו׃<br/> <b>ד</b> יאמרו נא יראי ה׳; כי לעולם חסדו׃</p> <footer class=source>תהילים פרק קיח</footer></blockquote> As a practical matter, הודאה, thanksgiving, is personal. It can't be delegated. That's why we have a מודים דרבנן: <blockquote lang=he><p>וכשיגיע ש״ץ למודים וכורע כל העם שוחין ואומרין הודאה קטנה המתחלת כמו כן במודים, <em>שאין דרך העבד להודות לרבו ולומר לו אדוני אתה על ידי שליח</em> אלא כל אדם צריך לקבל בפיו עול מלכות שמים ואם יקבל על ידי שליח אינה קבלה גמורה שיוכל להכחיש ולומר לא שלחתיו. אבל בשאר התפלה שהיא בקשה יכול לתבוע צרכיו על ידי שליח </p> <footer class=source>ספר אבודרהם שמונה עשרה </footer></blockquote> This idea, that הודאה must be said by everyone, is expressed in ספר תהילים, the "siddur" of the בית המקדש. Therefore a תהילה of הודאה has a refrain that everyone can sing. This was first seen in the epitome of שירה, שירת הים: <blockquote lang=he><p><b>א</b> אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה׳ ויאמרו<br/> לאמר; <em>אשירה לה׳ כי גאה גאה</em> סוס <br/> ורכבו רמה בים׃ <b>ב</b> עזי וזמרת י־ה ויהי לי<br/> לישועה; זה א־לי ואנוהו אלקי <br/> אבי וארממנהו׃</p> <footer class=source>שמות פרק טו</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>דרש רבי עקיבא בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה. וכיצד אמרו שירה? כגדול המקרא את ההלל והן עונין אחריו ראשי פרקים, משה אמר אשירה לה׳ (שמות טו:א) והן אומרים אשירה לה׳, משה אמר כי גאה גאה והן אומרים אשירה לה׳ וכו׳.</p> <footer class=source>ילקוט שמעוני תורה פרשת בשלח רמז רמא </footer></blockquote> <blockquote lang=he><p><b>כ</b> ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף בידה; ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחלת׃ <b>כא</b> ותען להם מרים; <em>שירו לה׳ כי גאה גאה</em> סוס ורכבו רמה בים׃ </p> <footer class=source>שמות פרק טו</footer></blockquote> Our perek is similar; the refrain is כי לעולם חסדו. That refrain may just be written in the first 4 and last psukim, but I imagine it was actually said after each verse, like אז ישיר. And it is a שירה about military victory, just like אז ישיר, but here it's not a specific battle. It's an idealized one. David is creating the archetype for how we rejoice in victory. The first 4 psukim are introduction: come everyone join me in thanking/acknowleging ה׳. He is addressing the same three groups: ישראל, בית אהרן and יראי ה׳ (which we've understood as the righteous non-Jews) that we saw in פרק קטו. ---- <blockquote lang=he><p><b>ה</b> מן המצר קראתי יה; ענני במרחב י־ה׃<br/> <b>ו</b> ה׳ לי לא אירא; מה יעשה לי אדם׃</p> <footer class=source>תהילים פרק קיח</footer></blockquote> The rest of the perek is structured like an overture--it's almost exactly the same as [Tchaikovsky's 1812 overture](https://deervalleymusicfestival.org/explore/2018/09/everything-you-need-to-know-about-the-1812-overture/). It tells the story of a battle, the chaos of war, and the triumphant return of the victors. But instead of being a paean to Russian nationalism, it's a paean to the true source of victory, הקב״ה. David calls out מן המצר, from"the straits"; he is constricted with no options, no place to go. ה׳ answers במרחב, with wide-open spaces. Anything is possible even when everything looks impossible. ---- <blockquote lang=he><p><b>ז</b> ה׳ לי בעזרי; ואני אראה בשנאי׃<br/> <b>ח</b> טוב לחסות