The next perek has a very different message. It is not so much about ethics as about Torah and our connection to הקב״ה.
{:he}
><b>א</b> שמעו בנים מוסר אב; והקשיבו לדעת בינה׃<br/>
<b>ב</b> כי לקח טוב נתתי לכם; תורתי אל תעזבו׃<br/>
<b>ג</b> כי בן הייתי לאבי; רך ויחיד לפני אמי׃
--משלי פרק ד
This is now biographical: בן הייתי לאבי; רך ויחיד. David described the 12-year-old Shlomo in those terms:
{:he}
> ויאמר דויד המלך לכל הקהל שלמה בני אחד בחר בו אלקים נער ורך; והמלאכה גדולה כי לא לאדם הבירה כי לה׳ אלקים׃
--דברי הימים א כט:א
And so now, מוסר אב refers to the Mussar that *Shlomo's* father gave him, and he wants his audience to know it. What message was that? We have two records of David's words to Shlomo.
{:he}
><b>ה</b> ויאמר דויד שלמה בני נער ורך והבית לבנות לה׳ להגדיל למעלה לשם ולתפארת לכל הארצות אכינה נא לו; ויכן דויד לרב לפני מותו׃
<b>ו</b> ויקרא לשלמה בנו; ויצוהו לבנות בית לה׳ אלקי ישראל׃
>
<b>ז</b> ויאמר דויד לשלמה; בני אני היה עם לבבי לבנות בית לשם ה׳ אלקי׃
<b>ח</b> ויהי עלי דבר ה׳ לאמר דם לרב שפכת ומלחמות גדלות עשית; לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני׃
<b>ט</b> הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה והניחותי לו מכל אויביו מסביב; כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו׃
<b>י</b> הוא יבנה בית לשמי והוא יהיה לי לבן ואני לו לאב; והכינותי כסא מלכותו על ישראל עד עולם׃
--דברי הימים א פרק כב
{:he}
><b>א</b> ויקרבו ימי דוד למות; ויצו את שלמה בנו לאמר׃
<b>ב</b> אנכי הלך בדרך כל הארץ; וחזקת והיית לאיש׃
<b>ג</b> ושמרת את משמרת ה׳ אלקיך ללכת בדרכיו לשמר חקתיו מצותיו ומשפטיו ועדותיו ככתוב בתורת משה למען תשכיל את כל אשר תעשה ואת כל אשר תפנה שם׃...<b>ה</b> וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר ויהרגם וישם דמי מלחמה בשלם; ויתן דמי מלחמה בחגרתו אשר במתניו ובנעלו אשר ברגליו׃
<b>ו</b> ועשית כחכמתך; ולא תורד שיבתו בשלם שאל׃
<b>ז</b> ולבני ברזלי הגלעדי תעשה חסד והיו באכלי שלחנך; כי כן קרבו אלי בברחי מפני אבשלום אחיך׃
<b>ח</b> והנה עמך שמעי בן גרא בן הימיני מבחרים והוא קללני קללה נמרצת ביום לכתי מחנים; והוא ירד לקראתי הירדן ואשבע לו בה׳ לאמר אם אמיתך בחרב׃
<b>ט</b> ועתה אל תנקהו כי איש חכם אתה; וידעת את אשר תעשה לו והורדת את שיבתו בדם שאול׃
--מלכים א פרק ב
What kind of ethical message does Shlomo want to pass on to us, here in ספר משלי? You could argue that he
does mention obeying ה׳ in דברי הימים and Tit for Tat (be gracious with others by default, but respond to evil-doers in kind) in ספר מלכים, but truth is that Shlomo has a different "אב" in mind.
{:he}
>הוא יבנה בית לשמי והוא יהיה לי לבן ואני לו לאב; והכינותי כסא מלכותו על ישראל עד עולם׃
--דברי הימים א כב:י
Shlomo wasn't David's son. He was G-d's. That was his role as מלך ישראל. And his point here is that he is telling his audience that they are all children of G-d. The previous expressions of שמע בני were in the singular, metaphors for a parent lecturing a child.
This is different : בנים is plural. Not metaphoric. He is talking to בני ישראל directly.
{:he}
><em>שמעו בנים</em>: אתם בני א־ל חי שמעו למוסר האב שבשמים המייסר על הבינה והקשיבו לדעת אותה.
--מצודת דוד, משלי ד:א
{:he}
>בנים אתם לה׳ אלקיכם; לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת׃
--דברים יד:א
And so we have to look at the allusion to בנים אתם לה׳ אלקיכם, which is connected to לא תתגדדו.
