The last perek of תהילים that we will look at is the one where David says, simply, “Thank You”.
א לדוד; אודך בכל לבי; נגד אלהים אזמרך׃ ב אשתחוה אל היכל קדשך ואודה את שמך על חסדך ועל אמתך; כי הגדלת על כל שמך אמרתך׃ ג ביום קראתי ותענני; תרהבני בנפשי עז׃
נגד אלהים refers not to ה׳ but to the elite: I will thank ה׳ in public.
נגד אלהים אזמרך: לעיני השרים.
נגד אלהים: הם הדיינים המקיימים משפטי אלקים בארץ.
We see this use of אלהים often in תנ״ך:
מזמור לאסף; אלקים ניצב בעדת א־ל; בקרב אלהים ישפט׃
He thanks ה׳ “על חסדך ועל אמתך”, which is a common hendiadys in תנ״ך.
חסד ואמת: חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול.
True gratitude is acknowledging that ה׳'s חסד is חסד של אמת; nothing we can do will repay Him.
And then David continues, הגדלת על כל שמך אמרתך. אמרתך is what You have said to do for me; שמך is Your reputation, what I have heard about Your חסד in the past. The truth, my personal experience, is far beyond that.
And what was that חסד של אמת? ביום קראתי ותענני and then תרהבני בנפשי עז. רהב is a rare word; most commonly it is a poetic name for Egypt, but here it means “reputation for greatness”.
ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורת שמונים שנה ורהבם עמל ואון;
ורהבם שם, גדלם ותקפם.
So, תרהבני בנפשי עז would mean “You have made me great by imbuing my soul with strength”; In other words, “You have let me be the best that I can be”.
And then David turns to the other kings of the nations; they need to thank ה׳ as well.
ד יודוך ה׳ כל מלכי ארץ; כי שמעו אמרי פיך׃ ה וישירו בדרכי ה׳; כי גדול כבוד ה׳׃
There is a concept that kings (or any political leader) rule as the representative of the One True King; in Europe that became the justification for absolute monarchy.
In European Christianity, the divine right of kings, divine right, or G-d’s mandation, is a political and religious doctrine of political legitimacy of a monarchy.
But תהילים's conception of the divine right of kings is the opposite. It means that the king has a greater responsibility, and less free will, than ordinary people.
פלגי מים לב מלך ביד ה׳; על כל אשר יחפץ יטנו׃
And then David expresses his gratitude by acknowledging his lowly beginnings.
כי רם ה׳ ושפל יראה; וגבה ממרחק יידע׃
And נתן had told him:
ח ועתה כה תאמר לעבדי לדוד כה אמר ה׳ צבאות אני לקחתיך מן הנוה מאחר הצאן להיות נגיד על עמי על ישראל׃ ט ואהיה עמך בכל אשר הלכת ואכרתה את כל איביך מפניך; ועשתי לך שם גדול כשם הגדלים אשר בארץ׃
This perek brings us back full circle to a generation before David’s birth, when חנה sang her שירה about the future king:
ז ה׳ מוריש ומעשיר; משפיל אף מרומם׃ ח מקים מעפר דל מאשפת ירים אביון להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחלם; כי לה׳ מצקי ארץ וישת עליהם תבל׃
And that חסד של אמת has continued through today:
אם אלך בקרב צרה תחיני; על אף איבי תשלח ידך; ותושיעני ימינך׃
And it extends into the future:
ה׳ יגמר בעדי; ה׳ חסדך לעולם; מעשי ידיך אל תרף׃
ה׳ יגמר בעדי: G-d will finish what He planned for me, even if I will not be alive to see it. That future, the חסד לעולם that still needs to be completed, is the ultimate מעשי ידיך.
תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה׳; מקדש אדנ־י כוננו ידיך׃
The בית המקדש was the center of David’s life and purpose, and it would always be called his.
