This is taken from Rabbi Shulman’s Shabbat pre-Mincha series on ספר בראשית, based on Rav Medan’s ספר.
After the flood, we have the incident of נח's drunken escapade:
יח ויהיו בני נח היצאים מן התבה שם וחם ויפת; וחם הוא אבי כנען׃ יט שלשה אלה בני נח; ומאלה נפצה כל הארץ׃ כ ויחל נח איש האדמה; ויטע כרם׃ כא וישת מן היין וישכר; ויתגל בתוך אהלה׃ כב וירא חם אבי כנען את ערות אביו; ויגד לשני אחיו בחוץ׃ כג ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחרנית ויכסו את ערות אביהם; ופניהם אחרנית וערות אביהם לא ראו׃ כד וייקץ נח מיינו; וידע את אשר עשה לו בנו הקטן׃ כה ויאמר ארור כנען; עבד עבדים יהיה לאחיו׃ כו ויאמר ברוך ה׳ אלקי שם; ויהי כנען עבד למו׃ כז יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם; ויהי כנען עבד למו׃
It is entirely unclear what happened, and especially unclear why כנען figures so prominently.
וחם הוא אבי כנען: למה הצרך לומר כאן? לפי שהפרשה עסוקה ובאה בשכרותו של נח שקלקל בה חם ועל ידו נתקלל כנען, ועדין לא כתב תולדות חם, ולא ידענו שכנען בנו; לפיכך הצרך לומר כאן וחם הוא אבי כנען.
The assumption is that וירא את ערות אביו is something more egregious than just looking, and that somehow both חם and כנען were involved.
וירא חם אבי כנען: יש מרבותינו אומרים כנען ראה והגיד לאביו, לכך הזכר על הדבר ונתקלל.
וירא את ערות אביו: יש אומרים סרסו ויש אומרים רבעו.
וירא חם: חז״ל פירשו שרבעו או שסרסו…ובמדרש אמר שכנען סרסו …שחם אבי כנען הראה לכנען, וכנען פעל הפעל המגונה, וחם הגיד לשני אחיו כמתפאר ברעתו.
וירא חם אבי כנען את ערות אביו: ראה בזיון שעשה לו כנען בנו והוא הסרוס כדברי קצתם ז״ל.
נראה כי כנען מוזכר כאן משום שהיה מעורב במעשה, כפי שהסבירו חכמים, בין בכך שהוא הציץ באוהל בראשונה והלך לספר לאביו, בין בעשיית מעשים גרועים יותר. הביטוי ”לראות ערווה“ (כמו ”לגלות ערווה“), המופיע בתורה גם בהקשרים הלכתיים, אינו מובן כמשמעו המילולי, אלא כקיום מגע מיני אסור. ייתכן שנרמז כאן שחם, או כנען בנו, עשה בנח מעשה מיני כלשהו.
Rav Medan also notes that the idiom לראות את ערווה has a specific meaning in תנ״ך:
ואיש אשר יקח את אחתו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה והיא תראה את ערותו חסד הוא ונכרתו לעיני בני עמם; ערות אחתו גלה עונו ישא׃
And that the ערווה of a man refers to sexual relations with his wife:
ו איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה; אני ה׳׃
ז ערות אביך וערות אמך לא תגלה; אמך הוא לא תגלה ערותה׃
ח ערות אשת אביך לא תגלה; ערות אביך הוא׃
גם ראיית ערוות אביו המתוארת במקראות על חם תתפרש, לעניות דעתי, כבעילת אשת אביו, כנאמר בפרשית עריות…
גילוי ערווה וראיית ערווה משמשים בפסוקים אלה כביטוי ברור לקיום יחסי אישות.
And there’s a textual oddity that hints at this:
בתוך אהלו: אׇהֳלֹה כתיב, שנתגל בתוך אהל אשתו.
So he proposes that what חם did was not sodomize his father, but, while his father was drunk, rape his father’s wife. And therefore כנען, the product of that union, was a ממזר.