{:he}
>אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: איקרי כאן לֹא תִתְגּוֹדְדוּ, לא תעשו אגודות אגודות. האי לֹא תִתְגּוֹדְדוּ מיבעי ליה לגופיה, דאמר רחמנא: לא תעשו חבורה על מת! אם כן, לימא קרא לֹא תְגוֹדְדוּ. מאי תִתְגּוֹדְדוּ? שמע מינה להכי הוא דאתא.
--יבמות יג,ב
Metaphorically, it means don't separate into factions. You need to work together. Rabbi Bashevkin cites the old joke:
>A Jewish man has been stranded on a island alone for 20 years. Finally, he is rescued.
>
The Jewish man insists on showing his rescuers the life that he has built for himself on the island.
>
They come across a small clearing with a bunch of makeshift buildings.
>
He points to the closest one, “That’s my home.” He continues to point to the other buildings as they walk by.
>
“There’s the supermarket. And the bank. And the saloon. Over there is my synagogue, where I went to pray that someone would come rescue me.”
>
A rescuer pointed to a lone building away from the rest. “And what’s that?” The Jewish man disdainfully says “Oh, that. That’s the other shul. We don’t go there.”
--Old Jewish joke, quoted by David Bashevkin, [_When Orthodoxy Was Born_](https://readingjewishhistoryintheparsha.substack.com/p/when-orthodoxy-was-born)
>The prohibition of separating from the community is couched within a verse whose plain meaning is discussing cutting oneself in mourning.
>
What do these prohibitions have to do with one another?
>
The answer lies at the beginning of the verse: You are all children of God.
>
How does this reason explain either prohibition—cutting during mourning or creating a separatist community?
>
At the heart of this statement—that the Jewish People are described as the children of God—is our distinct embodiment of transcendence and eternity. נצח ישראל לא ישקר—the eternity of the Jewish People is undeniable.
>
It is for this reason that we are cautioned against excessive mourning. Of course, it is ok to be sad, but excessive mourning evinces a detachment from the reality of the eternity of the Jewish soul and the Jewish People. A reminder that we are the children of Hashem is the very reason why our mourning should never become self-harm since a part of each of us continues within the eternal family that is the Jewish People.
>
And this is the very reason why we are cautioned from separating from the community. A family sticks together. Our differences—as long as they do not threaten the very essence of Jewish life—can be bridged. To remain part of Knesseth Yisroel—the collective soul of our people—is not merely a choice but a calling, reminding us that unity can prevail over division and that the ties that bind us are stronger than the disagreements that divide us.
--David Bashevkin, [_When Orthodoxy Was Born_](https://readingjewishhistoryintheparsha.substack.com/p/when-orthodoxy-was-born)
שמעו בנים is reminding the Jewish people that they are One, and that oneness comes through their relationship with הקב״ה and the Torah.
לקח טוב נתתי לכם is a reference to the giving of the Torah:
{:he .lines}
><b>א</b> האזינו השמים ואדברה; ותשמע הארץ אמרי פי׃
<b>ב</b> יערף כמטר *לקחי* תזל כטל אמרתי
כשעירם עלי דשא וכרביבים עלי עשב׃
--דברים פרק לב
{:he}
> ו”לקחי“ הוא עומק ההלכות ועיון תורה שבא ביגיעה ועמל, ומש״ה נקרא מקח...פי׳ מקח נעשה או בכסף או במחיר יגיעה. וע״ז פי׳ דלא בכסף אלא במחיר יגיעה ומש״ה נקראת לקחי.
--העמק דבר, דברים לב:ב
Shlomo doesn't explicitly say it, but he alludes to the fact that the ethical lessons of ספר משלי cannot be for an individual; דרך ארץ is how society works. כנסת ישראל is in this together. And that takes work.
The mishna emphasizes that we *know* that ה׳ loves us.
{:he}
>...חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. חבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם. חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה. חבה יתרה נודעת להם שנתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם, שנאמר כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ.
--משנה אבות ג:יד
{:he}
>וכן קשיא אצל ”חביבין ישראל שנקראו בנים“, כי מה בא להוסיף במה שאמר ”חבה יתירה נודעת להם“, ובודאי כיון שנקראו ”בנים למקום“, דבר זה נודע לו.