מזמור שיר חנכת הבית לדוד׃
And now at last we come to David’s last words, the climax of the chiasmatic appendix to ספר שמואל. If we just read them, they don’t make any sense:
א ואלה דברי דוד האחרנים; נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הקם על משיח אלקי יעקב ונעים זמרות ישראל׃ ב רוח ה׳ דבר בי; ומלתו על לשוני׃ ג אמר אלקי ישראל לי דבר צור ישראל; מושל באדם צדיק מושל יראת אלקים׃ ד וכאור בקר יזרח שמש; בקר לא עבות מנגה ממטר דשא מארץ׃ ה כי לא כן ביתי עם א־ל; כי ברית עולם שם לי ערוכה בכל ושמרה כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח׃ ו ובליעל כקוץ מנד כלהם; כי לא ביד יקחו׃ ז ואיש יגע בהם ימלא ברזל ועץ חנית; ובאש שרוף ישרפו בַּשָּׁבֶת׃
These are the final words of Dovid: The words of Dovid son of Yishai, the words of he who has been raised on high. The one anointed by Yaakov’s G-d, he who lends delight to Israel’s songs. The spirit of HaShem has spoken in me; His words are on my tongue. The G-d of Israel spoke, the Rock of Israel spoke to me, a ruler over “Man”, righteous ruler, the fear of G-d. As does the morning light when the sun begins to shine, a light that is never darkened, the rain drops upon the grasses. [Such is not] my house, with G-d, for he has made an eternal covenant with me, well ordered and protected, [shall not all my salvation, and all my desire] sprout forth? But the wicked shall all be raked aside like thorns. For no one will take them in his hand. Whoever would touch them must wear armor and provide himself with a spear. Wherever they make their home they must be burned.
In reading the passage as it is actually written, one has the sense of peering over the shoulder of the poet as he lays out the thoughts that he plans to incorporate into his composition. In their raw state, they say both too much and too little. Not all of his ideas will ultimately be used, and those that do make it to the final draft may require further embellishment.
This is not a perek of תהילים; these are David’s notes for his final perek, one that he will never finish.
Perhaps Dovid was indeed gripped by a realization that something, something very, very important, was beginning to slip away from him. Perhaps, by rehearsing to himself all those qualities which had, throughout his life, enabled him to be the unmatched singer of Israel’s songs, he thought that he might be able to make the supreme effort to produce one final psalm which would sum up the lessons of his tortured but exhilarating life.
Did he succeed? I suspect that he did not. We noted earlier that the form in which this song has been preserved for us suggests an unfinished symphony. It is no more than a first draft, an early attempt to begin to come to grips with hazy memories of inchoate longings, a listing of suggestive nouns and phraselets which will help when the time is ripe for a true and worthy composition. As such, it certainly has no place in Sefer Tehilim.
So read these seven psukim as the notes for the autobiography of King David. He starts by describing himself in four parts:
- דוד בן ישי
- הגבר הקם על
- משיח אלקי יעקב
- נעים זמרות ישראל
Those four define David’s self-identity, the way he sees his role in history.
דוד בן ישי
בן ישי means that he is connected to the chain of leadership that goes back to Yaakov.
לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים׃
יח ואלה תולדות פרץ פרץ הוליד את חצרון׃ יט וחצרון הוליד את רם ורם הוליד את עמינדב׃ כ ועמינדב הוליד את נחשון ונחשון הוליד את שלמה׃ כא ושלמון הוליד את בעז ובעז הוליד את עובד׃ כב ועבד הוליד את ישי וישי הוליד את דוד׃
And each of those progenitors provides a model for David’s leadership; we looked at that in Brotherly Love. We specifically looked at יהודה and תמר, and בעז and רות, and how their acts of יבום were profoundly acts of חסד, acts demonstrating that they were were willing to sacrifice to provide for other. The story of נחשון leading the way into ים סוף is another act of חסד for the community. That kind of חסד של אמת, unrequited mercy, is a prerequisite for a מלך ישראל. And David’s father was a leader as well:
ודוד בן איש אפרתי הזה מבית לחם יהודה ושמו ישי ולו שמנה בנים; והאיש בימי שאול זקן בא באנשים׃
והאיש בימי שאול זקן בא באנשים: אמר רבא…: זה ישי אבי דוד שיצא באוכלוסא, ונכנס באוכלוסא, ודרש באוכלוסא…תנא: אין אוכלוסא פחותה מששים רבוא.