לא יבא ממזר בקהל ה׳; גם דור עשירי לא יבא לו בקהל ה׳׃
ייתכן שמאותה בעילת זנות שבעל חם את אמו נולד לימים כנען. נח ידע שכנען בן אשתו אינו בנו אלא ממזר, והוא קילל אותו שלא יבוא בקהל ה׳, ויהיה עבד עולם.
That’s an interesting bit of Tanachi pilpul. It requires reading וייקץ נח מיינו; וידע את אשר עשה לו בנו as occurring over 9 months, but it’s not unreasonable.
What is more interesting is Rav Medan’s reading of the consequences of that act.
What did נח do after the flood was over? Nothing.
ה והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי; בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים׃ ו ויהי מקץ ארבעים יום; ויפתח נח את חלון התבה אשר עשה׃…ח וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים מעל פני האדמה׃…י ויחל עוד שבעת ימים אחרים; ויסף שלח את היונה מן התבה׃…יב וייחל עוד שבעת ימים אחרים; וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד׃ יג ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ; ויסר נח את מכסה התבה וירא והנה חרבו פני האדמה׃ יד ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ׃
טו וידבר אלקים אל נח לאמר׃ טז צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך׃
He just stayed inside.
כיון שנחו המים, היה נח צריך לצאת מן התבה, אלא אמר נח: ברשות הקב״ה נכנסתי, שנאמר (בראשית ז:א) בֹּא אַתָּה [וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה], ועכשיו אצא שלא ברשות? א״ל הקב״ה: רשות אתה מבקש? הרי לך רשות: ממה שקרינו בענין צֵא מִן הַתֵּבָה.
אמר ר׳ יהודה בר אילעאי: אילו הייתי שם הייתי שובר את התבה ויוצא לי משם.
To understand this Midrash one has to read the story of the Flood carefully, with an ear to the pace of the narrative…The rain comes; the Earth is flooded; Noah and those with him are the sole survivors. The rain ceases and the water abates.
We expect to read next that Noah emerges. Instead the narrative slows down and for fourteen verses almost nothing happens. The water recedes. The Ark comes to rest. Noah opens a window and sends out a raven. Then he sends out a dove. He waits seven days and sends it out again. It returns with an olive leaf. Another seven days pass. He sends the dove a third time. This time it does not return, but Noah still does not step out onto dry land. Eventually G-d Himself says, “Come out of the Ark.” Only then does Noah do so. The Midrash is quite unmistakable in its note of exasperation. When it comes to rebuilding a shattered world, you do not wait for permission.
It takes courage to rebuild a shattered world. That was the courage shown by those who built and fought for the State of Israel in the years after the Holocaust. It was the same kind of courage that led the handful of survivors from the East European yeshivot and Hassidic groups, to reconstruct their devastated worlds of learning and piety in Israel, the United States and elsewhere. They were different kinds of people but they shared that intuitive knowledge that Noah lacked: that when it comes to rebuilding the ruins of catastrophe, you do not wait for permission. You take the risk and walk ahead.
The text emphasizes נח's breakdown after the flood.
ויחל נח איש האדמה: נתחלל ונעשה חלין. למה? ויטע כרם.
…אמר רבי ברכיה: חביב משה מנח; נח משנקרא (בראשית ו:ט): אִישׁ צַדִּיק, נקרא אִישׁ אֲדָמָה, אבל משה משנקרא (שמות ב:יט): אִישׁ מִצְרִי, נקרא (דברים לג:א): אִישׁ הָאֱלֹקִים.