בה׳ מבטח באדם׃<br/> <b>ט</b> טוב לחסות בה׳ מבטח בנדיבים׃</p> <footer class=source>תהילים פרק קיח</footer></blockquote> ה׳ לי בעזרי--David has those who will help him but the only one Who matters, the One that gives him the strength to look at his enemies, is הקב״ה: טוב לחסות בה׳ מבטח באדם. What's interesting is that we don't know what the problem is yet. David is expressing his faith but we too are מן המצר--our point of view is very restricted. טוב לחסות בה׳, fine, but from what? <blockquote lang=he><p><b>י</b> כל גוים סבבוני; בשם ה׳ כי אמילם׃<br/> <b>יא</b> סבוני גם סבבוני; בשם ה׳ כי אמילם׃<br/> <b>יב</b> סבוני כדבורים דעכו כאש קוצים;<br/> בשם ה׳ כי אמילם׃<br/> <b>יג</b> דחה דחיתני לנפל; וה׳ עזרני׃</p> <footer class=source>תהילים פרק קיח</footer></blockquote> If we think of this cinematically, we have been in a close-up of David, who is clearly under stress. Then the camera pulls back: כל גוים סבבוני. He is surrounded by his enemies. He is in the midst of battle. But he is not afraid; ה׳ will save him. בשם ה׳ is short for ובשם ה׳ אקרא; that is David's repeated {:de}/leitmotif/ from הלל: in all times and places, I call out to ה׳. I would translate אמילם as Hirsch does: from מול, “opposite”. בשם ה׳ כי אמילם means "with the name of G-d I can face them". This connects to David's prayer in the first half of הלל: צרה ויגון אמצא׃ ובשם ה׳ אקרא; אנה ה׳ מלטה נפשי. Then סבוני כדבורים, like bees, and כאש קוצים. Both express the same image: bees sting and die; brush burns quickly and loudly but burns out. There's an interesting poetic technique here. All the psukim so far have had a simple parallel structure; two clauses per verse, 6 to 8 syllables each, which is easy to sing (think of how we sing מן המצר). Then the peak of this section, פסוק יב, has three clauses and everything falls musically apart. The parallelism is lost. The 1812 Overture does the same thing, as the simple musical line devolves into chaos as the French army attacks. It gives us a sense of the chaos of battle. The poem falls apart because everything is falling apart. When the dust clears, David suddenly is addressing his enemies: דחה דחיתני לנפל. <em>You, my enemies</em> tried to pressure me, but וה׳ עזרני. He's thumbing his nose at them from the top of the next hill. {:he} ><b>יב</b> ויקח דוד את החנית ואת צפחת המים מראשתי שאול וילכו להם; ואין ראה ואין יודע ואין מקיץ כי כלם ישנים כי תרדמת ה׳ נפלה עליהם׃ <b>יג</b> ויעבר דוד העבר ויעמד על ראש ההר מרחק; רב המקום ביניהם׃ <b>יד</b> ויקרא דוד אל העם ואל אבנר בן נר לאמר הלוא תענה אבנר; ויען אבנר ויאמר מי אתה קראת אל המלך׃ > <b>טו</b> ויאמר דוד אל אבנר הלוא איש אתה ומי כמוך בישראל ולמה לא שמרת אל אדניך המלך; כי בא אחד העם להשחית את המלך אדניך׃...<b>כג</b> וה׳ ישיב לאיש את צדקתו ואת אמנתו אשר נתנך ה׳ היום ביד ולא אביתי לשלח ידי במשיח ה׳׃ <em>כד</em> והנה כאשר גדלה נפשך היום הזה בעיני; כן תגדל נפשי בעיני ה׳ ויצלני מכל צרה׃ --שמואל א פרק כו ---- <blockquote lang=he><p><b>יד</b> עזי וזמרת י־ה; ויהי לי לישועה׃<br/> <b>טו</b> קול רנה וישועה באהלי צדיקים; ימין ה׳ עשה חיל׃<br/> <b>טז</b> ימין ה׳ רוממה; ימין ה׳ עשה חיל׃</p> <footer class=source>תהילים פרק קיח</footer></blockquote> Then scene changes to the שירה of the victors in the immediate aftermath of the battle: קול רנה וישועה באהלי צדיקים. They quote directly from the