יצא באכלוסא ונכנס באכלוסא: נראה לי בס״ד הכונה יצא למלחמה ראש ושר לששים רבוא, והצליח שלא נפקד מהם איש, אלא גם בחזרתו מן המלחמה נכנס באוכלוסא הם אותם שיצא עמהם, ועוד לו מעלה שדרש בדברי תורה באוכלוסא שהם רבוי עם הרבה.
ישי is seen as a military leader and a Torah scholar.
בא באנשים is a description of a Jewish king; he doesn’t stay behind but leads from the front.
טו וידבר משה אל ה׳ לאמר׃ טז יפקד ה׳ אלקי הרוחת לכל בשר איש על העדה׃ יז אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם; ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רעה׃
And that is who David was.
וכל ישראל ויהודה אהב את דוד; כי הוא יוצא ובא לפניהם׃
הגבר הקם על
Literally, that is “he who has been raised on high”. But חז״ל saw in that self-description a reference to what made David truly great, his ability to do תשובה. We looked at that extensively in Peccavi.
רבי שמואל בר נחמני א״ר יונתן: מאי דכתיב ”נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על“? נאם דוד בן ישי שהקים עולה של תשובה.
עולה של תשובה is generally understood as עֹולָהּ: ”the yoke of repentance“. David by admitting his guilt with Bat Sheva becomes the exemplar of someone who bears the burden of repentance. The Maharsha says that’s not what the gemara is talking about; it’s not a “yoke” of repentance but an עֹולָה, the “burnt offering” of repentance:
זאת תורת העולה וגו׳: כך שנו רבותינו היתה עולה כולה קדושה מפני שלא היתה בא על עונות, אשם היתה באה על הגזילות, אבל העולה לא היתה באה לא על חטאת ולא על גזל אלא על הרהור הלב היא באה, וכן מי שהיה מהרהר בלבו דבר היה מביא קרבן העולה.
שהקים עולה של תשובה כו׳: יש לפרש דנקט עולה של תשובה ע״ש כי העולה באה על המחשבה, והנה דוד לא חטא במעשה בת שבע כדאמרינן פרק במה בהמה דגט כריתות היה כותב לאשתו והוה גט למפרע; אבל לפי העולה על המחשבה, חטא מיהת ונענש עליו…
The עולה is a tool for תשובה. It is the only קרבן that can be correctly translated as “sacrifice”. ה׳ doesn’t need it, we do, to put ourselves in the correct frame of mind to change:
כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו.
David’s עולה של תשובה teaches us about the power of תשובה not only to atone for a specific wrong but to allow us to grow beyond the state of being a “sinner”. He could have justified himself, but simply says (שמואל ב יב:יג) חטאתי לה׳. We all make mistakes, but we can grow from those mistakes.
והיינו דא״ר יוחנן משום ר״ש בן יוחאי: לא דוד ראוי לאותו מעשה [רש״י: דבת שבע] ולא ישראל ראוין לאותו מעשה [של עגל הזהב]…אלא למה עשו? לומר לך, שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד [רש״י: גזירת מלך היתה ליתן פתחון פה לשבים], ואם חטאו צבור אומרים… אצל צבור.
There is a famous letter that Rav Hutner wrote to one of his students.
כי שבע יפול צדיק וקם; ורשעים יכשלו ברעה׃
החכם מכל אדם אומר "שבע יפול צדיק וקם”, והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא: אף על פי ששבע ייפול צדיק, מכול מקום הוא קם. אבל החכמים יודעים היטיב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא ה״שבע הנפילות“ שלו. (בראשית א:לא) וַיַּרְא…אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד. (בראשית רבה ט:ז) טוב זה יצר טוב, מאוד זה יצר הרע. אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי, ולוחש באוזנך, כי אילו היה מכתבך מספר לי אודות המצוות והמעשים הטובים שלך, הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב. עכשיו שמכתבך מספר על דבר ירידות ונפילות ומכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד. רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול.
That is the gift of הגבר הקם על.
משיח אלקי יעקב
David was specifically the anointed of אלקי יעקב, a fact that he recapitulates in תהילים פרק קלב.
