This shiur is based on a two-part shiur by Professor Yonatan Grossman ([part 1](https://www.etzion.org.il/he/tanakh/torah/sefer-vayikra/parashat-tzav/%D7%97%D7%96%D7%94-%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%95%D7%A4%D7%94-%D7%95%D7%A9%D7%95%D7%A7-%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%94-1), [part 2](https://www.etzion.org.il/he/tanakh/torah/sefer-vayikra/parashat-tzav/%D7%97%D7%96%D7%94-%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%95%D7%A4%D7%94-%D7%95%D7%A9%D7%95%D7%A7-%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%94-2)). This week's parsha deals with the "תורות" (in this context, the procedures) of the various sacrifices. Last week dealt with the slaughtering and actual offering; this week deals with what the owner has to do. {:he} ><b>יא</b> וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה׳׃ <b>יב</b> אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולת בשמן ורקיקי מצות משחים בשמן; וסלת מרבכת חלת בלולת בשמן׃ <b>יג</b> על חלת לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו׃ <b>יד</b> והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה׳; לכהן הזרק את דם השלמים לו יהיה׃ <b>טו</b> ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל; לא יניח ממנו עד בקר׃ <b>טז</b> ואם נדר או נדבה זבח קרבנו ביום הקריבו את זבחו יאכל; וממחרת והנותר ממנו יאכל׃ <b>יז</b> והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף׃ <b>יח</b> ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אתו לא יחשב לו פגול יהיה; והנפש האכלת ממנו עונה תשא׃ --ויקרא פרק ז We know that the שלמים is a very different kind of קרבן; it's a barbecue, not a sacrifice. And the fact that it has to be eaten in 1-2 days means that it must be shared. We celebrate our blessings with שלמים, but have to celebrate them with others. After that, there is a second paragraph about שלמים: {:he} ><b>כח</b> וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ <b>כט</b> דבר אל בני ישראל לאמר; המקריב את זבח שלמיו לה׳ יביא את קרבנו לה׳ מזבח שלמיו׃ <b>ל</b> ידיו תביאינה את אשי ה׳; את החלב על החזה יביאנו את החזה להניף אתו תנופה לפני ה׳׃ <b>לא</b> והקטיר הכהן את החלב המזבחה; והיה החזה לאהרן ולבניו׃ <b>לב</b> ואת שוק הימין תתנו תרומה לכהן מזבחי שלמיכם׃ <b>לג</b> המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן; לו תהיה שוק הימין למנה׃ <b>לד</b> כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם; ואתן אתם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם מאת בני ישראל׃ <b>לה</b> זאת משחת אהרן ומשחת בניו מאשי ה׳ ביום הקריב אתם לכהן לה׳׃ --ויקרא פרק ז In addition to eating the meat with the community, there is a תנופה--a waving ceremony--with the fats that are burned on the מזבח and the portions that are given to the כהן. While in the פשט, the חזה and the שוק--the brisket and the shank--are offered very differently (only the חזה is apparently waved with the חלב; the שוק is just given), the halacha is that both are waved: {:he} ><em>את החלב על החזה</em>: הנראה מן הכתוב הזה על דרך פשט שהחזה הוא מונף עם החלבים ולא השוק...ורבותינו אמרו (מנחות סב,א) שהיה נותן החלבים על יד הבעלים וחזה ושוק למעלה מהן. --רמב״ן, ויקרא ז:ל The law that both are part of the תנופה is a דרש from a later pasuk about the קרבן מלואים, a specific, one-time שלמים. {:he} >שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף תנופה לפני ה׳; והיה לך ולבניך אתך לחק עולם כאשר צוה ה׳׃ --ויקרא פרק י:טו Then why does the פשט make the distinction? And even in the latter pasuk, the two cuts are different: שוק התרומה and חזה התנופה. But both are "תרומה", gifts to the כהן, and both are "תנופה", part of the waving in front of the מזבח. ---- But first, why those two cuts? We need to note that they are different from the portions that are given to the כהן from non-sacrificial, חולין, meat: {:he} >וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זבחי הזבח אם שור אם שה; ונתן לכהן הזרע והלחיים והקבה׃ --דברים יח:ג That has it's own symbolism (see Rashi, ואכמ״ל), but very few commentators say anything about the symbolism of שוק and