We are continuing to learn משלי פרק יט, the fourth paragraph of book two of ספר משלי.
טו עצלה תפיל תרדמה; ונפש רמיה תרעב׃ טז שמר מצוה שמר נפשו; בוזה דרכיו ימות׃ יז מלוה ה׳ חונן דל; וגמלו ישלם לו׃
At a literal level, עצלה is about laziness and the need for a work ethic.
עצלה תפיל תרדמה: מלבד הנזק הנמצא בעצלה באיחור התחלת הפועל, גם בעת הפועל כי הזריז והזהיר במלאכתו יפעל בשעה אחת יותר מן העצל בשתי שעות. עוד נזק אחר תביא העצלה: תפיל תרדמה כי החפץ במלאכה יעורר לב האדם עליה והעצל אשר אין לו חפץ בה תוליד עצלותו תרדמה על כן לא תצלח מלאכתו ולא תצילהו מעניו.
ונפש רמיה תרעב: גם בזריזים ויגעים להעשיר יש מדה תרושש בעלייה כי הנבהל להון ולעשות עושר בחמס ותרמית ואונאה יאבד עשרו בענין רע ותרעב נפשו. הנה העצלה והתרמית שתי מדות אלו ירוששו בעליהן.
But we have translated רמיה or מרמה not as deception but as a reckless disregard for the truth. So I would take ונפש רמיה תרעב as parallel to the previous phrase; נפש רמיה represents a specific kind of עצלה. Don’t be lazy in your actions or in your words.
GRA takes it as metaphor for our עבודת ה׳.
וכן הוא בתורה ומצות על ידי תרדמה בא לידי עצלות ויושב ואינו עושה מצות ובטל מעסק התורה. ונפש רמיה מי שלומד הרבה ואינו חוזר תמיד ורוצה לאסוף הרבה ירעב, שלא ישאר בידו כלום.
The focus of this section, however, is on שמר מצוה שמר נפשו. Don’t be lazy or lackadaisical, because your life depends on it. We’ve talked about Mishlei book 1 being about wisdom, but book 2 is more “religious”, and discusses the צדיק as opposed to the חכם (the contrast is mentioned in book 1 but it’s emphasized here). Shlomo is telling us to do the right thing, not because it is right but because it is commanded. It’s a different approach to ethics.
The difference between the two is in the nature of the motivation for the action. Any rule needs some kind of motivation for the rule to apply.
Some ten years ago Nebraska’s state legislature passed a law requiring the wearing of a motorcycle helmet while riding a motorcycle on the state’s roads, and the Governor signed it into law. Only sometime after this process had been completed was the defect of the law discovered: the law as passed omitted to include any provisions for penalties for violating the law. In the interval before the law was corrected by a new legislative session, did my state have a motorcycle helmet law? It was contrary to law not to wear such a helmet…but no individual could be penalized for violating this law. I would say that during this interval Nebraska had no law against not wearing a motorcycle helmet.
Immanuel Kant made the distinction: the motivation for following laws is the punishment imposed by the state. The motivation for being ethical is ones internal moral compass.
I think it is clear that Kant regarded an incentive as essentially and analytically connected with the fact of obligation, and as therefore entailed by statements of obligation (i. e., precepts). For Kant the law provides an external incentive, a specified punishment, as a motivational source. But in the case of ethics, the incentive must be internal, not external to the agent, as it is in the case of law.
If it is commanded, it is not ethics. The Torah emphasizes that the rules are מצוות, commandments.
כל המצוות שנתנו לו למשה בסיני, בפרושן נתנו, שנאמר (שמות כד:יב) וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה: ”תורה“, זו תורה שבכתב; ו”מצוה“, זה פרושה. וצונו לעשות התורה, על פי המצוה. ומצוה זו, היא הנקראת תורה שבעל פה.
ואמר רבי לוי בר חמא, אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה…? ”לחת“—אלו עשרת הדברות, ”תורה“—זה מקרא, ”והמצוה“—זו משנה.
This analysis of the nature of מצווה is based on the מחשבה of Rav Moshe Shapiro.
HaGaon HaGadol Rav Moshe Shapiro of blessed memory dedicated his life to conveying the core principles of Torah faith in all its multifaceted dimensions.
The depth and breadth of his creative approach, his profound understanding of Torah wisdom with its immediate relevance to life, and his ability to clarify even the most esoteric concepts are legendary….
But he never wrote. He said it would require him to focus on past insights, and he always sought new ones.
This is from a book by his son-in-law, Rabbi Aryeh Feldman.
At first glance, just the opposite would seem to make more sense: Torah should refer to explanation and understanding, while mitzvah should refer to the commands themselves…
We see from this that the word mitzvah does not relate merely to the commands that were issued by Hashem and enshrined in the Torah. Those are the ציוויים, tzivuyim. The word mitzvah alludes to an added dimension.
