There are two different rebellions in this week’s parsha, that of קרח and that of דתן and אבירם. The end of the latter was particularly dramatic:
כח ויאמר משה בזאת תדעון כי ה׳ שלחני לעשות את כל המעשים האלה; כי לא מלבי׃ כט אם כמות כל האדם ימתון אלה ופקדת כל האדם יפקד עליהם לא ה׳ שלחני׃ ל ואם בריאה יברא ה׳ ופצתה האדמה את פיה ובלעה אתם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאלה וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה׳׃ לא ויהי ככלתו לדבר את כל הדברים האלה; ותבקע האדמה אשר תחתיהם׃ לב ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש׃ לג וירדו הם וכל אשר להם חיים שאלה; ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל׃
The end of קרח's rebellion was different. It was more consistent with the way ה׳ usually punishes in the Torah:
יח ויקחו איש מחתתו ויתנו עליהם אש וישימו עליהם קטרת; ויעמדו פתח אהל מועד ומשה ואהרן׃…לה ואש יצאה מאת ה׳; ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטרת׃
It was a sort of מידה כנגד מידה. קרח wanted to be a כהן, so ה׳ took him at his word. But doing the עבודה without being commanded is dangerous.
א ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת; ויקריבו לפני ה׳ אש זרה אשר לא צוה אתם׃ ב ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל אותם; וימתו לפני ה׳׃
Be careful what you wish for. You just might get it.
So what happened to דתן and אבירם? How was their punishment appropriate, מידה כנגד מידה? They weren’t protesting אהרון and the כהונה; they were protesting against Moshe’s leadership.
יג המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר; כי תשתרר עלינו גם השתרר׃ יד אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם; העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה׃
Abarbanel says that the mouth of the earth corresponded to their sin of the mouth:
והנה ראה משה לבקש שיהיה עונש דתן ואבירם וסיעתם בבליעת הארץ לדונו מדה כנגד מדה. הם פשעו במה שפערו פיהם לבלי חק לבלוע ולהשחית אדון הנביאים, להיותם בערכו נבזים ושפלים; ככה תפתח האדמה שהיא השפל שביסודות את פיה ותבלע אותם.
But that seems farfetched. And the punishment was more than more than פצתה האדמה את פיה. It was וירדו הם וכל אשר להם חיים שאלה. שְׂאוֹל is a common word in תנ״ך and has a specific connotation:
ויקמו כל בניו וכל בנתיו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאלה; ויבך אתו אביו׃
ויאמר לא ירד בני עמכם; כי אחיו מת והוא לבדו נשאר וקראהו אסון בדרך אשר תלכו בה והורדתם את שיבתי ביגון שאולה׃
כט ולקחתם גם את זה מעם פני וקרהו אסון והורדתם את שיבתי ברעה שאלה׃ ל ועתה כבאי אל עבדך אבי והנער איננו אתנו; ונפשו קשורה בנפשו׃ לא והיה כראותו כי אין הנער ומת; והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאלה׃
כי אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית; ותאכל ארץ ויבלה ותלהט מוסדי הרים׃
It is not just a poetic synonym for death. It’s a bad death, a punishment.
אבל שאלה: כפשוטו לשון קבר הוא—באבלי אקבר, ולא אתנחם כל ימי.
ומדרשו, גיהנם; סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה, אם לא ימות אחד מבני בחיי, מבטח אני שאיני רואה גיהנם.
What is “גיהנם” in this sense? It is a state of silence, of losing the connection to הקב״ה:
כי אין במות זכרך; בשאול מי יודה לך׃
ד ה׳ העלית מן שאול נפשי; חייתני מירדי בור׃… י מה בצע בדמי ברדתי אל שחת; היודך עפר; היגיד אמתך׃
That is what Rambam calls the ultimate punishment:
שכר הצדיקים הוא שיזכו לנעם זה [עולם הבא] ויהיו בטובה זו. ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו אלא יכרתו וימותו. וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו הוא המת שאינו חי לעולם אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה. וזהו כרת הכתובה בתורה שנאמר (במדבר טו:לא) הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִיא. מפי השמועה למדו הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא. כלומר שאותה הנפש שפרשה מן הגוף בעולם הזה, אינה זוכה לחיי העולם הבא אלא גם מן העולם הבא נכרתת
In משלי , a synonym for שאול is אבדון, being lost.
שאול ואבדון נגד ה׳; אף כי לבות בני אדם׃
והאבדתי: לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מה הוא, כשהוא אומר והאבדתי, למד על הכרת שאינו אלא אבדן.
