Kavanot: Divine Rights of Kings

קסם על שפתי מלך: הנה על שפתי מלך דבר ידמה לקסם להגיד האמת בדברים, כי (שמואל ב יח:יג) [וְ]כׇל דָּבָר לֹא יִכָּחֵד מִן הַמֶּלֶךְ לסבות רבות. יתקבצו בזה הא׳ כי עניניו במלכותו מסודרים מהש״י באמרו (משלי כא:א) פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה׳. והשנית כי בסבת רצון האנשים למצוא חן בעיניו ימצא בכל דבר מי שיגלה אזנו להגיד האמת ולזאת הסבה בעינה לא ימעל פי המלך במשפט, כי יגיד האמת ויהיו משפטיו לפי המשפט המוגבל מהשם ית׳.

divine right of kings: in European history, a political doctrine in defense of monarchical absolutism, which asserted that kings derived their authority from G-d and could not therefore be held accountable for their actions by any earthly authority such as a parliament.

ואחר שרק על ידי הצדקה שהם המעשים טובים יִכּוֹן כִּסֵּא שיהיה לו קיום, אם כן עֲשׂוֹת רֶשַׁע שהוא הפך הצדקה היא תּוֹעֲבַת מְלָכִים, כי זה יהרס מכון כסאם ומלכותם.

כי עמד מלך בבל אל אם הדרך בראש שני הדרכים לקסם קסם; קלקל בחצים שאל בתרפים ראה בכבד׃

כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל; כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א־ל׃

לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש; קסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף׃

כי כל מקרא שימצא בספר הזה ולא יראה פשוטו בענין יראת השם ית׳ כעין משל נכתכ למען תלמודליראה את ה׳ אלקך מדרך דמיונו.

ותלמוד מזה להתירא מחמת השם ית׳ כי גם את מלכי האדמה אתה ירא.

Any sufficiently advanced technology is indistinguishable from magic.

כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, אין הכונה שיגזרם העיון הטבעי, אבל הכונה שכל מי שיכוין בו שיהיה פעלו פועל הרפואה, והוא המיר הנמזג, אין בו משום דרכי האמורי מה שאסרה תורה משום דרכי האמורי…היו מדמין לעשות פעלים או דיבורים להשיג מהם תועלת מצד הגעת רצון בעל הכח השמימי אליהם, וכל מה שיהיה מזה המין…נאסר מפני שהוא מדרכי האמורי.

וכך נ״ל בתירוצן של דברים שהנחש שאסרה תורה הוא התולה את מעשיו בסימן שאין הסברא נותנת שיהא גורם תועלת לדבר או נזק כגון פתו נפלה לו מידו או צבי הפסיק לו בדרך שאלו וכיוצא בהן הם מדרכי האמורי אבל הלוקח סימנים בדבר שהסברא מכרעת שהם מורים תועלת הדבר או נזקו אין זה נחש, שכל עסקי העולם כך הם שהרי האומר אם ירדו גשמים לא אצא לדרך ואם לאו אצא אין זה נחש אלא מנהגו של עולם, ואליעזר ויהונתן בכיוצא בזה תלו מעשיהם, שאליעזר יודע היה שלא היו מזווגין אשה ליצחק אלא הוגנת לו לפיכך לקח סימן לעצמו שאם תהא כל כך נאה במעשיה ושלימה במדותיה עד שכשיאמר לה ”הגמיאיני נא מעט מים“ תשיבהו ברוח נדיבה ”גם גמליך אשקה“, אותה היא שהזמינו מן השמים ליצחק…וכי מייתי לה בגמרא לענין איסור ה״ק שכל נחש שהוא מהדברים שאסרה תורה שאין הסברא מכרעת בהן, כל שאינו סומך על מעשיו ממש כמו שעשו אלו השנים בדבר מותר אינו נחש ואינו אסור אף על פי שהוא מדרכי הנחשים האסורים.

ברב עם הדרת מלך; ובאפס לאם מחתת רזון׃

האדם שהוא בדעתו השלימה ואין לבו אנסו, הוא שקוף לגמרי לעצמו ואמיתי לגמרי כלפי המציאות מבחוץ. האדם השקוף הזה—כל כחתיו נהירין לו בבת אחת, מרוממות מדרגותיו עד שפלות יצריו; גם בעמדו במצב גבוה אינו מתעלם מאי יציבותו ושהוא עלול לטעות בשכלו ולהזיק לאחרים. ודווקא דעת מקיפה זאת היא הסוללת דרך חיים שקולה, בניצול הכחות הגבוהים וזהירות מהכחות השפלים.

