Kavanot: שיר המעלות

We had been looking at [שמואל ב פרק כד and תהילים סט](/Drowning+Sorrow/), about David's learning of the future location of the מזבח and the aggadah about his digging the foundations:

{:he}
>הָנֵי חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת, כְּנֶגֶד מִי אֲמָרָם דָּוִד?...בְּשָׁעָה שֶׁכָּרָה דָּוִד שִׁיתִין, [מדרש שמואל, פרשה כו: וכיוון שחפר דוד אלף וחמש מאות אמה, מצא בה חרס…נטלו דוד] קְפָא תְּהוֹמָא וּבְעָא לְמִשְׁטְפֵיהּ לְעָלְמָא...כָּתֵב שֵׁם אַחַסְפָּא וְשָׁדֵי לִתְהוֹמָא, וּנְחֵית תְּהוֹמָא שִׁיתְּסַר אַלְפֵי גַּרְמִידֵי. כִּי חָזֵי דְּנָחֵית טוּבָא, אֲמַר: כַּמָּה דְּמִידְּלֵי—טְפֵי מִירְטַב עָלְמָא. אֲמַר חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת, וְאַסְּקֵיהּ חֲמֵיסַר אַלְפֵי גַּרְמִידֵי, וְאוֹקְמֵיהּ בְּאַלְפָּא גַּרְמִידֵי.
--סוכה נג,ב

Rav Medan connected this aggadah to the original flood, when the world was inundated because (בראשית ו:ב)‎ ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה; ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. David's sin with Bat Sheva was an example of that very sin and  David midrashically is threatened with the same fate. תהילים סט starts with the image of the psalmist drowning: הושיעני אלקים כי באו מים עד נפש but then switches to the more literal threat: the humiliation that dogs him, even after ה׳ has punished him for his sins and accepted his תשובה. The perek continues: כי עליך נשאתי חרפה; כסתה כלמה פני and כי אתה אשר הכית רדפו; they keep chasing me even after You have punished me.

I said [last time](/Drowning+Sorrow/) that the image of drowning in a flood appears twice in תנ״ך: the מבול in the time of Noah, and קריעת ים סוף. Janet Weinberg pointed out that I was wrong: I had missed the obvious example of Yonah being thrown into the sea. And Yonah's prayer is very similar to תהילים סט that we studied last time:

{:he .lines}
><b>ב</b> ויתפלל יונה  אל ה׳ אלקיו  ממעי  הדגה׃
<b>ג</b> ויאמר  קראתי מצרה לי אל ה׳ ויענני; מבטן שאול שועתי  שמעת קולי׃
<b>ד</b> ותשליכני מצולה בלבב ימים  ונהר יסבבני; כל משבריך וגליך  עלי עברו׃
<b>ה</b> ואני אמרתי  נגרשתי מנגד עיניך; אך אוסיף להביט  אל היכל קדשך׃
<b>ו</b> אפפוני מים עד נפש  תהום יסבבני; סוף  חבוש לראשי׃
 <b>ז</b> לקצבי הרים ירדתי  הארץ ברחיה בעדי לעולם; ותעל משחת חיי  ה׳ אלקי׃
 <b>ח</b> בהתעטף עלי נפשי  את ה׳ זכרתי; ותבוא אליך תפלתי  אל היכל קדשך׃
 <b>ט</b> משמרים  הבלי שוא חסדם  יעזבו׃
 <b>י</b> ואני  בקול תודה אזבחה לך  אשר נדרתי  אשלמה;  ישועתה  לה׳׃
 --יונה פרק ב
 
 This is a very תהילים-sounding prayer, starting with the expression of despair and ending with the certainty that his prayer will be answered. The difference is, first, that the drowning here is literal, not metaphoric. David was drowning in the gossip and slander that was going to bring down his kingdom and his hope for starting the בית המקדש. The other difference is that Yonah lived in a time when there *was* a בית המקדש. His fear is that אך אוסיף להביט  אל היכל קדשך, I will not see it *again*. And when his prayer is heard, he will bring his קרבן תודה:&#x200E; ואני  בקול תודה אזבחה לך  אשר נדרתי  אשלמה as opposed to David's ואני תפלתי לך ה׳...אהללה שם אלקים בשיר; ואגדלנו בתודה, ותיטב לה׳ משור פר.
 