>
...יש הפרש בין חבה נודעת לו ובין חבה שאינה נודעת לו. כי החבה הנודעת מודיע לו החבה לפי שמבקש אהבתו...שאומר אני אוהב אותך, כדי שגם הוא יתקרב עצמו אליו ויאהב אותו. ולכך אמר ”חבה יתירה נודעת לו“, כלומר שהחבה היא יתירה כל כך, עד שהיא נודעת אל הנאהב, ואינה אהבה מוסתרת. מפני שהשם יתברך רוצה שיהיה גם כן ישראל אוהבין אותו, ולכך היה מודיע להם החבה.
--מהר״ל, דרך חיים ג:יד
This pasuk creates an obligation. The facts are that we are בנים and that we are aware of that status. That means we have to accept the לקח טוב.
That is what Shlomo learned from הקב״ה, and that is what he is telling us here.
----
Now Shlomo talks about the mussar that his אב gave him.
{:he}
><b>ד</b> וירני ויאמר לי יתמך דברי לבך; שמר מצותי וחיה׃<br/>
<b>ה</b> קנה חכמה קנה בינה; אל תשכח ואל תט מאמרי פי׃<br/>
<b>ו</b> אל תעזבה ותשמרך; אהבה ותצרך׃<br/>
<b>ז</b> ראשית חכמה קנה חכמה; ובכל קנינך קנה בינה׃<br/>
<b>ח</b> סלסלה ותרוממך; תכבדך כי תחבקנה׃<br/>
<b>ט</b> תתן לראשך לוית חן; עטרת תפארת תמגנך׃
--משלי פרק ד
ה׳ is giving him career advice. It's like the scene from _The Graduate_:
>Mr. McGuire:
I want to say one word to you. Just one word.
>
Benjamin:
Yes, sir.
>
Mr. McGuire:
Are you listening?
>
Benjamin:
Yes, I am.
>
Mr. McGuire:
Plastics.
>
Benjamin:
Exactly how do you mean?
>
Mr. McGuire:
There's a great future in plastics. Think about it. Will you think about it?
--[_The Graduate_](https://www.quotes.net/mquote/114764)
Except here the one word is חכמה, in the sense of the לקח טוב, the good investment, mentioned above.
Thus Shlomo tells us קנה חכמה קנה בינה...ראשית חכמה קנה חכמה. Acquiring the wisdom of Torah takes work. But it's the only worthwhile thing to work on.
{:he}
>זה שאמר הכתוב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. לקח טוב; בנוהג שבעולם שני פרגמטוטין שהיו במדינה זה לוקח מטכסא [raw silk] וזה לוקח אילוסירקא [silk garments]. עמדו זה עם זה אמר אחד לחברו מבקש אתה להחליף, אמר ליה הן, החליפו זה עם זה זה נותן מטכסין ולקח אילוסירקא נמצא ביד זה דבר אחד וביד זה דבר אחד. אבל תורה אינו כן זה שונה סדר זרעים וזה שונה סדר נזיקין עמדו שניהם זה עם זה אמר לחבירו השנה לי סדר זרעים ואני אשנה לך סדר נזיקין נמצא ביד זה שנים וביד זה שנים יש מקח גדול מזה הוי כי לקח טוב וגו'.
>
אמרו רבותינו מעשה בספינה שהיו בה פרגמטוטין והיה שם חבר אחד אמרו לו מה פרגמטיא שלך אמר להם מוצנעת היא. אמרו לו למה לא תראה לנו אותה. אמר להם כשאכנס למדינה אראה אותה לכם התחילו לחזור על הספינה ולא מצאו התחילו שוחקים עליו וכו' עמדו המוכסין עליהן ונטלו כל מה שהיה בידן לא היה להן לא לאכול ולא ללבוש. אותו חבר נכנס לבית המדרש התחיל לישב ודורש להן התחילו לכבד אותו ולפרנס אותו, אותן שהיו עמו בספינה התחילו באין אליו ומבקשים ממנו, אמרו לו בבקשה ממך בשביל שאתה מכיר אותנו למד עלינו זכות, מי גרם לו להנצל התורה שבלבו הוי כי לקח טוב.
--ילקוט שמעוני על התורה שס״ג
That is because, if the Torah is the blueprint of the world--אסתכל באורייתא וברא עלמא--then keeping the Torah keeps the world running.
{:he}
>וכמו שהתורה היא סדר האדם, כך התורה היא סדר של העולם...רק כי סדר האדם הוא נגלה ומפורש בתורה...כי על האדם מוטל לשמור את הסדר הראוי לו...אבל סדר כל העולם כולו גם כן הוא בתורה, שאין התורה רק סדר מציאות העולם בכללו. וזה שאמרו במדרש (בראשית רבה א,א) שהיה מביט בתורה וברא את עולמו. רוצה לומר שהתורה בעצמה היא סדר הכל...