א שיר המעלות; זכור ה׳ לדוד את כל ענותו׃ ב אשר נשבע לה׳; נדר לאביר יעקב׃ ג אם אבא באהל ביתי; אם אעלה על ערש יצועי׃ ד אם אתן שנת לעיני; לעפעפי תנומה׃ ה עד אמצא מקום לה׳; משכנות לאביר יעקב׃
We talked about this in Sitting in Yeshiva. Yaakov first made an oath to build a בית המקדש, and David saw himself as the one to fulfill that mission.
כ וידר יעקב נדר לאמר: אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש׃
כא ושבתי בשלום אל בית אבי; והיה ה׳ לי לאלקים׃
כב והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים; וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך׃
David was משיח אלקי יעקב, the one to build the בית אלקים.
נעים זמרות ישראל
That is usually translated as “sweet singer of Israel” but Rav Eisemann takes נעים as a verb: “lends delight to [sweetens] the songs of Israel”. Tehillim have their power because they are not about David; they are about all of us; they are our songs. We just don’t have the words to express what we feel, so David does that for us.
רבי הונא בשם ר׳ אחא: אע״פ שעשרה בני אדם אמרו ספר תהילים, מכלהון לא נאמר על שמותם אלא על ידי דוד מלך ישראל. משלו משל למה הדבר דומה? לחבורה של אנשים שמבקשים לומר הימנון למלך. אמר להם המלך: כלכם נעימים, כלכם חסידים, כלכם משבחין לומר הימנון לפני, אלא איש פלוני יאמר ע״י כלכם. למה? שקולו ערב. כך, בשעה שבקשו עשרה צדיקים לומר ספר התהילים, אמר להם הקדוש ב״ה: כלכם נעימים וחסידים ומשובחים לומר הימנון לפני, אלא דוד יאמר על ידי כלכם. למה? שקולו ערב. הדא הוא דכתיב ”ונעים זמירות ישראל“.
תנו רבנן: כל שירות ותושבחות שאמר דוד בספר תהלים, רבי אליעזר אומר: כנגד עצמו אמרן. רבי יהושע אומר: כנגד ציבור אמרן. וחכמים אומרים: יש מהן כנגד ציבור ויש מהן כנגד עצמו. האמורות בלשון יחיד, כנגד עצמו; האמורות בלשון רבים, כנגד ציבור.
But I would say that each one is כנגד עצמו and כנגד ציבור. David’s expressions are ours.
ונעים זמירות ישראל: אין ישראל משוררים במקדש אלא שירותיו וזמירותיו.
דִּבֵּר עִם אֶחָד, וְאָמַר לוֹ שֶׁעִקָּר אֲמִירַת תְּהִלִּים לוֹמַר כָּל מִזְמוֹרֵי תְּהִלִּים עַל עַצְמוֹ לִמְצא אֶת עַצְמוֹ בְּתוֹך כָּל מִזְמוֹר וּמִזְמוֹר. וְשָׁאַל אוֹתוֹ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה: אֵיך? וּפֵרֵשׁ לוֹ רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, קְצָת:
כִּי כָל הַמִּלְחָמוֹת שֶׁבִּקֵּשׁ דָּוִד הַמֶּלֶך, עָלָיו הַשָּׁלוֹם שֶׁיַּצִּילֵהוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך מֵהֶם הַכּל צְרִיכִין לְפָרֵשׁ לְעַצְמוֹ עַל מִלְחֶמֶת הַיֵּצֶר הָרָע וְחֵילוֹתָיו וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בִּשְׁאָר הַמִּזְמוֹרִים.
וְשָׁאַל אוֹתוֹ: אֵיך יְפָרֵשׁ לְעַצְמוֹ מֵהַפְּסוּקִים, שֶׁדָּוִד הַמֶּלֶך, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, מְשַׁבֵּחַ אֶת עַצְמוֹ כְּגוֹן: ”שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי“, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה? הֵשִׁיב לוֹ: גַּם זֶה צְרִיכִין לְפָרֵשׁ עַל עַצְמוֹ, כִּי צְרִיכִין לָדוּן אֶת עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת וְלִמְצא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה זְכוּת וּנְקֻדָּה טוֹבָה אֲשֶׁר בִּבְחִינַת הַנְּקֻדָּה הטוֹבָה הַזּאת הוּא בְּחִינַת חָסִיד וְכַיּוֹצֵא בזה.