----

I want to use the aggadah above as the introduction to the next section of ספר תהילים:&#x200E; שיר המעלות.

The fifteen "שירי המעלות" are short (according to [Dr. Beni Gesundheit](https://www.hatanakh.com/lessons/%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%99-%D7%94%D7%9E%D7%A2%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%99%D7%97%D7%99%D7%93%D7%94-%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%AA-%D7%A2%D7%9D-%D7%A8%D7%A6%D7%A3-%D7%A8%D7%A2%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%99), an average of 6.7 psukim) psalms that start with the same introduction: שיר המעלות, "A Song of Ascents" (one, קכא, starts with שיר למעלות). The question is, what is a "מעלה", an "Ascent"? The themes of the perakim go back and forth between praying for help in times of trouble (אשא עיני  אל ההרים     מאין  יבא עזרי or ממעמקים קראתיך    ה׳) and celebrating the trip to Israel and Jerusalem (שמחתי  באמרים לי     בית ה׳ נלך or בשוב ה׳  את שיבת ציון     היינו  כחלמים). You could fit both of those themes in the idea of "going up".

The JPS translation gives up:

><em>A song of ascents</em>: A term of uncertain meaning.
--JPS 1985 Footnotes, Psalms 120:1

Radak summarizes the possibilities:

{:he}
>אלה שיר המעלות הם חמשה עשר.
>
ואמרו כי היו אומרים אותם הלוים בחמש עשרה מדרגות שהיו בהר הבית בין עזרת ישראל לעזרת נשים, שהיו עולין בהם מעזרת נשים לעזרת ישראל, ואומרים שיר אחד במעלה אחת (משנה סוכה ה:ד).
>
ורז"ל אמרו בשעה שכרה דוד יסודות לבית המקדש...אמר חמש עשרה שיר המעלות והעלהו חמש עשרה אלפי אמה והעמידו על אלף אמה.
>
[והגאון רב סעדיה ז"ל פירש שיר המעלות, שהיו נאמרים השירים האלו בתגבורת קול מאד, ובכל שיר
מהם היו מעלים הקול.]
>
וי"ל עוד כי פי' מעלות הגלות שעתידים ישראל לעלות א"י ואלו השירים נאמרים על לשון בני הגלות כולם וזכר בהם צרת הגלות וזכר בהם תוחלת הישועה והבטחתה שתהיה.
--רד"ק, תהלים קכ:א

The other possibility, related to the מעלות הגלות idea, is that they are the songs of the עולי רגל three times a year. And of course, all of these interpretations are valid. They may have been sung in the בית המקדש, on the steps; they may have been sung as the people went up to Jerusalem; מעלות may be related to the way it was sung; and they may be the songs of the future redemption (תהילים קכו: בשוב ה׳  את שיבת ציון was actually considered for the Zionist anthem before they settled on /Hatikvah/).

But I want to look at these perakim through the lens we have used before: they were written by David, reflecting his life but in a generalized and poetic way that would apply to all times and places.

We've discussed six of these perakim [in the past](/Sefer+Tehillim/); the ones that are left are קכ,&#x200E; קכג through קכו,&#x200E; קכט through קלא and קלג. [Dr. Gesundheit](https://www.hatanakh.com/lessons/%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%99-%D7%94%D7%9E%D7%A2%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%99%D7%97%D7%99%D7%93%D7%94-%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%AA-%D7%A2%D7%9D-%D7%A8%D7%A6%D7%A3-%D7%A8%D7%A2%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%99) reads them as a literary sequence, going from the גלות to the side of the אהרון הכהן himself, and chronological from the time without a בית המקדש to the construction to the hope for its reconstruction. It's worth listening to. I, however, won't go through them in order, but will start with the one that uses the flood metaphor explicitly.

