Today I’d like to talk about Abraham’s daughter with a little פרשנות. The story of the search for a wife for Isaac starts with an introductory sentence:
ואברהם זקן בא בימים; וה׳ ברך את אברהם בכל׃
Why does this introduce our story? First, it’s worth understanding what בא בימים really means:
ואברהם ושרה זקנים באים בימים; חדל להיות לשרה ארח כנשים׃
ובבראשית רבה (מח טז) אמרו כאן זקנה שיש בה לכלוכית ולהלן זקנה שאין בה לכלוכית. ירצו לפרש כי ”באים בימים“ מתחילים בימי הזקנה, כי ”באים“ מורה על זמן עומד…וכאן אמר שהיה זקן מאד, שכבר ”בא“ בימים.
Abraham wasn’t just old; he felt that his task in life was about to be over. That’s the general understanding of this pasuk. Isaac needs to get married to carry on the Abrahamic mission.
G-d put me on this earth to accomplish a certain number of things. Right now I am so far behind that I will never die.
Notice also that ה׳ ברך is the past perfect—G-d had blessed Abraham. ויברך ה׳ would be “G-d blessed”. This is describing something that already happened.
So why tell us that ה׳ ברך את אברהם בכל? The answer given by all the מפרשי פשט is that this is a reason for wanting a wife for Isaac:
בכל: לא חסר דבר ולא היה לו דבר צורך בעולם הזה אלא להשיא אשה לבנו יצחק הראוי לו.
But this doesn’t quite fit; this is the statement that ה׳ blessed Abraham in everything except…
Rashi uses a דרש to put this in context:
”בכל“ עולה בגימטריא בן, ומאחר שהיה לו בן היה צריך להשיאו אשה
בגמטריא בן: דאם לא כן מאי עניינו לכאן שהקב״ה בירך אברהם בכל. והא דלא כתב בן בפרוש מפני שהבן הוא נחשב כל שער; שלא היה לו בן לא היה נחשב לו כלום כל הברכה שברכו, מפני שאמר אברהם ”ה׳ אלוקים מה תיתן לי ובן משק ביתי יורש אותי“, אבל עכשיו דהיה לו בן היו כל הברכות שלו ברכות…
Abraham was blessed with “all” but the only thing that really mattered was his son, and he now had to provide for him.
The Baal HaTurim turns this pasuk around, explaining that ה׳ ברך את אברהם בכל was because אברהם זקן בא בימים:
”ואברהם זקן“, וסמיך ליה ”וה׳ ברך“. כשהזקין ולא יכל עוד לצאת ולבא, לשא ולתן, אז הוצרך לברכה, וה׳ ברכו.
Rabbi Marc Angel expanded this idea: after the death of Sarah, he needed the blessing.
At this late stage in his life, Abraham would have been despondent. In spite of his material wealth, he must have felt alone, unloved and unfulfilled. He might well have brooded in self-pity. He was an old man with one bachelor son; the future looked bleak. It was time to give up.
At this point, God blesses Abraham “bakol.” He reminds Abraham of the various times when God had used this word when speaking to Abraham. “And through you, all (kol) the families of the earth will be blessed” (12:3). “For all (kol) the land which you see, to you will I give it, and to your seed forever” (13:15). “This is My covenant which you shall keep, between Me and you and your seed after you: every (kol) male among you shall be circumcised” (17:10). In these, and other statements to Abraham (e.g. 17:8, 18:18, 21:12, 22:18), God had given Abraham a destiny, a covenant, a land, an assurance that his seed would be numerous and would be a blessing to the nations of the world.
… Remember the word “kol,” remember what it signifies. Shake out of your despair and lethargy. You have much work ahead of you. Your story is not over. On the contrary, now is the time to take heart and take action.
After the Torah informs us that Abraham was blessed “bakol,” it immediately reports that he devised a plan to find a wife for his son Isaac. Abraham was re-energized and realized that his life mission was not over, that he still had much to accomplish. The Torah goes on to inform us that Abraham remarried and had more children.