טוב ארך אפים מגבור; ומשל ברוחו מלכד עיר.

משל basic meaning: to declare what something is and should be, to give its character and designation. Hence: to command, to rule. The מושל directs everybody what he is to be and do. So that it is by no means synonymous with כבש, to force, to subjugate, it is rather to guide and rule. Hence also משלי שלמה: sayings which tell us what men and things are and should be. So in general. But hence משל also means quite specially such a saying or sentence whose meaning refers not to the things actually described in it, but they are used metaphorically to refer to some general fact or teaching, to describe the character or designation of something else, i.e. a parable.

על כן יאמרו המשלים באו חשבון; תבנה ותכונן עיר סיחון׃

א״ר יוחנן: מאי דכתיב עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים וגו׳? ”המושלים“ אלו המושלים ביצרם. ”בואו חשבון“ בואו ונחשב חשבונו של עולם: הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. ”תבנה ותכונן“ אם אתה עושה כן תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא. ”עיר סיחון“ אם משים אדם עצמו כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה…

ונראה דלזה כוונו חז״ל ב־בבא בתרא עח,ב דאר יוחנן: מאי דכתיב עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים… מה צריכין לחשבון זה? הלא גם בלי זה החשבון ראוי למשול ביצרו ולא לעבור על דעת ה׳! ותו מה זה חשבון הנאת עבירה נגד עונש עוה״ב הרוחני? אלא לא דברו כאן בענינים שבין אדם לשמים. אלא בעניני הליכות עולם. דיש עושים מחלוקת בשביל שרוצה לעשות מצוה שגורם בזה לידי מחלוקת ויש מחשב לרדוף את הרשע או את הצבור בשביל איזה עול. ואע״ג שהוא עבירה לרדוף מכ״מ מחשב שיקבל שכר על עבירה לשמה כדאיתא במסכת נזיר דף כג ”גדולה עבירה לשמה כו׳“…אך אפילו הוא מושל ביצרו ומכוין אך לשם שמים עדיין עליו לבא חשבונו של עבירה. אם כדאי הפסד מצוה שיגיע ע״י שיעשה נגד שכרה כי יכול להיות שההפסד שיגיע ע״י המחלוקת רבה על השכר ממנה. ושכר עבירה לשמה שמכוין נגד הפסדה שיגיע אח״כ עי״ז. ובאו חז״ל לזה המוסר בדבר שאירע כמו כן באנשי מואב שכוונו לטובת הכלל להביא את סיחון אבל לא באו חשבונו של עבירה מה שיהיה יוצא מזה. ובא ע״ז משל הקדמוני מסוים בתורה ללמדנו דעת שלא לעשות עבירה לשמה. ובזה נכלל רדיפה לאדם ומחלוקת אם לא שיהיה מושל ביצרו. וגם באו חשבון ברור.

Where does our individuality and selfhood really lie? When am I an “I”? In what act do I genuinely actualize myself?…

The answer is, we are a self and achieve our unique individuality in our moments of choosing. We pass most of our time carried by the currents that intersect our lives—pulled along by the awakening of this emotion or that inclination. We function as passive nodes through which forces external to our essential self flow…The only time we actually exist in our unique individuality is when we stand above the play of various forces and pulls, making a genuine decision.

קסם על שפתי מלך; במשפט לא ימעל פיו׃

[T]here is no accepted lawful way to relate brain states to conscious experiences—what it is like to be you. It is an odd position to be in, given the success of science in so many other domains!

…Are all scientific facts knowable? Or is science fundamentally incomplete?

While I can’t claim certainty, science being fundamentally incomplete is at least conceivable to me. It would mean that there are scientific facts that at first look tantalizingly discoverable, but then their true answers remain closed to us for non-trivial reasons.

Importantly, in the paper I show how this grounding of a theory of consciousness in learning must happen all the time; otherwise, substitutions become available, and all the problems of falsifiability and triviality rear their ugly heads for a theory.

It is when there is some level of parity between the two pulls, each representing different ideals…that we can stand above the conflicting influences and make a decision based on how we define ourselves as people…[W]e can choose from ourselves. If we take advantage of the opportunity, who we are as individuals is determined by us.