{:he}
><b>א</b>  שיר המעלות  לדוד;<br/>
לולי ה׳  שהיה לנו     יאמר נא  ישראל׃<br/>
<b>ב</b>  לולי ה׳  שהיה לנו     בקום עלינו אדם׃<br/>
<b>ג</b>  אזי  חיים בלעונו     בחרות אפם בנו׃<br/>
<b>ד</b>  אזי  המים שטפונו     נחלה  עבר על נפשנו׃<br/>
<b>ה</b>  אזי  עבר על נפשנו     המים  הזידונים׃
--תהילים פרק קכד

As we've said, David was not Yonah. He never fell off a boat into the sea. The המים שטפונו was the בקום עלינו אדם, and in the parallel in תהילים סט was  ישיחו בי ישבי שער; ונגינות שותי שכר. I have talked about the connection between the מבול and לשון הרע in my chumash shiur on <//פרשת בהעלתך תשפ״ב>. The antediluvian world was anarchic, lawless, what political philosophers call "the state of nature", before the hierarchical organization we call "civilization". Erik Hoel said that what prevented progress was not that life in the state of nature was "nasty, brutish, and short" as Hobbes put it, but that human beings are social primates and we all care about our relative status among our peers. Just like we have a need for food and shelter, we have a need to talk about others, to establish our social rank. We have an inbred need to gossip.

>...A “Gossip Trap” is when...to organize your society you are forced to discuss mostly people. It is [_Mean Girls_](https://en.wikipedia.org/wiki/Mean_Girls) (and mean boys), but forever. And yes, gossip can act as a leveling mechanism and social power has a bunch of positives—it’s the stuff of life, really. But it’s a terrible way to organize society. So perhaps we leveled ourselves into the ground for 90,000 years. Being in the Gossip Trap means reputational management imposes such a steep slope you can’t climb out of it, and essentially prevents the development of anything interesting, like art or culture or new ideas or new developments or anything at all. Everyone just lives like crabs in a bucket, pulling each other down. All cognitive resources go to reputation management in the group, leaving nothing left in the tank for invention or creativity or art or engineering. Again, much like high school.
--[_Your Book Review: The Dawn Of Everything_](https://astralcodexten.substack.com/p/your-book-review-the-dawn-of-everything?s=r)

I would argue that the society of דור המבול was the anarchy of "the state of nature", and it could not improve either. Any dissention was punished by society as a whole. The Gossip Trap meant that even a איש צדיק תמים...בדרתיו would have no influence on his generation.

{:he}
>הנפלים היו בארץ  בימים ההם  וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם  וילדו להם;  המה הגברים אשר מעולם  *אנשי השם*׃
--בראשית ו:ד

Note that אנשי השם doesn't mean the strong; it means the famous. Read it as "the cool kids". 

The response to the מבול was מגדל בבל, where there was no לשון הרע because no one could say anything not approved by the state. 

{:he}
>ויהי כל הארץ  שפה אחת  ודברים  אחדים׃
--בראשית פרק יא:א

The response to anarchy was fascism. In the language of the aggadah, the floodwaters retreated so far that the world could not survive, and the שירי המעלות drew them back to establish the proper balance of freedom and structure.

So the world of דור המבול was drowning metaphorically in gossip, and ה׳ turned the metaphor real. And that is what David is seeing in the society around him. לולי ה׳  שהיה לנו...אזי עבר על נפשנו המים הזידונים. But our loyalty to ה׳ broke us out of the Gossip Trap.

{:he}
><b>ו</b>  ברוך ה׳     שלא נתננו טרף  לשניהם׃<br/>
<b>ז</b>  נפשנו     כצפור נמלטה  מפח יוקשים;<br/>
הפח נשבר     ואנחנו נמלטנו׃<br/>
<b>ח</b>  עזרנו  בשם ה׳     עשה  שמים וארץ׃
--תהילים פרק קכד

The שם ה׳ that David writes on the shard in the aggadah is the שם ה׳ that saves Israel here, just as Avraham, who calls out בשם ה׳, introduces to the world the concept of  ברית, a system of rules in which the individual is an active participant. ברית is neither anarchy or fascism, but a hierarchy with הקב״ה at the top and all human beings " are created equal, that they are endowed by their Creator with certain unalienable Rights". That is the expression of משפט וצדקה.