>
וכאשר הדבר הוא מקושר ומסודר יחד, אם אחד יוצא מן הסדר, דבר זה הוא ביטול הסדר להכל...
>
ולכך אמר וַיֹּרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי יִתְמׇךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ שְׁמֹר מִצְוֺתַי וֶחְיֵה, כי התורה שהיא דברי השם יתברך, תומכת האדם שלא יגיע לידי מיתה, שהתורה מקיימת הכל. ואמר שְׁמֹר מִצְוֺתַי וֶחְיֵה נגד מעשה המצות, כשישמור אותם יש בהם החיים. ואמר וַיֹּרֵנִי, שהוא לשון הוראה, כמו שנקראת התורה בלשון זה ולא נקראת בשם ”חכמה“...כי התורה מורה לאדם את הדרך, אשר בדרך ההוא יגיע אל תכליתו האחרון מה שאפשר לאדם להגיעו, הוא אל עולם הבא.
--מהר״ל, נתיבות עולם, נתיב התורה א
There is a well-known aggadah about this; that we are given the Torah in the womb. וירני ויאמר לי...שמר מצותי, וחיה: G-d taught me and told me to keep the mitzvot, and then go and live!
{:he}
>ומלמדין אותו [הולד במעי אמו] כל התורה כולה שנאמר וַיֹּרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי יִתְמׇךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ שְׁמֹר מִצְוֺתַי וֶחְיֵה...וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה שנאמר (בראשית ד:ז) לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ.
--נדה ל,ב
>In [_Living Inspired_](https://akivatatz.com/living-inspired/), Rabbi Tatz explains that all of the Torah learned in the womb is found within a person on subconscious level. Throughout our lives, we work on bringing this knowledge to the fore, to a level of consciousness. This is why, when we hear something beautiful and inspiring, we often feel a sense of familiarity; we are not really learning something new but recognizing something we’ve known. Knowing that all of this knowledge is already within us, and all we have to do is uncover it, Rabbi Tatz explains, serves as an inspiration that we can indeed succeed in our spiritual journeys and quests...
>
Investing great effort in Torah learning is a reality of This World—and a prerequisite to truly attaining it. This helps explain why Yaakov Avinu was constantly kicking in the womb, eager to leave, whenever Rivkah passed a beis medrash. While he was already being taught Torah by a malach, Yaakov Avinu understood that to acquire Torah, one must work—“ub’Toraso yehegeh yomam valailah.” Indeed, many great rabbanim have refused to learn Torah from maggidim, instead insisting on conquering their learning through tremendous effort. But while it takes struggle and exertion to master Torah learning, our ability to do so is entirely predicated on the gift of inherent knowledge that we have received before birth.
--Rebbetzin Shira Smiles [_The Angel’s Gift_](https://mishpacha.com/the-angels-gift/), _Family First_, Issue 678, January 29, 2020
Rabbi Akiva Tatz (in his [Chanukah CD](https://www.simpletoremember.com/media/a/western-mind-torah-mind/)) cites the Maharal (I'm not sure of the original source) that the "inborn" Torah that is inherent in us is wordless and cannot be expressed in words. Just as the universe "knows" the Torah, so too do we.
{:he .lines}
><b>ב</b> השמים מספרים כבוד א־ל; ומעשה ידיו מגיד הרקיע׃...
<b>ד</b> אין אמר ואין דברים; בלי נשמע קולם׃
--תהילים פרק יט
But as human beings, we have to say things in words, express them explicitly, to understand them. That is what it means to be "struck on the mouth"; it is the gift of speech. The fetus "forgets" its Torah in the sense that now it has to learn Torah in a completely different way. Rabbi Tatz cites the gemara that, after death, we are called to account for the mitzvot we did, the sins we did, and the Torah we produced. The Vilna Gaon says that when we see the angel asking us about our Torah, we will recognize them. It will be the angel who taught us in the womb, asking whether we have brought that wordless knowledge into fruition.
The pasuk says about the Torah, אֱהָבֶהָ, love it.
{:he}
><em>אהבה</em>: לחזור תמיד ולהסביר כדי להבין דבר מתוך דבר שהוא הבינה.
--ביאור הגר״א, משלי ד:ו
>This is how we love Torah. Real care for Torah is when we struggle to understand it and build upon that understanding. It's when we're not content to simply "protect" what is written. Rather, it's when we take the idea to the next step. Then we venture into the unwritten. We create a "new" idea (/chiddush/) in Torah.