רוח ה׳ דבר בי
That summarizes the ways that David defined himself. Then he says, רוח ה׳ דבר בי. Was David a נביא? That’s not clear.
ויקח שמואל את קרן השמן וימשח אתו בקרב אחיו ותצלח רוח ה׳ אל דוד מהיום ההוא ומעלה; ויקם שמואל וילך הרמתה׃
The Targum defines this רוח ה׳ as רוּחַ נְבוּאָה:
וּנְסִיב שְׁמוּאֵל יַת קַרְנָא דְמִשְׁחָא וּמְשַׁח יַת דָוִד בְּגוֹ אֲחוֹהִי וּשְׁרַת רוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עַל דָוִד מִיוֹמָא הַהוּא וּלְעֵלָא וְקָם שְׁמוּאֵל וַאֲזַל לְרָמָתָא׃
But Rashi defines this רוח ה׳ as bravery and power:
ותצלח רוח : רוח גבורה.
And Radak assumes that these, דברי דוד האחרנים, reflect David’s sense that he no longer has רוח הקדש. As Rav Eisemann says, “something very…important, was beginning to slip away from him”.
אמר דברים אלה שהם דברי שבח והודאה לא־ל שהקימו למלכות, ואמר ”האחרונים“ שהיו אחרונים לכל השירות והמזמורים שאמר כי אחר זה לא הופיע עליו רוח הקדש.
But the Rambam says that there is a difference between true נבואה, the sense of communication with הקב״ה, and רוח הקדש, which is the sense of being inspired by but not “talking to” הקב״ה.
צריך שאזכור לך מדרגות הנבואה…אבל המדרגה הראשונה והשנית הם מעלות לנבואה; ולא ימנה מי שהגיע למעלה משתיהם ”נביא“…ואם יקרא בקצת העתים נביא, הוא לקצת כללות, להיותו קרוב לנביאים מאד…
המדרגה הראשונה, תחילת מדרגות הנבואה, שילוה לאיש עזר אלקים שיניעהו ויזרזהו למעשה טוב גדול…
המדרגה השניה היא, שימצא האדם כאילו ענין אחד חל עליו וכח אחר התחדש וישימהו לְדַבֵּר, וידבר בחכמות או בתשבחות, או בדברי הזהרה מועילים, או בענינים הנהגיים או אל־היים. וזה כולו בעת היקיצה והשתמש החושים על מנהגיהם. וזהו אשר יאמר עליו שהוא מדבר ב”רוח הקודש“. ובזה המין מ”רוח הקודש“ חיבר דוד תִּלִּים, וחיבר שלמה משלי וקוהלת ושיר השירים…
And ספר תהילים reflects a variety of levels of רוח הקודש:
”לדוד מזמור“ : מלמד ששרתה עליו שכינה ואחר כך אמר שירה. ”מזמור לדוד“: מלמד שאמר שירה ואחר כך שרתה עליו שכינה.
So does רוח ה׳ דבר בי refer to his divinely inspired poetry or his divinely inspired military prowess? Yes. This is the first stage of David’s career, as poet and military leader.
מושל באדם צדיק
Then comes the second stage of David’s career: he cannot avoid his destiny; he will be the ruler of Israel.
ג וילך דוד משם מצפה מואב; ויאמר אל מלך מואב יצא נא אבי ואמי אתכם עד אשר אדע מה יעשה לי אלקים׃
ה ויאמר גד הנביא אל דוד לא תשב במצודה לך ובאת לך ארץ יהודה; וילך דוד ויבא יער חרת׃
It’s important to note that מושל באדם צדיק is two separate phrases: מוֹשֵׁל֙ בָּאָדָ֔ם צַדִּ֕יק; the trop makes it clear that מושל באדם and צדיק are different things. David needs to be both.
And then he also is a מושל יראת אלקים which I would translate as “ruler with יראת אלקים”.