That added dimension is alluded to in our text when Shlomo says מלוה ה׳ חונן דל: doing מצוות will be rewarded; ה׳ will certainly pay it back.
הוא היה אומר: לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה. אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה. ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא.
But that is problematic.
הוא היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם.
Rabbi Feldman points out that the idea of physical reward, in this world, is explicit in the Torah.
יג והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה׳ אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם׃ יד ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש; ואספת דגנך ותירשך ויצהרך׃ טו ונתתי עשב בשדך לבהמתך; ואכלת ושבעת׃
אמר רבי יהושע בן קרחה: למה קדמה ”שמע“ ל”והיה אם שמע“? אלא כדי שיקבל עליו על מלכות שמים תחלה, ואחר כך יקבל עליו על מצות.
Now, one might ask why we need to embrace His kingship and His mitzvos separately. If we embrace G-d’s kingship, doesn’t that include His mitzvos? And vice versa: If we embrace His commands, doesn’t that mean that we embrace His kingship? Yet, we see from Rabbi Yehoshua ben Karcha that it is possible to embrace His kingship without embracing His commands, and to embrace His commands without embracing His kingship.
Another issue that must be understood is the marked difference between how we accept G-d’s kingship and how we accept His commandments. The acceptance of His kingship is done through a command: “Hear, O Israel, Hashem is our G-d, Hashem, the One and Only,” and continues with the command: “You shall love Hashem, your G-d, with all your heart…” In contrast, the parashah of V’hayah im shamo’a—through which we accept His mitzvos—contains no direct command. The matter is presented in a conditional way: If you will heed His mitzvos, then the heavens will provide rain at the right time, and you will gather your grain, your wine, and your oil.
Is this the way that Hashem wants us to accept His mitzvos—enticing us by showing us that fulfilling the mitzvos is worthwhile, and threatening us if we do not fulfill them? Doesn’t this approach contradict the Mishnah in Pirkei Avos that teaches we should not serve Hashem as servants who expect to receive a reward, but rather as servants who do not expect to receive a reward? We would expect that the acceptance of Hashem’s mitzvos should be similar to the acceptance of His kingship—through a command. Just as the acceptance of His kingship is actualized through a command to love Hashem with all our heart and soul, so too should the commitment to fulfill His commandments be made without any conditions of reward and punishment.
He says that this is exactly Kant’s distinction between law and ethics, except that the internal motivation, our internal moral compass, comes from the sense that commandedness is inherent in the nature of reality.
When we perform the mitzvos because of His kingship, we are essentially not doing so not out of choice and appreciation of these actions, but, rather, because we, like any subject, must do the King’s bidding. But when we comply due to our acceptance of the yoke of the mitzvos, we are doing so because we realize that our very existence depends on fulfilling His commands. And just as we appreciate that we must breathe, eat, and drink fo our physical survival, so must we fulfill the 613 Mitzvos to guarantee our spiritual survival. In addition, we accept and appreciate that our welfare and physical conditions depend on our spiritual state.
Hence שמר מצוה שמר נפשו because גמלו ישלם לו. Think of the מצוות as laws of physics: violating them will inevitably lead to destruction. Commandedness is part of creation.
יהללו את שם ה׳; כי הוא צוה ונבראו׃
And that connects to this week’s parsha, נצבים.
העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה; ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך׃
העדתי בכם היום את השמים וגו׳: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, הסתכלו בשמים שבראתי לשמש אתכם, שמא שנו את מדתם? שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח והאיר לכל העולם כענין שנאמר (קהלת א:ה) וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ? הסתכלו בארץ שבראתי לשמש אתכם, שמא שנתה מדתה? שמא זרעתם אותה ולא צמחה או שמא זרעתם חטים והעלתה שעורים? ומה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד, אם זוכין אין מקבלין שכר ואם חוטאין אין מקבלין פרענות, לא שנו את מדתם, אתם שאם זכיתם תקבלו שכר ואם חטאתם תקבלו פרענות, על אחת כמה וכמה.
העדותי בכם כו׳ פירש״י ז״ל כלום שינו שמים וארץ מידתם כו׳: ולכאורה מאי ראיה מהם, שאין להם בחירה?
אך על כל פנים מובן כי מדרך הטבע להיות נמשך כל דבר אחר הש״י וציויו. אם כן וודאי לא נגרע האדם מזה רק שניתן לו בחירה יצ״ט ויצה״ר. ואם לא יגבור הרע על הטוב ממילא מצד עצמו ימשך אחר הטוב ככל הנבראים.
We looked at תהילים פרק יט in the תהילים shiurim, in Let Me Count the Ways ש.