ur-שירה, אז ישיר: עזי וזמרת י־ה; ויהי לי לישועה. Similarly in Isaiah: <blockquote lang=he><p><b>א</b> ואמרת ביום ההוא אודך ה׳ כי אנפת בי; ישב אפך ותנחמני׃ <b>ב</b> הנה א־ל ישועתי אבטח ולא אפחד; <em> כי עזי וזמרת יה ה׳ ויהי לי לישועה</em>׃ <b>ג</b> ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה׃ <b>ד</b> ואמרתם ביום ההוא <em>הודו לה׳</em> קראו בשמו הודיעו בעמים עלילתיו; הזכירו כי נשגב שמו׃ <b>ה</b> זמרו ה׳ כי גאות עשה; מודעת זאת בכל הארץ׃ </p> <footer class=source>ישעיהו פרק יב</footer></blockquote> And ימין ה׳ עשה חיל is an echo of אז ישיר as well: ימינך ה׳ נאדרי בכח; ימינך ה׳ תרעץ אויב. ---- So we've seen David go from the midst of battle, to victory, to singing his victory song. <blockquote lang=he><p><b>יז</b> לא אמות כי אחיה; ואספר מעשי י־ה׃<br/> <b>יח</b> יסר יסרני י־ה; ולמות לא נתנני׃</p> <footer class=source>תהילים פרק קיח</footer></blockquote> Then David makes it personal: יסר יסרני י־ה; ולמות לא נתנני. My whole life is like that: it is not perfect but things will work out. That is David's approach throughout תהילים, גם זו לטובה. It's the message of סבוני כדבורים דעכו כאש קוצים, and the message of the previous perakim: נדרי לה׳ אשלם; נגדה נא לכל עמו׃ יקר בעיני ה׳ המותה לחסידיו and לא המתים יהללו י־ה; ולא כל ירדי דומה׃ ואנחנו נברך י־ה. ---- <blockquote lang=he><p><b>יט</b> פתחו לי שערי צדק; אבא בם אודה י־ה׃<br/> <b>כ</b> זה השער לה׳; צדיקים יבאו בו׃<br/> <b>כא</b> אודך כי עניתני; ותהי לי לישועה׃<br/> <b>כב</b> אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה׃<br/> <b>כג</b> מאת ה׳ היתה זאת; היא נפלאת בעינינו׃<br/> <b>כד</b> זה היום עשה ה׳; נגילה ונשמחה בו׃</p> <footer class=source>תהילים פרק קיח</footer></blockquote> He then visualizes himself coming to the בית המקדש to offer his קרבן תודה. פתחו לי שערי צדק, as he says in תהילים כד: <blockquote lang=he><p><b>ג</b> מי יעלה בהר ה׳; ומי יקום במקום קדשו׃<br/> ...<b>ה</b> ישא ברכה מאת ה׳; וצדקה מאלקי ישעו׃<br/> ...<b>ז</b> שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם;<br/> ויבוא מלך הכבוד׃</p> <footer class=source>תהילים פרק כד</footer></blockquote> He can't believe it's true; he was a nothing shepherd and now is the king of Israel. The gemara sees this as a conversation between David and his family when he is anointed: <blockquote lang=he><p>א״ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן (תהלים קיח:כא) אודך כי עניתני אמר דוד. אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה אמר ישי. מאת ה׳ היתה זאת אמרו אחיו. זה היום עשה ה׳ אמר שמואל.</p> <footer class=source>פסחים קיט,א</footer></blockquote> David is the one who united all of Israel, with its united capital in Jerusalem. He describing himself entering the בית המקדש, to bring his קרבן תודה. ---- <blockquote lang=he><p> אנא ה׳ הושיעה נא; אנא ה׳ הצליחה נא׃</p> <footer class=source>תהילים קיח:כה</footer></blockquote> Then something surprising happens: the tone changes completely: אנא ה׳ הושיעה נא. The grammar also changes; David for the first time is addressing ה׳ directly, rather than the people. I think that this is David breaking the fourth wall. He isn't really going to enter the שערי צדק. There is no בית המקדש. The one thing he wants more than anything else, he cannot have. So for a brief moment, he cries out in despair. And that introduces an oddity in how *we* say Hallel: we repeat the last 9 psukim. <blockquote lang=he><p>מקום שנהגו לכפול, יכפול; לפשוט, יפשוט. לברך אחריו, יברך. הכול כמנהג המדינה.