----

The next perek expresses this idea, and that the only stable society is one with that balance.

{:he}
><b>א</b>  שיר  המעלות;<br/>
הבטחים בה׳     כהר ציון לא ימוט  לעולם ישב׃<br/>
<b>ב</b>  ירושלם     הרים  סביב לה;<br/>
וה׳  סביב לעמו     מעתה  ועד עולם׃
--תהילים פרק קכה

In the simile of this perek, ה׳ is like the mountains of Jerusalem. The metaphor is both one of stability: לא ימוט and of establishing boundaries: סביב לעמו. Even the צדיק needs those boundaries; they cannot rely on their own צִדקוּת:

{:he}
>כי לא ינוח  שבט הרשע     על  גורל הצדיקים;<br/>
למען  לא ישלחו הצדיקים בעולתה    ידיהם׃
--תהילים קכה:ג

>Of all tyrannies, a tyranny sincerely exercised for the good of its victims may be the most oppressive. It would be better to live under robber barons than under omnipotent moral busybodies. The robber baron's cruelty may sometimes sleep, his cupidity may at some point be satiated; but those who torment us for our own good will torment us without end for they do so with the approval of their own conscience. They may be more likely to go to Heaven yet at the same time likelier to make a Hell of earth.
--C.S. Lewis, [God in the Dock: Essays on Theology](https://www.goodreads.com/quotes/526469-of-all-tyrannies-a-tyranny-sincerely-exercised-for-the-good)

{:he}
><b>ד</b>  היטיבה ה׳  לטובים;    ולישרים  בלבותם׃<br/>
<b>ה</b>  והמטים עקלקלותם     יוליכם ה׳  את פעלי האון;<br/>
שלום     על ישראל׃
--תהילים פרק קכה

We can have הר ציון לא ימוט or המטים עקלקלותם. Only one leads to שלום     על ישראל.

----

The next perek is the שיר  המעלות that we are most familiar with:

{:he}
>שיר  המעלות;<br/>
בשוב ה׳  את שיבת ציון     היינו  כחלמים׃
--תהילים פרק קכו:א

Certainly we can associate this perek with שיבת ציון in the time of Ezra, and the second בית המקדש; it has assumed even more importance since the founding of the state of Israel. But we have been reading תהילים through the life of David, and there was a point that he was exiled and was miraculously allowed to return. If we see the previous perakim as alluding to the consequences of his sin with Bat Sheva and Uriah, then the climax of those consequences was the rebellion of Avshalom. David is in fact exiled, on the run on the east side of the Jordan.

{:he}
><b>כה</b> ויאמר המלך לצדוק  השב את ארון האלקים העיר;  אם אמצא חן  בעיני ה׳ והשבני  והראני אתו ואת נוהו׃  <b>כו</b> ואם כה יאמר  לא חפצתי בך;  הנני יעשה לי  כאשר טוב בעיניו׃
--שמואל ב פרק טו

You could read this perek in two different ways: is it a prayer for the future שיבת ציון, or thanks for the past? We always read it as about the past;  היינו  כחלמים, "we *were* like dreamers", but Malbim looks at the future tense in the next psukim, ימלא שחוק  פינו and יאמרו בגוים and says the perek is like a prophetic vision.