ב השמים מספרים כבוד א־ל; ומעשה ידיו מגיד הרקיע׃ ג יום ליום יביע אמר; ולילה ללילה יחוה דעת׃ ד אין אמר ואין דברים; בלי נשמע קולם׃ ה בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם; לשמש שם אהל בהם׃
And then the psalmist focuses on the sun:
ו והוא כחתן יצא מחפתו; ישיש כגבור לרוץ ארח׃ ז מקצה השמים מוצאו ותקופתו על קצותם; ואין נסתר מחמתו׃
ואין נסתר מחמתו is usually translated as “nothing is hidden from its heat”, but that has nothing to do with the sun orbiting as it obey’s ה׳'s command. I would translate as “nothing is hidden from its sunniness”, the nature of being the sun. It’s a גבור לרוץ ארח, an athlete running on a track. No choices, no chance of a mistake. The sun doesn’t have free will; its “halacha” is F = G × (m1 × m2) / r2 and it never sins.
The psalmist then describes how wonderful the Torah is.
ח תורת ה׳ תמימה משיבת נפש; עדות ה׳ נאמנה מחכימת פתי׃… יא הנחמדים מזהב ומפז רב; ומתוקים מדבש ונפת צופים׃
But he cannot be as consistent in obeying them as the sun is.
יב גם עבדך נזהר בהם; בשמרם עקב רב׃ יג שגיאות מי יבין; מנסתרות נקני׃ יד גם מזדים חשך עבדך אל ימשלו בי אז איתם; ונקיתי מפשע רב׃
I am imperfect. Unlike the sun, which can say אין נסתר, I have נסתרות. The right way to act isn’t always clear and even when it is, I can’t always overcome my יצר הרע to go against your commands.
So Shlomo’s מוסר message here is to live life with a sense of commandedness, of מצווה, even if it’s not literally true in the way that the laws of physics are. The consequences can be dire, בוזה דרכיו ימות.
Then Shlomo turns to raising children.
יח יסר בנך כי יש תקוה; ואל המיתו אל תשא נפשך׃
יט גדל חמה נשא ענש; כי אם תציל ועוד תוסף׃
כ שמע עצה וקבל מוסר למען תחכם באחריתך׃
Don’t give up on your children; keep teaching and disciplining them.
יסר בנך כי יש תקוה ואל המיתו וגו׳: אל תאמר נואש, בראותך כי הוא קשה לב לקבל מוסר כי אין תקוה. אבל יש תקוה, כי תשחרנו מוסר תמיד תקוה לתועלת ותבטח כי השב תשיב.
ואל המיתו אל תשא נפשך means not to let your child become a בן סורר ומורה.
יח כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שמע בקול אביו ובקול אמו; ויסרו אתו ולא ישמע אליהם׃ יט ותפשו בו אביו ואמו; והוציאו אתו אל זקני עירו ואל שער מקמו׃ כ ואמרו אל זקני עירו בננו זה סורר ומרה איננו שמע בקלנו; זולל וסבא׃ כא ורגמהו כל אנשי עירו באבנים ומת ובערת הרע מקרבך; וכל ישראל ישמעו ויראו׃
בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר.
But then משלי has ironic turnabout: Shlomo is not talking about your child but about you. שמע עצה וקבל מוסר: ה׳ gives you יסורים; learn from them. We’ve had this image, of ה׳ as a disciplining father, before.
כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח; וכאב את בן ירצה׃
וידעת עם לבבך; כי כאשר ייסר איש את בנו ה׳ אלקיך מיסרך׃
י היסר גוים הלא יוכיח; המלמד אדם דעת׃ יא ה׳ ידע מחשבות אדם; כי המה הבל׃ יב אשרי הגבר אשר תיסרנו י־ה; ומתורתך תלמדנו׃
I thought about how that connects to the מצווה idea above based on a conversation with yochai.wiki, which is an AI model trained on traditional Jewish sources, set up by Zohar Atkins. It led me to the following source:
שמוע שמעתי אפרים מתנודד יסרתני ואוסר כעגל לא למד; השבני ואשובה כי אתה ה׳ אלקי׃
What is an עגל לא למד, an untrained calf, and why does that matter to יסורים?
יסרתני ואוסר: במה שהבאת עלי יסורים לא פעלת מאומה, רק וָאִוָּסֵר, שנתיסרתי ביסורים אבל לא הועלת שאשוב עי״כ בתשובה. כי אני דומה כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד, שהשור המלומד לחרישה כשיטה מן התלם, ויכהו ישוב אל תלם המחרישה. אבל העגל שאינו מלומד כשיכהו יעות דרכו עוד יותר. וכן ע״י היסורים סרתי עוד יותר מן הדרך. ולכן אני מבקש הֲשִׁבֵנִי וְאָשׁוּבָה ע״י מה שתראני כִּי אַתָּה ה׳ אֱלֹקָי, ע״י שתראה לי השגחתך המיוחדת ואל־הותך, עד שאשוב בתשובה מאהבה ומדעת אלקים.