</p> <footer class=source>משנה סוכה ג:יא</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p><em>מקום שנהגו לכפול</em>: כל פסוק ופסוק מאודך ולמטה עד סוף ההלל כופלים, לפי שכל אותו הפרק מהודו לה' כי טוב עד אודך כי עניתני כולו כפול במקרא, ומאודך ולמטה אינו כפול, לכך נהגו לכפול המקראות הללו.</p> <footer class=source>פירוש רבי עובדיה מברטנורא, שם</footer></blockquote> But that's not really right: אנא ה׳ הושיעה נא; אנא ה׳ הצליחה נא is one pasuk and it certainly looks parallel, so we shouldn't repeat it. And what's worse, is that not only we repeat the words, we split up the pasuk in order to do that. And that is wrong: <blockquote lang=he><p>כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה.</p> <footer class=source>מגילה כב,א</footer></blockquote> <a href="https://drive.google.com/file/d/0BxbAHWl8KioheGlyOWE1QTY3Wmc/view?usp=sharing">Mordy Goldenberg's shiur</a> for the Amud-a-week program deals with many of these sorts of issues, but a simple answer is brought by the חתם סופר: <blockquote lang=he><p>.היכא דאיכא אתנחתא או זקף קטן שפיר דמי.</p> <footer class=source>שו״ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן י</footer></blockquote> The אתנחתא allows us to split up the pasuk, but doesn't force us to. The מנהג that has developed in how we say Hallel treats the two halves of the pasuk as separate psukim, and not even parallel to each other. <hr/> Another point about אנא ה׳ הושיעה נא; אנא ה׳ הצליחה נא: If you look carefully at the way it is printed in the siddur, there is a difference between הושיעה and הצליחה: There's a little line next to the חיריק under the ש of הושיעה: <blockquote lang=he><p>אָנָּא ה׳ הוֹשִֽׁיעָה נָּא אָנָּא ה׳ הַצְלִיחָה נָא.</p> <footer class=source>Artscroll Siddur, p 640</footer></blockquote> That's intentional. Most words in Hebrew have the stress on the ultimate, last syllable. משה is mo-SHEH, not MO-sheh. Some words have the stress on the penultimate, second-to-last, syllable: ויאמר is va-YO-mer, not va-yo-MER. Those are the only two choices. The Artscroll (and many other siddurim) assume ultimate stress, called מלרע, and indicate the penultimate stress, מלעיל, with the little line, called a מתג. So it's ho-SHI-ah and hatz-li-CHAH. Chazanim who are careful in their pronunciation will make a point of this. The טעמים in the Koren תנ״ך reflect this; there's a <span>◌֣</span> under the יוד in הֽוֹשִׁ֣יעָה and there are two טעמים on הַצְלִ֘יחָ֥ה, and the rule is that the stress is on the second טעם. <blockquote lang=he><p>אָנָּ֣א יְ֭קוָק הֽוֹשִׁ֣יעָה נָּ֑א אָנָּ֥א יְ֝קוָ֗ק הַצְלִ֘יחָ֥ה נָֽא׃</p> <footer class=source>תהילים קיח:כה על פי תנ״ך קורן</footer></blockquote> However, it looks like the Koren is wrong. The manuscripts of תנ״ך all agree that the טעמים look like: <blockquote lang=he><p>אָנָּ֣א יְ֭קוָק הֽוֹשִׁ֘יעָֽה נָּ֑א אָנָּ֥א יְ֝קוָ֗ק הַצְלִ֘יחָֽהֿ נָּֽא׃</p> <footer class=source><a href="https://barhama.com/ajaxzoom/pic/AleppoWM/29-264-r_photo_by_Ardon_Bar-Hama.jpg">תהילים קיח:כה על פי כתר ארם־צובה</a></footer></blockquote> (One of the wonders of the internet is being able to look at the entire [Allepo