יראה implies a sense of separation. יראת אלקים means making a place for ה׳. Rav Hutner explains that יראת אלקים is our imitation dei of ה׳'s צמצום:
והמה אי אפשר לנו לפתוח בהסברת הדברים האלו מבלי להוציא מידיה טעות בענינה של יראת שמים. טעות זו נתפשטה כל כך עד שגם המוציא לאור את ספר תומר דבורה חזר עליה, ולא עוד אלא שתלה הדרברים באילן גדול. ולמען ליבון הענין נעתיק את דבריו: ”נקל לדעת כי המדות כולן אהבה חנינה וחמלה נמצאות באדם משום שנשמתו היא חלק אלוקַ ממעל. אך אחת היא אשר השם דורש מאתנו מה שאין אצלו והיא היראה, כי אצלו יתברך לא יתואר יראה חס ושלום…“, עכ״ד. הרי תפס כהנחה פשוטה כי במדת יראת שמים לא יתכן לומר בה השתוות לדרכי המקום. ותפיסה זו היא טעות גרועה מאוד. כי לעולם זה הוא הכלל: אין לך שום תנועה בעבודת השם שלא תמצא כנגדה תנועה מקבילה במדותיו של מקום כביכול…
And then he continues by citing the Ramban, explaining זכור ושמור שניהם נאמרו בדיבור אחד:
ואמת הוא ג׳׳כ כי מדת זכור רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו, ומדת שמור במצות לא תעשה, והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה.
ב…וזה הוא שכתב הרמב״ן דהאהבה היא שורש
של קיום מצות עשה, דהיינו משום שבשעה שהנפש נמצאת במזל של התפשטות נמשכים ממנה כוחות של ”קום ועשה“; ולעומתה היראה היא שורש לפרישה מעבירות, דהיינו משום שבשעה שהנפש נמצאת במזל של התכווצות, כוחותיה מצטמצמים ונכללים בתוכה, וממילא שולט בה המצב של ”שב ואל תעשה“…
ג מדה זו [צמצום] שהיא אחת ממדותיו של הקב״ה
בהנהגת עולמו, היא המדה המקבילה למדת יראת שמים של עובד
השם. דכשם שכביכול מתנהג במדה זו של צמצום עולמו לשמו
ולכבודו, כמו כן מתנהג הוא עובד השם בצמצום עולמו לשמו
ולכבודו של הקב״ה. הנהגת צמצום זו היא ההנהגה במדת יראת שמים.
Just as ה׳ created a space for Man, we create a space for ה׳ by avoiding certain actions, the מצוות לא תעשה. Creating holy spaces is also a way of creating space in our world for ה׳, which is why the building of the משכן parallels the creation of the world. ה׳ creates the universe for us, and we create the מקדש for ה׳.
אֶת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁהוּא שָׁקוּל כְּנֶגֶד הָעוֹלָם…כְּתִיב: ”וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וגו׳“, וּבַמִּשְׁכָּן: ”וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן וגו׳“. בִּבְרִיאַת עוֹלָם כְּתִיב: ”וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים“, וּבַמִּשְׁכָּן: ”וַיְבָרֶךְ אֹתָם“.
So David expresses מושל יראת אלקים by his desire to build the בית המקדש. But there is an aspect that is missing.
י ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה׳ אלקיכם מנחיל אתכם; והניח לכם מכל איביכם מסביב וישבתם בטח׃ יא והיה המקום אשר יבחר ה׳ אלקיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם; עולתיכם וזבחיכם מעשרתיכם ותרמת ידכם וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה׳׃
The place of the בית המקדש can’t just be a place for עבודת ה׳; that is only half the Torah. It has to symbolize a place where וישבתם בטח, where everyone can live together. It needs to be a place that symbolizes אהבה as well as יראה. And David needs to be a מושל באדם and צדיק.
He does his best:
וימלך דוד על כל ישראל; ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו׃
And that is how David starts his reign.
וכאור בקר יזרח שמש
And he starts with this infinite potential, כאור בקר יזרח שמש.
ויהי דוד לכל דרכו משכיל; וה׳ עמו׃
I was as proud as a peacock, for I had taken a kingdom the size of Vermont, and created an empire as large as the state of Maine!
And that light was מנגה ממטר דשא מארץ, which I would translate (from the Metsudah translation) “brighter than the glint of rain on the grass”. It is a reference to the first “king” of the Jewish people, משה רבינו:
ב יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירם עלי דשא וכרביבים עלי עשב׃ ג כי שם ה׳ אקרא; הבו גדל לאלקינו׃
David’s kingship could have been brighter than Moshe’s.