יסורים have no value as education without אהבה ודעת אלקים. Without training, the calf will just run away. Hence the pasuk in תהילים: אשרי הגבר אשר תיסרנו י־ה; ומתורתך תלמדנו.
אלא מה תלמוד לומר וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ? אל תקרי תְלַמְּדֶנּוּ, אלא תְּלַמְּדֵנוּ. דבר זה, מתורתך תְּלַמְּדֵנוּ.
מתורתך תלמדנו: כלומר מתורתך אנו למדין אותו.
We need to learn the lessons of יסורים through the Torah.
קל וחומר משן ועין: מה שן ועין שהן אחד מאבריו של אדם, עבד יוצא בהן לחרות, יסורין שממרקין כל גופו של אדם, על אחת כמה וכמה!
והיינו דרבי שמעון בן לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש: נאמר ”ברית“ במלח, ונאמר ”ברית“ ביסורין. נאמר ”ברית“ במלח, דכתיב (ויקרא ב:יג): וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית ונאמר ”ברית“ ביסורין, דכתיב (דברים כח:סט, בסיכום התוכחה): אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית. מה ”ברית“ האמור במלח, מלח ממתקת את הבשר, אף ”ברית“ האמור ביסורין, יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם.
ולכאורה למה צריכים ב׳ לימודים? אמר הגאון הגדול רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ״ל, שהדין בשן ועין שהעבד יוצא לחירות זוהי רק אם אדונו עשה לו זאת, אבל אם סתם איש עשה לו אז נשאר בעבדותו ולא יוצא לחירות. אם כן בזה נבין שהקב״ה שולח יסורים להאדם כדי שייטיב את מעשיו אז אם הוא מתבונן ומבין שהקב״ה עשה לו זאת אז אם כן אדונו עשה לו זאת אז בוודאי ממרקין עונותיו ונפטר.
אבל אם כששולחים לו תזכורות יסורים ואז הוא מתחיל להאשים אחרים שעשו לו זאת והם אשמים בכל הדברים, אז א״כ אצלו זה נחשב שלא אדונו עשה לו זאת אז לפי הפשט הזה ח״ו לא ימרק לו היסורים, לכן באה הגמרא עם הפירוש שהמלח ממתקת את הבשר, כי לשים מלח על הבשר לא נפק״מ מי שם זאת אם הבעל הבית או האורח, משתיהם המלח עושה את פעולתו, ולפי זה נמצא שאפילו ח״ו האדם לא הבין שהקב״ה שלח לו את היסורים ומאשים את כל העולם אפ״ה אם היה לו יסורים בוודאי שעוונותיו מתמרקין. ולפי זה מבינים את הפסוק וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ, לפעמים האבא לא מסוגל לתת עונש לבנו מרוב אהבתו אז הוא שולח שליחים ורמזים דרך אנשים אחרים, כך הקב״ה שולח יסורים, ובזה מתמרקין העוונות.
והנה אשרי הגבר אשר תיסרנו קה ומתורתך תלמדנו, אם תלמד תורה תבין איך ללמוד למה היסורים באו כי אם לא תהיה כמו כלב שחושב שאחד זורק עליו אבן הוא רץ ונושך את האבן, במקום להתבונן מי זרק ותלך אליו, כך במקום להתבונן מי נותן את היסורים ולמה אז צועקים לכל הסובבים ולא מתבוננים היטיב. ולכן אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ־הּ: הקב״ה מעניש אותו אבל הוא לומד תורה אז הוא מבין זאת.
Rav Kook brings the nature of יסורים back to the connection between מצוות and the laws of nature. Both are part of the ברית, as in the דרש above.
כה אמר ה׳ אם לא בריתי יומם ולילה; חקות שמים וארץ לא שמתי׃
ב המכאובים הגדולים, התוקפים את הנפש ע״י רעיון התשובה, אע״פ שלפעמים נראים הם כאלו הם באים מצד יראת העונש, אין התוכן הפנימי שלהם כ״א יסורים עצמיים, שהנשמה נכוית בהם מפני שהחטא מכאיב אותה, שהוא נגד כל תנאי חייה, ואלה היסורים בעצמם הם ממרקים אותה…
ג כל חטא מדאיב את הלב, מפני שהוא סותר את האחדות שבין האישיות הפרטית עם כל ההויה כולה, ומתרפא הוא רק ע״י תשובה…
We need both שמע עצה וקבל מוסר to learn the lessons of ספר משלי.