>
...We see that true learning must produce original thoughts. This is the relationship that we create with Torah through love...Rejuvenation is an essentional nourishment in life and Torah living.
--Rabbi Dovid Morris, [_Mishlei Chapters 1-5: Metaphors for Living_](https://mosaicapress.com/product/mishlei-metaphors-for-living/). p. 366-367
And we have to "turn it over":
סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ
{:he}
>לא הוו ידעי רבנן מאי סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ. שמעוה לאמתא דבי רבי דהוות אמרה לההוא גברא דהוה מהפך במזייה, אמרה ליה: עד מתי אתה מסלסל בשערך?
--מגילה יח,א
{:he}
>בן בג בג אומר: הפך בה והפך בה, דכולה בה.
--משנה אבות ה כב
>We need to "turn over" Torah. This means thinking about it in different ways. It means "sifting through it to discover new ideas. It's about thoughtful review. And then Ben Bag Bag tells us to do it again...What we've learned before becomes something new when we come back to it.
--Rabbi Dovid Morris, [_Mishlei Chapters 1-5: Metaphors for Living_](https://mosaicapress.com/product/mishlei-metaphors-for-living/). p. 374-375
----
And now Shlomo returns to the central metaphor of this book of משלי: the parent lecturing the child, summarizing the greatest lesson so far: our moral judgment is formed from our observation of others, so don't hang around with bad influences.
{:he}
><b>י</b> שמע בני וקח אמרי; וירבו לך שנות חיים׃<br/>
<b>יא</b> בדרך חכמה הריתיך; הדרכתיך במעגלי ישר׃<br/>
<b>יב</b> בלכתך לא יצר צעדך; ואם תרוץ לא תכשל׃<br/>
<b>יג</b> החזק במוסר אל תרף; נצרה כי היא חייך׃<br/>
<b>יד</b> בארח רשעים אל תבא; ואל תאשר בדרך רעים׃<br/>
<b>טו</b> פרעהו אל תעבר בו; שטה מעליו ועבר׃<br/>
<b>טז</b> כי לא ישנו אם לא ירעו; ונגזלה שנתם אם לא יכשולו (יַכְשִׁילוּ)׃<br/>
<b>יז</b> כי לחמו לחם רשע; ויין חמסים ישתו׃
--משלי פרק ד
And Shlomo continues:
{:he}
><b>יח</b> וארח צדיקים כאור נגה; הולך ואור עד נכון היום׃<br/>
<b>יט</b> דרך רשעים כאפלה; לא ידעו במה יכשלו׃
--משלי פרק ד
The gemara uses this metaphor of the light of the righteous in the context of this paragraph, and returns to the fetus in the womb, knowing all of Torah:
{:he}
>דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו? לפנקס שמקופל ומונח ידיו על שתי צדעיו, שתי אציליו על שתי ארכובותיו, ושתי עקביו על שתי עגבותיו וראשו מונח לו בין ברכיו...ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו שנאמר (איוב כט:ב-ג) [מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי קֶדֶם כִּימֵי אֱלוֹקַּ יִשְׁמְרֵנִי;] בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי לְאוֹרוֹ אֵלֶךְ חֹשֶׁךְ.
--נדה ל,ב
Shlomo will use that metaphor again:
{:he}
>נר ה׳ נשמת אדם; חֹפֵשׂ כל חדרי בטן
--משלי כ:כז
As Rabbi Tatz says in the lecture quoted above, this is a spiritual light that illuminates the fetus's whole world. There are no questions, no uncertain decisions. It is part of the answer to my thesis from <//Fatherly Advice> that our moral judgment is mimetic; it comes from what we observe as "normal" behavior in others.
>Because people are highly attuned to the emergence of group norms, the model proposes that
the mere fact that friends, allies, and acquaintances have made a
moral judgment exerts a direct influence on others, even if no
reasoned persuasion is used.
--Jonathan Haidt (2001), _The Emotional Dog and Its Rational Tail: A Social Intuitionist Approach to Moral Judgment_, Psychological Review. Vol. 108. No. 4, 814-834
Here Shlomo reassures us that we *do* have an innate moral sense that comes from הקב״ה, and we develop that (or better, re-develop that) when we learn Torah. So there are three things that go into our ethical decisionmaking: our minds, what I call ethics, our hearts, what I call morals, and our conscience, that inner voice of that innate Torah that we were given.
But I would add that רבי שמלאי emphasizes that the fetus is enfolded up in itself; the uncertainty starts when it has to interact with other people. As we said above, דרך ארץ is how society works. All of us, כנסת ישראל, are in this together. And that takes work.