כי ברית עולם שם לי
But, כי לא כן ביתי. That is ambiguous: my house is not like that—what is “that”? Ralbag says it’s Shaul’s dynasty:
כי לא כן ביתי עם א־ל: ר״ל שיסיר מלכותי תכף כמו הענין במלכות שאול.
But לא כן ביתי may be referring to the previous pasuk; “my house, my dynasty” will not be all bright and sunny. The word בית in David’s life is ambiguous.
ה לך ואמרת אל עבדי אל דוד
כה אמר ה׳; האתה תבנה לי בית לשבתי׃…יא ולמן היום אשר צויתי שפטים על עמי ישראל והניחתי לך מכל איביך; והגיד לך ה׳ כי בית יעשה לך ה׳׃ יב כי ימלאו ימיך ושכבת את אבתיך והקימתי את זרעך אחריך אשר יצא ממעיך; והכינתי את ממלכתו׃ יג הוא יבנה בית לשמי; וכננתי את כסא ממלכתו עד עולם׃
And both my dynasty and my “house”, the בית המקדש that will be built, will see darkness.
כי ברית עולם שם לי means “Though I have an eternal covenant”, one that is ערוכה בכל ושמרה. But that doesn’t mean that his dynasty will never be punished.
יא עתה בני יהי ה׳ עמך; והצלחת ובנית בית ה׳ אלקיך כאשר דבר עליך׃ יב אך יתן לך ה׳ שכל ובינה ויצוך על ישראל ולשמור את תורת ה׳ אלקיך׃ יג אז תצליח אם תשמור לעשות את החקים ואת המשפטים אשר צוה ה׳ את משה על ישראל; חזק ואמץ אל תירא ואל תחת׃
And so he ends this pasuk with a rhetorical question: כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח? ”Should not my salvation, my desires, flourish?“ But that isn’t such a simple question, as the next pasuk makes clear.
בליעל
ובליעל כקוץ מנד כלהם: the wanton are like thorns to be pushed aside.
בני בליעל. בלי על, שפרקו עלו של מקום.
Where David is הגבר הקם על, the forces that would destroy him represent the lack of עול, of control. Chaos is what led to the tragedies of ספר שופטים:
בימים ההם אין מלך בישראל; איש הישר בעיניו יעשה׃
The בליעל leads to the destruction of משכן שילה:
ובני עלי בני בליעל; לא ידעו את ה׳׃
And would surround David himself:
ויען כל איש רע ובליעל מהאנשים אשר הלכו עם דוד ויאמרו יען אשר לא הלכו עמי לא נתן להם מהשלל אשר הצלנו; כי אם איש את אשתו ואת בניו וינהגו וילכו׃
And would threaten to split the kingdom at the end of his reign (and in fact would split the kingdom in the reign of his grandson):
ושם נקרא איש בליעל ושמו שבע בן בכרי איש ימיני; ויתקע בשפר ויאמר אין לנו חלק בדוד ולא נחלה לנו בבן ישי איש לאהליו ישראל׃
And specifically the בליעל are compared to thorns. The thing about thorns is that throughout תנ״ך, the thornbush is associated with kindling, spreading fire, rather than the pain of being pricked with thorns. The קוץ only supports a small flame that doesn’t do much damage, but it spreads into an uncontrollable wildfire that destroys everything.
כי תצא אש ומצאה קצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה; שלם ישלם המבער את הבערה׃
The gemara takes that as metaphor as well:
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר: ”כי תצא אש ומצאה קצים“. אימתי אש יוצאה? בזמן שקוצים מצויין לה. ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר: ”ונאכל גדיש“; ”ואכל גדיש“ לא נאמר, אלא ”ונאכל גדיש“—שנאכל גדיש כבר.
And the crackling of the burning קוץ is a metaphor for לשון הרע.
כי כקול הסירים תחת הסיר כן שחק הכסיל; וגם זה הבל׃
And we’ve talked about (in שיר המעלות) the chaos that comes from לשון הרע, and that was the one thing that David felt would overwhelm his kingdom. These are the כל איש רע ובליעל.