That is what וירדו שאלה means, to be cut off from ה׳. And that makes sense in terms of their crime; they rebel against עבד ה׳, so they are cut off from ה׳. But there’s more.
Who were דתן and אבירם? The midrash makes an interesting connection.
יד ויכו שטרי בני ישראל אשר שמו עלהם נגשי פרעה לאמר; מדוע לא כליתם חקכם ללבן כתמול שלשם גם תמול גם היום׃…יט ויראו שטרי בני ישראל אתם ברע לאמר; לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו׃ כ ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים לקראתם בצאתם מאת פרעה׃ כא ויאמרו אלהם ירא ה׳ עליכם וישפט; אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו׃
The שוטרים were the Jewish overseers who suffered when the people suffered.
ויכו שוטרי בני ישראל: מכאן אתה למד שהיו כְּשֵׁרִים ומסרו עצמן על ישראל וסבלו מכות כדי להקל מעליהם, ולפיכך זכו לרוה״ק שנאמר (במדבר יא:טז) אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל [אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו]…
ויפגעו בהן שוטרי ישראל: כשהיו יוצאין מלפני פרעה, מהו נצבים, אמרו רבותינו ז״ל דתן ואבירם היו עמהן שכתוב בהן (במדבר טז:כז) וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים, התחילו מחרפין ומגדפין כלפי משה ואהרן.
They cared about בני ישראל. Their rebellion was not ostensibly about political power, but about doing what was best for the people as a whole. They embodied the principle of ואהבת לרעך כמוך. Once slavery was over, Egypt really was a land flowing with milk and honey, the breadbasket of the ancient middle east. But their אהבת לרעך כמוך, their בין אדם לחבירו, was fatally flawed. Rav Hutner points out something that they missed: ואהבת לרעך כמוך implies אהבת אותך; you can’t appreciate how important other human beings are if you don’t appreciate how important you, as a human being, are. As he puts it, אחדות אדם, the unity of all people, is tied to יחידות אדם, the uniqueness of each person.
…שתי הבחינות של יחידות אדם ואחדות אדם מושרשות הן בעובדא היסודית של יצירת אדם הראשון יחידי, בהפקעה משאר הבריות שלא באו לעולם אלא בבחינת ”למינו“. ובודאי, שהפסגה בבחינת אחדות אדם היא מצות האהבה ”כמוך“, שהרי אי אפשר לשער באחדות אדם נקודת־גובה יותר רוממה מאשר אהבת הזולת בהשואה אחת עם אהבת־עצמו.
וקושטא דמילתא…שהלא יחידותו של אדם אומרת ”בשבילי נברא עולם“. והופעת המיתה שהיא היא מיעוטו של אדם, סותרת היא את ההכרה ”שבשבילי נברא עולם“ שהרי העולם מתקיים ועומד גם לאחר מיתתו וחליפתו של אדם, ובשום אופן שבעולם אי אפשר לו לאדם להחיות בנפשו את ההכרה כי בשבילי נברא עולם, אלא על ידה של האמונה הפנימית בתחיית המתים, ובסילוק המות בעולם. (ורואים אנו כן לעינינו, שמכיון שאמונת תחיית המתים, איננה שולטת אצל אנשי החול, שוב לא שקטו ולא נחו, עד שהורידו את ערכו של אדם, עד לידי השואה עם שאר בעלי חיים). ונמצא, דיש כאן לפנינו, שלשלת של העלמות, אשר טבעותיה אחוזות הן זו בזו. הופעת המיתה מעלימה על ההכרה של בשבילי נברא עולם, ומתוך כך היא מעלימה על יחידותו של אדם הראשון, ומתוך כך היא מעלימה על אחדותו של אדם, ומתוך כך היא מאפילה ומעלימה לגמרי ובהחלט, על מדרגת ”כמוך“ באהבת הזולת. עד שהיא מונעת אפילו את הציור של השואת אהבת הזולת לאהבת עצמו. והטבעת הראשונה בשרשרת העלמות זו, היא מחץ מכתו של עולם, שהיא הופעת המיתה.
If I do not feel myself to be part of something greater, something eternal, then my self-esteem and self-love is flawed. And then my love and care for others is automatically flawed as well. So the final punishment of דתן and אבירם was not being cut off from G-d, but being cut off from the people they professed to love.
וירדו הם וכל אשר להם חיים שאלה; ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל׃
The man of faith…finds redemption in the covenantal faith community by dovetailing his accidental existence with the necessary infinite existence of the Great True Real Self.