…
When Abraham died, the Torah states: “And Abraham died in a good old age, an old man, full of years (25:8). The phrase “full of years” in Hebrew is “savei-ah,” which can also be translated as: satisfied, full of contentment. Abraham, in recalling the blessings that God had given him with the word “kol,” had regained his purpose in life, had lived his life in full all the way to the end.
The Netziv sees ה׳ ברך את אברהם בכל as a reason why Abraham had to send an agent:
עוד טעם על שלא הלך בעצמו משום שהיו עסקיו עם כל אדם זה בא ושואל בעיני אמונה וזה להתפלל עליו…וכיב״ז היה הרבה ענינים מוטלים עליו ומשום זה לא היה יכול לצאת ממקומו…ודאג לטובת רבים. לכן היה מוכרח להעמיס לקיחת אשה לבנו על עבדו.
The ברכה meant that he was busy serving others. The בכל reflects a blessing not of physical wealth but of mission.
The Ibn Ezra starts with the פשט interpretation, then adds a comment about a דרש:
באורך ימים ועושר וכבוד ובנים, וזו כל חמדת האדם. ודרש שבתו היתה שמה ”בכל“ צריך להוסיף בי״ת משרת.
He’s saying the derash can’t be right, because it should say “בבכל” if בכל is the name of Abraham’s daughter. What is he talking about?
וה׳ ברך את אברהם בכל: מאי בכל? רבי מאיר אומר: שלא היתה לו בת; רבי יהודה אומר: שהיתה לו בת; אחרים אומרים: בת היתה לו לאברהם ובכל שמה
It certainly seems like an outlandish aggadah. Where do we see any hint to daughters? And what’s the deal with the name? Ramban takes Ibn Ezra to task for “mocking” it:
ואילו ידע זה המתהדר בסודותיו תאלמנה שפתיו מהלעיג על דברי רבותינו, ולכן כתבתי זה לסכור פי הדוברים על הצדיקים עתק.
להבדיל אלף הבדלים, this is the criticism against Donald Trump’s critics:
The press takes him literally, but not seriously; his supporters take him seriously, but not literally.
Ramban explains:
דרש רבי מאיר שלא היתה לו בת לאברהם, וזו לו לברכה כי לא היה יכול להשיאה רק לבני כנען הארורים, ואם ישלחנה לארצו גם כן תעבוד שם עבודה זרה כמותם, כי האשה ברשות בעלה, ואברהם לא יחפוץ שיצא זרעו הכשר משרה אשתו חוצה לארץ, ואף כי יעבוד עבודה זרה. ורבי יהודה דרש כי בת היתה לו, דאפילו ברתא לא חסריה רחמנא (בבא בתרא קמא,א), והיא הברכה בכל, כי היה לו כל אשר יחמדו האנשים לא חסר דבר.
The argument between רבי מאיר and רבי יהודה is one of מציאות: in the social milieu in which Abraham lived, would having a daughter be considered a blessing? A wife became part of her husband’s household. She would be lost to the “Jewish” people. If we assume that ה׳ blessed Abraham with everything good, what can we conclude about the possibility of him having daughters? The question is left unanswered. But the comment of the anonymous אחרים is something else entirely:
ובאו אחרים והזכירו שם הבת.
ובאמת שאין הכוונה לאחרים והמחלוקת להם עם רבי יהודה להודיע אותנו שם הבת הזאת בלבד, וחלילה להם שיוציאו ברכתו של אברהם שהיא גדולה וכללית לענין זה, שיאמר הכתוב כי ברך אתו השם בבת אחת ששמה כך.
אבל אחרים חדשו בפירוש הכתוב הזה ענין עמוק מאד ודרשו בזה סוד מסודות התורה
Now, the Artscroll translation drops it here:
Ramban continues to elaborate on the deep Kabbalistic concept alluded to by the “Others” mentioned in the Talmud. This part of Ramban’s comment is beyond the scope of this elucidation.
But I’m going to try to read the Ramban and see what we can understand.