{:he}
>תקות ישראל מה שיקוו שימלא ה' הבטחתו ע"י נביאיו להשיב שבותם, כחולם חלום נבואיי, שרואה את העתיד כדבר הוה עתה, וכאלו הוא במציאות ושמח עליו כשמח על דבר טוב הוה עתה.
--מלבי"ם, תהילים קכו:א

For Malbim, the hope of  שיבת ציון is reason for rejoicing. But for us, it is a reality, so היינו  כחלמים. But what is the dream? מצודת דוד says it is the years of exile; only the גאולה is real:

{:he}
><em>בשוב</em>: כאשר ישיב ה׳
מן גלות בבל את בני ציון יאמרו אז הנה כל הצרות שעברו הרי הם כאילו חלמנו חלום 
ר״ל לרוב הטובה שיהיה להם אז ידמה להם שלא היו הצרות באמת כ״א בחלום.
--מצודת דוד, תהילים קכו:א

But I would read it like Ibn Ezra, that it is the גאולה that is like a dream. We don't believe it is possible; it has to be a dream.

{:he}
>יאמר ישראל בשוב השם שבותם, אין אדם רואה בהקיץ הפלא הזה רק בחלום.
--אבן עזרא, תהילים קכו:א

{:he}
><b>ב</b>  אז ימלא שחוק  פינו     ולשוננו רנה;<br/>
אז  יאמרו בגוים     הגדיל ה׳  לעשות עם אלה׃<br/>
<b>ג</b>  הגדיל ה׳  לעשות עמנו     היינו שמחים׃
--תהילים פרק קכו

If this perek is about a גאולה that happened, why is ימלא and יאמרו in the future tense? The Biblical Hebrew idiom אז with the עתיד has a specific meaning.

{:he}
><em>אז ישיר משה</em>: אז כשראה הנס עלה בלבו שישיר שירה. וכן (יהושע י:יב) אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ...למדנו שהיו"ד על שם המחשבה נאמרה.
--רש״י, שמות טו:א

{:he}
><em>אז יבדיל [משה שלש ערים  בעבר הירדן]</em>: נתן לב להיות חרד לדבר שיבדילם, ואע"פ שאינן קולטות.
--רש״י, דברים ד:מ

{:he}
><em>אז יבנה שלמה במה [לכמוש שקץ מואב]</em>: פרשו בו חכמי ישראל שבקש לבנות ולא בנה.
--רש״י, מלכים א יא:ח

{:he}
><b>א</b> אז יקהל שלמה את זקני ישראל את כל ראשי המטות נשיאי האבות לבני ישראל  אל המלך שלמה ירושלם;  להעלות את ארון ברית ה׳  מעיר דוד היא ציון׃ <b> ב</b> ויקהלו אל המלך שלמה  כל איש ישראל  בירח האתנים  בחג הוא  החדש השביעי׃
--מלכים א פרק ח

אז ימלא שחוק  פינו means we thought about laughing, and the nations were going to say how great ה׳ is. But no one really believes it. It's not until we can convince ourselves that הגדיל ה׳  לעשות עמנו that we will allow ourselves to be happy. There is a difference between שחוק, laughter, and שמחה, happiness.

As we've [said before](/A+Shocking+Development/), שחוק is the response to things that are incongruous, that don’t fit together. We find humor in puns, pratfalls and the unexpected blessing, and to these we laugh. Sometimes the distance between what we want and what reality presents us with is so great, we say “if I don’t laugh, I’ll cry.” שמחה, joy, is different. שמחה is the feeling that things are as they should be, that everything has worked out, the feeling of נחת רוח: "all's right with the world", איזהו עשיר השמח בחלקו.

>In everything that we do perceive as funny there is an element which, if we were serious and sufficiently sensitive, and sufficiently concerned, would be unpleasant.
--Max Eastman, [_Enjoyment of Laughter_](https://www.amazon.com/Enjoyment-Laughter-Max-Eastman/dp/1412808448), p. 21

When things don't make sense, we laugh. When they do make sense, we are happy.