So this וישת מן היין וישכר was not a one time occurrence; facing the complete destruction of the world, he becomes an איש האדמה, a man of dirt, an alcoholic. Rav Medan makes the parallel to לוט:
ל ויעל לוט מצוער וישב בהר ושתי בנתיו עמו כי ירא לשבת בצוער; וישב במערה הוא ושתי בנתיו׃ לא ותאמר הבכירה אל הצעירה אבינו זקן; ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ׃ לב לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה עמו; ונחיה מאבינו זרע׃ לג ותשקין את אביהן יין בלילה הוא; ותבא הבכירה ותשכב את אביה ולא ידע בשכבה ובקומה׃ לד ויהי ממחרת ותאמר הבכירה אל הצעירה הן שכבתי אמש את אבי; נשקנו יין גם הלילה ובאי שכבי עמו ונחיה מאבינו זרע׃ לה ותשקין גם בלילה ההוא את אביהן יין; ותקם הצעירה ותשכב עמו ולא ידע בשכבה ובקמה׃
How does that fit in with the חם story? What does it mean, for חם to lay with his father’s wife (even if we don’t read the pericope that way, the text hints at that concept)?
ויהי בשכן ישראל בארץ ההוא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל;
ויהיו בני יעקב שנים עשר׃
יט ותבא בת שבע אל המלך שלמה לדבר לו על אדניהו; ויקם המלך לקראתה וישתחו לה וישב על כסאו וישם כסא לאם המלך ותשב לימינו׃ כ ותאמר שאלה אחת קטנה אנכי שאלת מאתך אל תשב את פני; ויאמר לה המלך שאלי אמי כי לא אשיב את פניך׃ כא ותאמר יתן את אבישג השנמית לאדניהו אחיך לאשה׃ כב ויען המלך שלמה ויאמר לאמו ולמה את שאלת את אבישג השנמית לאדניהו ושאלי לו את המלוכה כי הוא אחי הגדול ממני; ולו ולאביתר הכהן וליואב בן צרויה׃
כ ויאמר אבשלום אל אחיתפל; הבו לכם עצה מה נעשה׃ כא ויאמר אחיתפל אל אבשלם בוא אל פלגשי אביך אשר הניח לשמור הבית; ושמע כל ישראל כי נבאשת את אביך וחזקו ידי כל אשר אתך׃ כב ויטו לאבשלום האהל על הגג; ויבא אבשלום אל פלגשי אביו לעיני כל ישראל׃
קיימת הקבלה ברורה בין נח ובין לוט: שניהם שורדים בעולם חדש לאחר חורבנו של עולם ישן, ושניהם ביטאו וטיבעו את ייאושם ביינם. סוף שכרותו של לוט היה בגילוי עריות, ואפשר שכך קרה גם לנח. נח התגלה מבגדיו, וחם ראה זאת. הוא ראה בנח אביו הזקן אדם מיואש, השייך לעולם הישן. העולם החדש, לטעמו של חם, היה שייך לצעירים. הוא רצה לרשת את אביו בהנהגת המשפחה בעולם החדש, ולשם כך בא על אמו, אשת נח (לאונסה). בכך הביע את שלטונו על ירושת אביו, כראובן כאבשלום וכאדוניה.
The story is now a lesson about inter-generational change. I don’t want to criticize נח; he was a an איש צדיק and did allow humanity to survive. I don’t know if I would have been able to handle the devastation that נח did. If we read this narrative in parallel with the לוט narrative, then ויגד לשני אחיו בחוץ is parallel to ותאמר הבכירה אל הצעירה הן שכבתי אמש את אבי; נשקנו יין גם הלילה. חם is telling his brothers, “I asserted my authority over Abba; you should as well”. חם was correct; they did need to move forward and rebuild the earth; he just didn’t need to humiliate his father (metaphorically emasculating him, if not literally). Contrast the behavior of שם: ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחרנית ויכסו את ערות אביהם.
כיבוד [אב ואם]: מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה.
שכרו של שם, וְיִשְׁכֹּן בְּאׇהֳלֵי שֵׁם, מזכיר את דברי חז״ל (בבא מציעא לב,א) ”הוקש כיבוד אב ואם לכבודו של מקום“: המכבד את הוריו מכבד למעשה גם את ריבונו של עולם, ואף זוכה להשראת השכינה.
(דברים י:ב) אשר שברת ושמתם בארון: תני רב יוסף: מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחין בארון. מכאן לתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו שאין נוהגין בו מנהג בזיון.
Rebuilding a new world cannot come with destroying the old.