Fools rush in where Angels fear to tread.
I’m not a mystic. I understand these סודות התורה as semiotics, not mysticism. These concepts mean something to us and are relevant to our lives. Let’s see what the Ramban says:
ואמרו כי ”בכל“ תרמוז על ענין גדול, והוא שיש להקב״ה מדה תקרא ”כל“, מפני שהיא יסוד הכל, ובה נאמר (ישעיה מד:כד) אנכי ה׳ עושה כל, והוא שנאמר (קהלת ה ח) ויתרון ארץ בכל הוא, יאמר כי יתרון הארץ וטובה הגדולה השופע על כל באי עולם בעבור כי בכל היא…
First, there is a מדה called “כל” that is one of the seven “lower” ספירות. When we list them nowadays (as during ספירת העומר) we call it “יסוד”. I understand the ספירות to be the ways we experience the manifestation of ה׳'s actions in the world, and the ways that we are supposed to emulate Him. They come from the pasuk in דברי הימים:
י ויברך דויד את ה׳ לעיני כל הקהל; ויאמר דויד ברוך אתה ה׳ אלקי ישראל אבינו מעולם ועד עולם׃
יא לך ה׳ הגדלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ; לך ה׳ הממלכה והמתנשא לכל לראש׃
All these attributes are ones that we can experience ourselves and thus act in a G-dly way:
הדרכים הטובים והישרים, שנאמר (דברים כח:ט) ”והלכת בדרכיו“. כך לימדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון; מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום.
Even מלכות, authority over other human beings, is divine and carries awesome responsibility:
אמר רב חנן בר רבא אמר ר׳ יוחנן אפילו ריש גרגיתא מן שמיא
יסוד is the idea that G-d created all; כי כל בשמים ובארץ. As a side point, we express our imitation of that by resting from our creation on Shabbat.
This is כל. So what is בכל?
ומדה אחרת תקרא בת נאצלת ממנה, ובה הוא מנהיג את הכל, והיא בית דינו של הקדוש ברוך הוא הנרמז במלת ”וה׳“ בכל מקום (ב״ר נא:ב)…והיא שחכמים מכנים שמה כנסת ישראל…והמדה הזאת היתה לאברהם כבת, כי הוא איש החסד ויתנהג בזו, ולכך אמרו אחרים כי אין הברכה הזאת שנתברך בכל רומזת על שהוליד בת משרה אשתו, או שלא הוליד, אבל היא רומזת ענין גדול שברך אותו במדה שהיא בתוך מדת הכל ולכן תקרא גם היא כל..והנה הוא מבורך בשמים ובארץ, ולכך אמר בה׳ אלקי השמים ואלקי הארץ…
ה׳ ברך את אברהם בכל means ה׳ blessed Abraham who was the manifestation of בכל, the derivative of כל. It was his baby, his “daughter”. What is that? I don’t understand the Ramban. He calls it בית דינו של הקדוש ברוך הוא and כנסת ישראל and I have no idea how to interpret that. But it’s connected to Abraham’s comment, בה׳ אלקי השמים ואלקי הארץ.
Fortunately, Rav Kook discusses this in his introduction to אורות הקדש part 3, about fear of Heaven and morality. Unfortunately, understanding Rav Kook is a life-long task in itself. So here is my understanding of Rav Kook’s understanding of Ramban’s understanding of אחרים's understanding of the pasuk:
ה התכונה של יראת שמים, מצד עצמה, לית לה מגרמה
כלום, ואי אפשר לה להיות מתחשבת בין הכשרונות ומעלות הנפש
של האדם. היא כשהיא לעצמה היא עלולה להוריד את האדם ואת
האנושיות כולה לעמקי תהומות, כשם שהיא עלולה להעלותם למרומי
שחקים. אבל דוקא משום דלית לה מגרמה כלום היא מקבלת את
כל האורות…
נמצא שיראת שמים ויסוד הוייתה העולמית היא אספקלריא
דלא נהרא, מצד עצמה, וכל עילויה הוא בהארת אור שמש העליון
עליה, עד אשר תתאחד יפה ביסוד מקוריותה. אז תעלה מעלה מעלה,
ותהיה באמת עטרת תפארת לעמוסי בטן, כשתשוב מלאה טוב
אל שורש מחצבה העליון…כי היא בת נדיב, בתו של אברהם אבינו
שנקרא נדיב, שבכל שמה, מקור הברכה כולה.