codex](https://barhama.com/ajaxzoom/viewer/viewer.php?zoomDir=/pic/AleppoWM/&example=viewer5)) So both הושיעה and הצליחה look like they are מלרע. That's odd, because in every other case in תנ״ך they are both מלעיל, for example: <blockquote lang=he><p><em>הוֹשִׁ֤יעָה</em> ׀ אֶת־עַמֶּ֗ךָ וּבָרֵ֥ךְ אֶת־נַֽחֲלָתֶ֑ךָ וּֽרְעֵ֥ם וְ֝נַשְּׂאֵ֗ם עַד־הָֽעוֹלָֽם׃</p> <footer class=source>תהילים כח:ט</footer></blockquote> And the only other example of הצליחה: <blockquote lang=he><p>אָנָּ֣א אֲ־דֹנָ֗י תְּהִ֣י נָ֣א אָזְנְךָֽ־קַ֠שֶּׁבֶת אֶל־תְּפִלַּ֨ת עַבְדְּךָ֜ וְאֶל־תְּפִלַּ֣ת עֲבָדֶ֗יךָ הַֽחֲפֵצִים֙ לְיִרְאָ֣ה אֶת־שְׁמֶ֔ךָ וְ<em>הַצְלִֽיחָה</em>־נָּ֤א לְעַבְדְּךָ֙ הַיּ֔וֹם וּתְנֵ֣הוּ לְרַֽחֲמִ֔ים לִפְנֵ֖י הָאִ֣ישׁ הַזֶּ֑ה וַֽאֲנִ֛י הָיִ֥יתִי מַשְׁקֶ֖ה לַמֶּֽלֶךְ׃</p> <footer class=source>נחמיה א:יא</footer></blockquote> But the מנחת שי, a 17th century grammarian, noted the problem: <blockquote lang=he><p><em>הצליחה נא</em>: המסורת עליו ”...מלרע ואחד והצליחה ומלעיל“...אך קשה לי שמלת הושיעה ומלת הצליחה שבפסוק זה שוים הם בטעמם ברוב הספרים ובשניהם יש זרקא באמצע תיבה וטעם אחר בסופה, ומה ראו לחלק ביניהם לקרות הצליחה מלרע והושיעה מלעיל? וראיתי בחבור קטן מדקדוק הנקרא דברי אגור לר׳ יעקב לוי מתושבי קזאלי מונפירא, שהתריס מאוד נגד הקוראים שתי המלות מלעיל, ולמד להם כי שניהם מלרע. ועדיין אין דעתי נוחה בזה ואיני שומע לדבריו לקרות הושיעה מלרע, דאי הכי, לא אישתמיט רד״ק ושאר מדקדקים ובעלי המסורת למימריה כי היכי דאמרו גבי הצליחה דסמיך ליה! ומדלא אמרי מידי שמע מיניה דקריאתו מלעיל כדיניו ולא נפיק מכלליה והכי אשכחנא בסיפרי עתיקי דכתיב הושיעה בטעם גלגל בשי״ן.</p> <footer class=source>מנחת שי, תהילים קיח:כה</footer></blockquote> He seems to be the origin of the way the pasuk is printed now. Rabbi Mordechai Breuer takes issue with the Minchat Shai (thanks to Phyllis Shapiro for bringing this to my attention): <blockquote lang=he><p>טעם הוֹשִׁיעָה, הַצְלִיחָה מלרע בכתבי יד [ובמקראות גדולות וונציה (דניאל בומברג)]--בלי מחלוקת. אף על פי כן הכריע מנחת שי להבדיל ביניהם: הוֹשִׁיעָה מלעיל, הַצְלִיחָה מלרע...הכרעה זו של מנחת שי נתקבלה בכל ההוצאות הרגילות. הוא שגורה גם בפי מתפללים רבים, המבקשים לדקדק באמירת הלל; אף הם מטעמים הוֹשִׁיעָה מלעיל--הַצְלִיחָה מלרע; והטעמה זו נחשבת צחות והידור קריאה.</p> <p>זו דוגמה מובהקת של שיבוש, שנתקבל וגם נשתרש ב”השפעת“ המסורת. כי המסורת נמסר באמת רק על טעמת מלרע של הַצְלִיחָה, ולא על זה של הוֹשִׁיעָה...נמצאת אומר: שתיקת ”בעלי המסורת“ על הטעמת הוֹשִׁיעָה איננה מוכיחה דבר; אף על פי כן היא שיבשה עלינו את הנוסח, ועודנה מטעה את הקוראים המדקדקים.</p> <footer class=source>רב מרדכי בְּרוֹיֶאר, <cite>כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא</cite>, עמ׳ 43-44, הערה 18</footer></blockquote> I'm willing to accept that the Koren תנ״ך is wrong, and that the <em>real</em> טעמים are those of the כתבי יד. But that doesn't necessarily tell us how the word is stressed (there are lots of טעמים that are written on the end of the word where the accepted stress is elsewhere) and I think the Minchat Shai's <a href="https://en.wikipedia.org/wiki/Argument_from_silence">argument from silence</a> is very strong. I am going to continue to say Hallel with הוֹשִׁיעָה מלעיל, הַצְלִיחָה מלרע. (There's a technical reason for saying that Rav Breuer may be wrong: there's a <a href="https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%97%D7%99%D7%A7">דחיק</a> in נָּא, which implies the previous