חזה. {:he} >ונראה לי בטעם שני אברים הללו שהם חזה ושוק שנתיחדו לתנופה על גבי המזבח, לפי שהם סבת התנועה באדם גם בשאר בעלי חיים, כי הלב המתנועע הוא במקום החזה, וכן תנועת כל בעל חי בשוקים הוא, ולפיכך באה המצוה הזאת בקרבנות שיגיע לפני המזבח שני אברים הללו שהם בעלי התנועה להודות ולשבח בזה לאדון הכל המעמיד כל העולם כולו בכח תנועת הגלגלים, וזהו שאמרו למי שארבע רוחות העולם שלו ולמי שהשמים והארץ שלו. --רבנו בחיי, ויקרא ז:ל I would put it a little differently. With my קרבן שלמים, I am celebrating the gifts that I have, and I share them both with my community and with ה׳. I do that by acknowledging that those gifts are "מלאכה" in the sense we used [last time](prev), the agents by which I accomplish my role in the world. It's not a celebrating of having stuff for stuff's sake. And I do that by inviting ה׳'s representative to my party, and giving them, symbolically, the arm and heart, my actions and the intentions behind those actions. It's a gastronomic expression of the idea in שיר השירים: {:he} >שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך... --שיר השירים ח:ו ---- But the two cuts of meat are different; they are the שוק התרומה and חזה התנופה. And the Torah tells us that they are given to different sets of כהנים‎ : והיה החזה לאהרן ולבניו vs. המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן; לו תהיה שוק הימין למנה. {:he} ><em>שוק הימין</em>. לזורק הדם והחזה לכל הכהנים. --אבן עזרא, ויקרא ז:לג תרומה is a gift from us to the כהן. It is a payment, as it were, for his role as the intermediary between us and הקב״ה. It goes to a specific כהן. The תנופה with the חלב means that the חזה is given to be burned on the מזבח, and then ה׳ gives it to the כהן: {:he} ><em>[את החלב על החזה יביאנו] את החזה להניף אותו [לפני ה׳]</em> אף על פי שנותן החלב על החזה בשעת תנופה מכל מקום עיקר התנופה היא בשביל החזה להודיע שהוא נתון לגבוה. אמנם החלב כבר ידוע הוא שהוא לה', שהרי הוא קרב על גבי המזבח. --ספורנו, ויקרא ז:ל {:he} >בזבח שלמים יש שלושה שותפים, ודיאלוג מתנהל בין כל השלושה. לפי זה, ההגדרה המתחלפת שיש לשתי המתנות הללו היא משמעותית ומלמדת הרבה על אופיים: ”חזה התנופה“ הוא מתנת המזבח לכוהנים; ”שוק התרומה“ הוא מתנת המקריב לכוהנים. --פרופ' יונתן גרוסמן, [_חזה התנופה ושוק התרומה (1)_](https://www.etzion.org.il/he/tanakh/torah/sefer-vayikra/parashat-tzav/%D7%97%D7%96%D7%94-%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%95%D7%A4%D7%94-%D7%95%D7%A9%D7%95%D7%A7-%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%94-1) The שלום of שלמים celebrates our relationships with both הקב״ה and our fellow human beings. {:he} ><em>שלמים</em>. שמטילים שלום בעולם; ד"א: שלמים שיש בהם שלום למזבח ולכהנים ולבעלים. --רש"י, ויקרא ג:א And the שוק התרומה and חזה התנופה are like /shadchanus/, which is paid by both sides for bringing the couple together. {:he} ><em>ואת שוק הימין תתנו תרומה וגו׳</em>: אף על גב שגם הוא בעי תנופה לדורות כמבואר...מכ״מ אינו דומה לחזה שעיקרו למזבח בכלל חלב. אלא שהקב״ה זיכה לכהנים מחלק גבוה. משא״כ שוק הוא חלק בעלים ככל הבשר אלא שהוא תרומה לכהנים ומש״ה גם בתנופה אינן דומין דהחזה מביאין יחד עם החלבים והשוק רק בשעת תנופה מעלין אותו על החלבים. --העמק דבר, ויקרא ז:לב ---- I think those particular gifts were chosen because of what they symbolize: {:he} ><em>שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך</em>: אמרה אליו לחוזק האהבה ולגודל תשוקתו להפיק רצונו כפי היכולת שתשימהו כחותם על לבו ר״ל במה שיצטרך אליו ממנה בשכל העיוני וכן אמרה אליו שיעשה במה שיצטרך אליו ממנה בשכל המעשי והיא אמרה כחותם על זרועך. --רלב"ג, שיר השירים ח:ו Fundamentally, we can have an intermediary for the things we *do*. We can appoint a כהן to do the עבודה that we can't do ourselves, and give him a nice shank roast for his efforts. But for שכל העיוני, for our own feelings and intentions, we can't have someone else think for us. We lift our hearts up to the מזבח, and offer the חזה to ה׳.‎ ה׳ then turns around and tells the כהן, "you take this, and bring שלום to the world". {:he} >הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. --משנה אבות א:יב