I love this parasha for the pasuk:
ויגדלו הנערים ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה; ויעקב איש תם ישב אהלים׃
Esav was a man outstanding in his field, but Yaakov was intense.
I’ll leave now.
Well, one more little idea that tickles my fancy before we get to the meat of the shiur:
ויאמר ה׳ לה שני גיים (גוים) בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו; ולאם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר׃
שני גוים בבטנך: גיים כתיב, אלו אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.
This points out how incredibly wealthy we are by historical standards. The symbols of גיים, of the ultimate luxury, were fresh greens in the winter and cold drinks in the summer. Nowadays, we take these for granted.
A few years ago there was a YouTube video making fun of ”A Yeshiva Guy Says Over a Vort“. It’s very funny, but may (and did) offend many people who don’t like the idea of mocking מאמרי חז״ל. I personally don’t mind jokes, especially ones like this that bring out serious issues.
כט ויזד יעקב נזיד; ויבא עשו מן השדה והוא עיף׃ ל ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא מן האדם האדם הזה כי עיף אנכי; על כן קרא שמו אדום׃ לא ויאמר יעקב; מכרה כיום את בכרתך לי׃ לב ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות; ולמה זה לי בכרה׃ לג ויאמר יעקב השבעה לי כיום וישבע לו; וימכר את בכרתו ליעקב׃ לד ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים ויאכל וישת ויקם וילך; ויבז עשו את הבכרה׃
The vort is brought down in the name of Rav Chaim Kanievsky:
The pasuk says that Yaakov gave Eisav “Lechem U’Nizid Adoshim; Bread and lentil stew.” Eisav only asked for the lentils, why did Yaakov give him bread? Rav Chaim Kanievsky answers that since there is a machlokes in the Gemara what bracha to make on beans that were cooked for a long time (either Shehakol or Ha’adama) the best way to avoid any problems is to wash on bread. Therefore, Yaakov gave Eisav the bread so he would wash and not worry about which bracha to make.
In response to the criticism the creator of the video defended themself:
[I]t is my firm belief that this vort belongs to a certain genre of d’var torah referred to as “shalosh seudos torah.” Their main goal is to be playful and clever rather than to explain p’shat in the pasuk. What makes me confident that this is the case? The vort makes no sense as p’shat even if one accepted the maximalist position. As the tan bear herself asked, if Yaakov knew the whole Torah, how can he be uncertain about the bracha on lentils?
Rabbi Yitzchok Adlerstein had a nice, balanced response.
The humor is in the anachronism: imagining the אבות being concerned about a מחלוקת in the Gemara! But there is such a concept, from our parasha:
ב וירא אליו ה׳ ויאמר אל תרד מצרימה; שכן בארץ אשר אמר אליך׃ ג גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך; כי לך ולזרעך אתן את כל הארצת האל והקמתי את השבעה אשר נשבעתי לאברהם אביך׃ ד והרביתי את זרעך ככוכבי השמים ונתתי לזרעך את כל הארצת האל; והתברכו בזרעך כל גויי הארץ׃ ה עקב אשר שמע אברהם בקלי; וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי׃
What does משמרתי מצותי חקותי ותורתי mean?
אמר רב קיים אברהם אבינו כל התורה כולה שנאמר (בראשית כו) עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו׳. א״ל רב שימי בר חייא לרב ואימא שבע מצות? הא איכא נמי מילה. ואימא שבע מצות ומילה? א״ל א״כ מצותי ותורותי למה לי? אמר (רב) [רבא] ואיתימא רב אשי קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין שנאמר תורותי אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה
This is a huge issue, notably because so many of the stories in the Torah from before מתן מורה violate the laws of the Torah (Yakov marries sisters, Avraham serves meat and milk, among many others). I will not address that now (even though it is the more interesting question). For more on this, see the discussion on Mi Yodea and Torah Musings and Rabbi Leibtag’s shiur.
My approach is based on the נפש החיים:
וזהי ”ויתהלך חנוך
את האלקים“, ”את האלקים התהלך נח“, ”האלקים אשר
התהלכו אבותי לפניו“…היינו שהשיגו ענייני הכחות העליונים
ותחתונים וחקות שמים וארץ…וע״פ סדר וענין זה היה כל א׳ מהם
מתהלך ומתנהג ככל עניניו. כפי שראה והשיג
התקונים העליונים לפי שורש נשמתו.
לכן
כשהשיג יעקב אבינו ע״ה שלפי שורש
נשמתו יגרום תקונים גדולים בכחות
ועולמות העליונים אם ישא השתי אחיות אלו רחל
ולאה, והמה יבנו שתיהן את בית ישראל, יגע כמה
יגיעות ועבודות להשיגם שינשאו לו. וכן הענין
בעמרם שנשא יובבד דודתו שיצאו ממנה משה
אהרן ומרים.
וזה, ג״כ א׳ מהטעמים שלא ניתנה התורה לנח
והאבות הקדושים. שאם היתה ניתנת להם
לא היה יעקב רשאי לישא ב׳ אחיות. ולא עמרם
דודתו. אף אם היו משיגים שכן ראוי להם לפי שרש
נשמתם. ובאמת זה היה כל בניית בית ישראל…
כענין מאמרם ז״ל וא״ת קין נשא אחותו, עולם
חסר יבנה.
The avot had an inherent sense of right and wrong (we’ve discussed the concept of “natural morality” before) לפי שורש נשמתו. Rav Soloveitchik attributes part of that to a level of רוח הקודש:
We have already established that there are two kinds of prophecy. There is external prophecy, when the prophet beholds a vision or hears a voice coming from the outside. The identity of the speaker is disclosed to the prophet. There is, however, another kind of revelation; it is anonymous. The prophet is unaware of speech coming from beyond; he is not conscious that he is being addressed. The revelation transpires in silence.