ובאש שרוף ישרפו
ואיש יגע בהם ימלא ברזל ועץ חנית: Rav Eisemann translates, “Whoever would touch them must wear armor and provide himself with a spear”, which follows Rashi:
ואיש יגע בהם ימלא: צריך שילבש את בשרו ברזל, וימלא ידו בכלי זיין לקצצו.
But it could be a consequence: touching the בליעל, getting involved in any way, leads to violence, ימלא ברזל ועץ חנית. There’s no way to avoid it. David saw that with Avshalom and Sheva ben Bichri.
ואיש יגע בהם ימלא ברזל ועץ חנית: ר״ל כי כאשר יגע ברשעים ויקרב אליהם ימלא כל גופו ממכות הברזל.
The burning thorns is the very model of the worst kind of king:
ז ויגדו ליותם וילך ויעמד בראש הר גרזים וישא קולו ויקרא; ויאמר להם שמעו אלי בעלי שכם וישמע אליכם אלקים׃ ח הלוך הלכו העצים למשח עליהם מלך; ויאמרו לזית מלוכה מלכה עלינו׃ ט ויאמר להם הזית החדלתי את דשני אשר בי יכבדו אלקים ואנשים; והלכתי לנוע על העצים׃ י ויאמרו העצים לתאנה; לכי את מלכי עלינו׃ יא ותאמר להם התאנה החדלתי את מתקי ואת תנובתי הטובה; והלכתי לנוע על העצים׃ יב ויאמרו העצים לגפן; לכי את מלוכי מלכי עלינו׃ יג ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלקים ואנשים; והלכתי לנוע על העצים׃ יד ויאמרו כל העצים אל האטד; לך אתה מלך עלינו׃ טו ויאמר האטד אל העצים אם באמת אתם משחים אתי למלך עליכם באו חסו בצלי; ואם אין תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון׃
איש יגע בהם will end up a despot and burn everything down.
But ובאש שרוף ישרפו בַּשָּׁבֶת isn’t necessarily a negative conclusion. Rav Eisemann translates שבת as “Wherever they make their home”. But Rashi says it refers to ה׳'s judgement:
בשבת: הקב״ה יושב על כסא הדין.
If we, with ה׳'s help, just burn away the קוצים, we could see the ultimate גאולה.
והיו עמים משרפות שִׂיד; קוצים כסוחים באש יצתו׃
And so דברי דוד האחרנים end with David’s last glimpse of רוח הקודש, looking at the ideal future that echoes the last נבואה in the history of the Jewish people, a vision of the world of justice to come:
יט כי הנה היום בא בער כתנור; והיו כל זדים וכל עשה רשעה קש ולהט אתם היום הבא אמר ה׳ צבאו־ת אשר לא יעזב להם שרש וענף׃ כ וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה; ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק׃…
כג הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה׳ הגדול והנורא׃
David couldn’t complete the psalm that summarized his life. We know the aggadah about the last day of David’s life:
כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס כולי יומא. ההוא יומא דבעי למינח נפשיה, קם מלאך המות קמיה ולא יכיל ליה, דלא הוה פסק פומיה מגירסא. אמר: מאי אעביד ליה? הוה ליה בוסתנא אחורי ביתיה. אתא מלאך המות סליק ובחיש באילני. נפק למיחזי. הוה סליק בדרגא, איפחית דרגא מתותיה, אישתיק ונח נפשיה.
I have this image—based on nothing in the text or our tradition—just a nice thought. David is looking at his notes for this, his autobiographical swan song. It’s שבת, so he can’t write anything down, but he’s finally put it together in a way that will cap all of ספר תהילים. At that moment, he looks up and is distracted, אישתיק, he is silent and the מלאך המות takes him. We never learn the real דברי דוד האחרנים.
But we will conclude our study of ספר תהילים and the life of דוד המלך with a look back at שירת חנה, the introductory “psalm” to ספר שמואל:
ה׳ יחתו מריבו עלו בשמים ירעם ה׳ ידין אפסי ארץ; ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו׃
ה׳ will give eternal strength to His king. As long as we learn, recite and sing תהילים, we can say דוד מלך ישראל חי וקים.
Thank you for joining me on this journey.