The Creator cannot create our self. Self cannot be given, for then it is not self. We must create it through our choices. Then we come from ourselves and stand as individuals before the Creator, able to relate to Him as an “other”. Only in the act of creating from ourselves is there personal being on some level distinct from the Creator, allowing the possibility of the Creator giving, for only then is there someone to give to.

It is He who created me, and I exist because of Him. He is the true existence of which I am a part. I am one facet of the revelation, and through me, through my existence, He who is existence itself reveals Himself…In other words, I see myself—with all my desires and all my existence, with the form of my spiritual being—as a unique being through whom existence can and must be understood. This is my destiny, and this is what sustains me. My revelation of the true existence that Hashem wanted revealed in His creation is the purpose of my existence.

פלס ומאזני משפט לה׳; מעשהו כל אבני כיס׃

אם עשק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה אל תתמה על החפץ; כי גבה מעל גבה שמר וגבהים עליהם׃

תועבת מלכים עשות רשע; כי בצדקה יכון כסא׃

ר׳ אלעזר בן עזריה אומר: מנין שלא יאמר אדם אי איפשי ללבוש שעטנז אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי איפשי לבוא על הערוה, אבל איפשי מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך ת״ל ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו מלכות שמים.

הרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות, אשר אמרו: שמי שלא יתאוה אליהן יותר חשוב מן המתאוה אליהן ויכבוש את יצרו מהן—הם הענינים המפורסמים אצל כל בני האדם שהם ”רעות“: כשפיכות דמים, וגנבה, וגזלה, ואונאה, ולהזיק למי שלא הרע לו, ולגמול רע למיטיב לו, ולבזות אב ואם וכיוצא באלו. והן המצוות שאמרו עליהן החכמים, ז״ל (יומא סז,ב): שאילו לא נכתבו ראויות הן לכתב. ויקראו אותן קצת מחכמינו האחרונים…”מצוות שכליות“ [”משפטים“], ואין ספק שהנפש אשר תכסוף לדבר מהם ותשתוקק אליו, שהיא חסרה; ושהנפש החשובה לא תתאוה לאחד מאללו הרעות כלל, ולא תצטער בהמנעה מהם.

אבל הדברים שאמרו עליהם החכמים, שהכובש את יצרו מהם הוא יותר חשוב וגמולו יותר גדול, הם: ”התורות השמעיות“, וזה אמת: שאלמלא התורה לא היו רעות כלל. ומפני זה אמרו: שצריך האדם שיניח נפשו אוהבת אותן ולא יהיה לו מונע מהן רק התורה…שהם לא אמרו: ”אל יאמר אדם: אי אפשי להרוג הנפש; אי אפשי לגנוב; אי אפשי לכזב, אלא: אפשי, ומה אעשה אבי שבשמים גזר עלי“ אבל הביאו דברים ”שמעיים“ כולם: בשר בחלב, ולבישת שעטנז, ועריות. ואלו המצוות וכיוצא בהן, הן אשר קראן השם יתברך: ”חוקות“…

וזה חידוש נפלא בהעמיד שני המאמרים; ולשונם מורה על אמיתת מה שבארנו.

It is unfortunate that yet again we have turned the tables and confused our values. Chazal say we should be disgusted by stealing, but not by pork. Most of us are disgusted by pork but not by stealing. This is something we picked up in our cultural environment, and will bequeath to the next generation unless we change the habitual responses to בין אדם לחבירו in our culture. And we must do so if we are to bring about a change in middos in our children. Unless and until children see people as excited, as moved, as affronted by lapses in מצוות בין אדם לחבירו as they are excited, moved, and affronted by lapses in מצוות בין אדם למקום,we will not see significant improvement in the middos of our children.

רצון מלכים שפתי צדק; ודבר ישרים יאהב׃

חמת מלך מלאכי מות; ואיש חכם יכפרנה׃

משה רבנו, ע״ה, כבר אמר אליו השם יתברך: (במדבר כ:יב) יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…וחטאו, ע״ה, הוא: שנטה לצד אחד מן הקצוות ממעלת המידות, והיא: הסבלנות. כאשר נטה לצד הרגזנות באמרו (במדבר כ:י): שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים, דקדק עליו השם יתברך: שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס. וכיוצא בזה בדין האיש ההוא—חילול השם הוא.

באור פני מלך חיים; ורצונו כעב מלקוש׃

יאר ה׳ פניו אליך: יראה לך פנים שוחקות, פנים צהבות.