word is מלעיל. So either we have an error in the כתבי יד, or an exception to the rules of דחיק. ואכמ״ל) But it makes the question stronger: we seem to be going out of our way to say the two halves differently, implying that they are in fact <em>not</em> parallel. <hr/> So we have two almost identical phrases, אנא ה׳ הושיעה נא and אנא ה׳ הצליחה נא that we go out of our way to separate, to pronounce differently, and to imply that they have different meanings. I don't know why, but I can speculate. The perek as a whole is a dramatization of the act of saying Hallel: victory over our enemies and celebration that acknowledges ה׳'s role and culminates in offering קרבנות in the בית המקדש. But in the middle is our אנא ה׳: David realizes that his פתחו לי שערי צדק is only playacting; he is bringing קרבנות not in the בית המקדש but in the temporary משכן. And this is our Hallel as well. The Hallel we say today is the Hallel of the redemption that hasn't happened yet. And the two halves of the pasuk are not only not parallel, they are mutually contradictory. >Each phrase stands alone; the first plea takes us to life, the second to success (compare ps. 116:8). For that reason, each hemistich is doubled separately. --Rabbi Yitzchak Etshalom, _Hallel (V): Psalms 117-118_, personal communication; available at [yumpu.com](https://www.yumpu.com/en/document/read/32248925/hallel-v-hp-rcsh-wv-kv-analysis-of-psalms-117-118-torahorg) אנא ה׳ הושיעה נא is asking ה׳ to save us, to come down from heaven and make it all better. אנא ה׳ הצליחה נא is asking ה׳ to allow our own actions to succeed. And these are the two models of גאולה: <blockquote lang=he><p> הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום; אני ה׳ בעתה אחישנה׃</p> <footer class=source>ישעיהו ס:כב</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>רבי יהושע בן לוי רמי: כתיב (ישעיהו ס:כב) ”בעתה“ וכתיב ”אחישנה“. זכו אחישנה; לא זכו בעתה.</p> <footer class=source>סנהדרין צח,א</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>ר׳ אליעזר אומר אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין. אמר ליה רבי יהושע אם אין עושין תשובה אין נגאלין? אלא הקב״ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב.</p> <footer class=source>סנהדרין צז,ב</footer></blockquote> The גאולה will come. The question is whether that גאולה will be a הצלחה, the fruit of our own efforts, or a ישועה, when ה׳ finally decides that it's been long enough. ---- <blockquote lang=he><p><b>כו</b> ברוך הבא בשם ה׳; ברכנוכם מבית ה׳׃<br/> <b>כז</b> א־ל ה׳ ויאר לנו; אסרו חג בעבתים עד קרנות המזבח׃<br/> <b>כח</b> א־לי אתה ואודך; אלקי ארוממך׃<br/> <b>כט</b> הודו לה׳ כי טוב; כי לעולם חסדו׃</p> <footer class=source>תהילים פרק קיח</footer></blockquote> And then back to David and his song of thanks. He cried out אנא ה׳, taking him (and us, his audience) out of the הלל, but then he recovers. As this virtual parade reaches the בית המקדש, the כהנים call out ברוך הבא בשם ה׳ and he can bring his חג to the מזבח. This corresponds to the previous לך אזבח זבח תודה; ובשם ה׳ אקרא of פרק קטז. There is the קריאה בשם ה׳ of prayer, and the קריאה בשם ה׳ of thanksgiving. And that is what the entire פרק means: א־לי אתה ואודך. This is a personal song of thanksgiving, and one that all of us join in: הודו לה׳ כי טוב; כי לעולם חסדו.