So כל is ה׳'s creation of the universe. בכל is the recognition that ה׳ created the universe, and the implication of that fact, called יראת שמים. And that is why Ramban refers to בה׳ אלקי השמים ואלקי הארץ:
ואשביעך בה׳ אלקי השמים ואלקי הארץ; אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו׃
ה׳ אלקי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי ואשר דבר לי ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם׃
ה׳ אלקי השמים אשר לקחני מבית אבי: ולא אמר ואלקי הארץ, ולמעלה אמר (פסוק ג) ואשביעך בה׳ אלקי השמים ואלקי הארץ. אמר לו עכשיו הוא אלקי השמים ואלקי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי היה אלקי השמים ולא אלקי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ.
This, the recognition of ה׳'s role in creation, is Abraham’s mission, his “daughter”. And when he realizes that he is בא בימים, he realizes that his son needs a family to help him carry on that mission:
But I want you to think of this: Tell me, who is the most influential human being who ever lived? To be honest, there’s only one candidate, and that is Abraham, because today, literally or metaphorically, the people who consider Abraham to be their ancestor in faith are 2.4 billion Christians, 1.6 billion Muslims, and a few of us…
…
And these are what we learned from Abraham and Sarah: To be a Jew is to be true to your faith, and a blessing to others, regardless of their faith. And that is the greatest message of healing that the world needs to hear in the 21st century, and we have to deliver it.
A postscript, from אורות הקדש:
Last week, I ended with the observation that Rav Kook disagreed with the idea that ה׳'s command trumps natural morality. His actual words are more nuanced:
ב וצריך לברר גם כן את המוסר השייך
ליראת שמים, ולהתבונן אל היחוסים שיש בין אלה
הגדרים המיוחדים, במה הם נבדלים זה מזה, ובמה יתאחדו.
…
ז…המוסר של כפירה אינו כלום, מפני שהכפירה בעצמה
היא הפך הצדק והמוסר היסודי. ונמצא שהכופרים שהם בעלי מוסר,
נובע המוסר לא מכפירתם, כי אם מהכרת האלקים הגנוזה
בעומק נפשם, שהם אינם מכירים אותה.
…
ט החסרון היותר גדול שיש בתכונתה של יראת שמים,
שאינה מחוברת יפה באורה של תורה, הוא מה שבמקום
יראת חטא, היא מתחלפת על יראת המחשבה, וכיון שהאדם
מתחיל להיות מתירא לחשוב, הרי הוא הולך וטובל בבוץ הבַּעֲרוּת,
הנוטלת את אור נשמתו, מכשלת את כחו, ומעיבה את רוחו.
…
יא דבר מוכרח הוא שיסגל האדם לעצמו את המוסר הטבעי
הפשוט, בכל רחבו ועמקו, ואת יראת ד׳, ותמצית הטהור של
האמונה הפשוטה, וכל מדותיה ברוחב ובעומק, ועל גבי
שתי הסגולות הללו יבנה את כל מעלות רוחו העליונות.
אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של
האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים
טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם,
הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה.
אבל אם תצוייר יראת שמים בתכונה כזאת שבלא השפעתה על
החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים
מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט כח הפועל ההוא,
יראת שמים כזאת היא יראה פסולה.
An important part of Rav Kook’s theology is that there is הכרת האלקים הגנוזה בעומק נפש of every person. The מוסר הטבעי is not a philosophical concept, but an inherent part of our souls. If we only allow ourselves to listen to it, it gives the form and strength to our יראת שמים, so we can reach out true potential as human beings.