This kind of revelation occurred within the great personality of Abraham. G-d spoke from within. That is why Maimonides emphasizes the fact that Abraham was not instructed by anyone…
Part of our faith is that the Torah is the proper way to act in the world that we live in, and thus the laws of the Torah are “inherent” in the world. Those with enough religious sensitivity could “derive” those laws from observation (with some Divine help). It’s not the same thing as being “commanded”, though.
With that in mind, I would like to look at that vort seriously but not literally.
So did the Avot actually make ברכות on their food? I would argue that they certainly did. The amud-a-week program has recently been looking at the ברכות, and the Gemara discusses why we say them:
מנא ה״מ [that we say a blessing before food]? דתנו רבנן (ויקרא יט) קדש הלולים לה׳; מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם. מכאן אמר ר״ע אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך.
…
הא תינח כל דבר נטיעה. דלאו בר נטיעה כגון בשר ביצים ודגים מנא ליה? אלא סברא הוא אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה.
…
אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העוה״ז בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים שנא׳ (תהילים כד) לה׳ הארץ ומלואה. ר׳ לוי רמי כתיב לה׳ הארץ ומלואה וכתיב (תהילים קטו) השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה
כאן לאחר ברכה.
After some discussion trying to derive ברכות from psukim, the Gemara concludes that it is סברא. It just makes sense. If we acknowledge that ה׳ created the world, then we should express that when we take advantage of it.
And the Avot certainly acknowledged that ה׳ created the world:
ויטע אשל בבאר שבע; ויקרא שם בשם ה׳ א־ל עולם׃
ויקרא שם וגו׳: על ידי אותו אשל נקרא שמו של הקדוש ברוך הוא אלו־ה לכל העולם. לאחר שאוכלים ושותים אומר להם ברכו למי שאכלתם משלו, סבורים אתם שמשלי אכלתם, משל מי שאמר והיה העולם אכלתם.
Why does the vort say there is a מחלוקת about the bracha on lentil stew?
על פירות הארץ, הוא אומר בורא פרי האדמה, חוץ מן הפת, שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ.
דרש רב חסדא: משום רבינו (ומנו? רב) שלקות מברכין עליהם ”בורא פרי האדמה“ ורבותינו היורדין מארץ ישראל (ומנו? עולא משמיה דר׳ יוחנן) אמר שלקות מברכין עליהן ”שהכל נהיה בדברו“. ואני אומר כל שתחלתו ”בורא פרי האדמה“, שלקו ”שהכל נהיה בדברו“; וכל שתחלתו ”שהכל נהיה בדברו“ שלקו ”בורא פרי האדמה“.
The question then is, does the lentil stew count as “food”. Do people generally eat it the way that Esav did? Let’s look at the pasuk:
ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא מן האדם האדם הזה כי עיף אנכי; על כן קרא שמו אדום׃
הלעיטני: אפתח פי ושפוך הרבה לתוכה.
זש״ה ”צדיק אוכל לשובע נפשו“ (משלי יג), זה אליעזר שאמר לרבקה (בראשית כד) הגמיאני נא מעט מים כדי גמיאה, ”ובטן רשעים תחסר“ זה עשו שאמר ליעקב הלעיטני נא (בראשית כה). אמר רבי יצחק בר זעירא פער פיו כגמל ואמר אפתח פי ואתה מכניס.
What does נא mean? Translating it as “please” is incongruous in context, to say the least. We don’t expect Esav to be a paragon on courtly manners. The Targum translates it as כען, ”now“. Jerry Esrig suggested that it is in the sense of the law of the קרבן פסח:
אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים; כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו׃
אל תאכלו ממנו נא: שאינו צלוי כל צורכו קוראו נא בלשון ערבי.
Esav was demanding to eat the nearly raw lentils. That defines the question of the bracha: is that food?
And why does eating bread solve the problem? It’s not that bread has magical halachic properties; it’s that bread defines a meal.
The gemara is discussing why wine has its own ברכה, and concludes that is is different from other juices in that it is סעיד, it satisfies the appetite:
ומי סעיד? כלל והכתיב (תהילים קד) ”ויין ישמח לבב אנוש ולחם לבב אנוש יסעד“? נהמא הוא דסעיד; חמרא לא סעיד! אלא חמרא אית ביה תרתי סעיד ומשמח; נהמא מסעד סעיד, שמוחי לא משמח. אי הכי נבריך עליה שלש ברכות?
לא קבעי אינשי סעודתייהו עלויה. א״ל רב נחמן בר יצחק לרבא, אי קבע עלויה סעודתיה מאי? א״ל לכשיבא אליהו ויאמר אי הויא קביעותא. השתא מיהא בטלה דעתו אצל כל אדם.
We consider bread the definition of a meal based on the social reality that existed then; it’s another testament to our wealth that we can eat a complete meal without a cheap, easy-to-produce source of calories. So we obey the letter of the law but evade its spirit when we eat without washing, just to avoid bentching. But that’s another story.
יד מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם;
לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ׃
טו וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן;
וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד׃
Note that bread is something that man brings from the earth. When we say המוציא לחם מן הארץ, we are thanking G-d not only for the food but also for making us human, able to craft our own food.
So when Yakov gives Esav לחם ונזיד עדשים, he is saying “Sit; eat like a mentsch, not a behema”. And Esav misses the point:
ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים ויאכל וישת ויקם וילך; ויבז עשו את הבכרה׃