The second half of the perek starts very similarly to the first:

{:he}
> שובה ה׳  את שבותנו (שביתנו)     כאפיקים בנגב׃
--תהילים פרק קכו:ד

But the halves are not the same:

{:he}
>הצירוף ”לשוב שבות“ (בגיוונים שונים) הוא שמחבר בין הפתיחות של שתי המחציות. אלא שקשר זה מעורר שאלה חמורה...בלשונו של פרופ' יחזקאל קויפמן: ”לפי פס' א כבר הייתה שיבת השבות, ולפי פסוק ה שיבת השבות רק עתידה להיות!“ הוא רואה בכך ”סתירה שאין ליישבה“.
--הרב אלחנן סמט, [_מזמור קכו--בשוב ה' את שיבת ציון_](https://www.hatanakh.com/articles/%D7%9E%D7%96%D7%9E%D7%95%D7%A8-%D7%A7%D7%9B%D7%95-%D7%91%D7%A9%D7%95%D7%91-%D7%94-%D7%90%D7%AA-%D7%A9%D7%99%D7%91%D7%AA-%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%9F)

And the last two psukim change the subject entirely:

{:he}
><b>ה</b>  הזרעים בדמעה     ברנה יקצרו׃<br/>
<b>ו</b>  הלוך ילך  ובכה     נשא משך הזרע;<br/>
בא יבא ברנה     נשא  אלמתיו׃
--תהילים פרק קכו

{:he}
>בתים אלו אינם נראים כהמשך ל[פסוק ד] שבראש המחצית, ובעצם הם נראים זרים לנושא המזמור כולו. איזו שייכות ישנה בין
האופי ההיסטורי של מזמורנו...לבין האופי החקלאי [של פסוקים ה-ו]?...המפתחים את הנאמר בו, נראים כפתגמי חכמה שנועדו להדריך את האדם בחיי המעשה. מקומם המתאים הוא לכאורה בספר משלי או בספר קהלת.
--הרב אלחנן סמט, [_מזמור קכו--בשוב ה' את שיבת ציון_](https://www.hatanakh.com/articles/%D7%9E%D7%96%D7%9E%D7%95%D7%A8-%D7%A7%D7%9B%D7%95-%D7%91%D7%A9%D7%95%D7%91-%D7%94-%D7%90%D7%AA-%D7%A9%D7%99%D7%91%D7%AA-%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%9F)

I would read this perek the way Rav Samet does. It describes the process of גאולה, from disbelief to joy to the realization that the hard work has just begun. אפיקים בנגב is an ambiguous metaphor. Wadis can be dry and dead, they can fill with life-giving water, and they can overflow with destructive flash floods. We started this series of שירי המעלות with ה׳ rescuing us from the flood: לולי ה׳...אזי המים שטפונו נחלה עבר על נפשנו and we end with a תפילה of אפיקים בנגב.

{:he}
>אין אלו שני דברים שונים, אלא אותו דבר עצמו מפרספקטיבה שונה, שנובעת מפער הזמן בין שתי מחציותיו של המזמור.
המחצית הראשונה מתארת את התגובות להצהרת כורש ואולי אף לראשית העליה לארץ...ואילו המחצית השנייה
מבטאת את הרגשת האכזבה שהשתלטה על הלבבות לאחר זמן, כאשר בא שלב ההתפכחות מתחושת החלום בשיבה הראשונה,
כאשר התברר מה דל מצבם של העולים, עד מה מועטים הם ועד כמה נותר רוב העם בגלות.
--הרב אלחנן סמט, [_מזמור קכו--בשוב ה' את שיבת ציון_](https://www.hatanakh.com/articles/%D7%9E%D7%96%D7%9E%D7%95%D7%A8-%D7%A7%D7%9B%D7%95-%D7%91%D7%A9%D7%95%D7%91-%D7%94-%D7%90%D7%AA-%D7%A9%D7%99%D7%91%D7%AA-%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%9F)

This was true of the generation of  שיבת ציון in the time of Ezra, and it was true of David as well. Even before he can return to Jerusalem from exile, שבע בן בכרי, the איש בליעל, starts another rebellion that will eventually split the country in two. 

The זרעים בדמעה,&#x200E; הלוך ילך  ובכה are the *same* ones who said היינו שמחים. The process of עליה doesn't end in a moment. But, David reassures us, it will end with בא יבא ברנה     נשא  אלמתיו.