This week I want to concentrate on one mitzvah in this parasha:
לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות; איש בחטאו יומתו׃
Fathers shall not be put to death because of sons and sons shall not be put to death because of fathers; a man should be put to death for his own sin.
Commentary: In the plain sense of the verse, the Torah commands that parents not be killed or punished for the sins of their children.
Generally this is understood to refer to legal punishment:
ובנים לא יומתו על אבות: בבית דין.
And the contrast is to ה׳'s punishment, where apparently ה׳ will take one’s ancestor’s sins into account:
ח לא תשתחוה להם ולא תעבדם; כי אנכי ה׳ אלקיך אל קנא פקד עון אבות על בנים ועל שלשים ועל רבעים לשנאי׃
ט ועשה חסד לאלפים לאהבי ולשמרי מצותו (מצותי)׃
ותועי רוח שאלו, איך אמר הכתוב לא יומתו אבות, ובמקום אחר אמר פוקד עון אבות? ושאלתם תהו, כי לא יומתו אבות על בנים, מצוה על ישראל, ופוקד עון אבות על בנים, הוא הפוקד.
But why does there need to be an explicit statement, איש בחטאו יומתו? Isn’t that obvious, as a fundamental principle of justice? Actually, it isn’t obvious. I might think, that if you caused me to lose a child, the only just punishment is for you to lose a child. And that idea was codified into ancient law:
229 If a builder build a house for a man and do not make its construction firm, and the house which he has built collapse and cause the death of the owner of the house, that builder shall be put to death.
230 If it cause the death of a son of the owner of the house, they shall put to death a son of that builder.
But the Torah says that is wrong, and explicitly rules it out in ספר שמות:
כט ואם שור נגח הוא מתמל שלשם והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת׃ ל אם כפר יושת עליו ונתן פדין נפשו ככל אשר יושת עליו׃ לא או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו׃
And even the pasuk about G-d’s justice is generally understood to mean “visiting the sins of the fathers on the sons” only if those sons are themselves guilty:
פקד עון אבות. על בנים. וכתוב אחד אומר לא יומתו אבות על בנים (דברים כד:טז), בבנים שאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם פוקד עון אבות על בנים, אבל בנים שאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם לא יומתו אבות על בנים.
פקד עון אבת על בנים: ולא משום שאהיה נפרע מן הבן עונותיו של אב כי איש בחטאו ימות, אלא כך היא המדה אדם חוטא הקדוש ברוך הוא ממתין לו כל ימיו אם ישוב, וכן בבנו ובבן בנו, אבל ברביעי אם הוא עומד ברשעת אבותיו הקדוש ברוך הוא טורדו מן העולם וזהו פקד עון אבת וגו׳ בזמן שהם מסורגים, הא כיצד רשע בן רשע.
Seforno takes a different approach, that this is not addressed to judges but to kings:
לא יומתו אבות על בנים: אפילו על חטא המרד במלכות ישראל…שמנהג המלכים הקדמונים היה להרוג גם את בניהם שלא יקומו לשונאים למלכות…מ״מ אסרה תורה למלכי ישראל להרוג זה בשביל זה בחמלת ה׳ על עמו וזה קיים אמציהו מלך יהודה…
And this interpretation is explicitly mentioned in תנ״ך:
א בן עשרים וחמש שנה מלך אמציהו ועשרים ותשע שנה מלך בירושלם; ושם אמו יהועדן מירושלים׃
ב ויעש הישר בעיני ה׳; רק לא בלבב שלם׃
ג ויהי כאשר חזקה הממלכה עליו; ויהרג את עבדיו המכים את המלך אביו׃
ד ואת בניהם לא המית; כי ככתוב בתורה בספר משה אשר צוה ה׳ לאמר לא ימותו אבות על בנים ובנים לא ימותו על אבות כי איש בחטאו ימותו׃
But Rashi (based on a דרשה in the Sifrei) has a completely different interpretation:
לא יומתו אבות על בנים: בעדות בנים. ואם תאמר בעון בנים, כבר נאמר איש בחטאו יומתו…
And the Targum puts them both together:
(טז) לָא יִתְקַטְלוּן אַבְהָן לָא בְּסַהֲדוּת וְלָא בְחוֹבֵי בְּנִין וּבְנִין לָא יִתְקַטְלוּן לָא בְסַהֲדוּת וְלָא בְחוֹבֵי אַבְהָן אִישׁ בְּחוֹבֵי עַל סַהֲדִין כְּשֵׁירִין יִתְקַטְלוּן:
And that’s the way the halacha is decided.
But Rashi adds a twist:
…נאמר איש בחטאו יומתו, אבל מי שאינו איש מת בעון אביו, הקטנים מתים בעון אבותם בידי שמים.
So Rashi is taking פקד עון אבות על בנים literally, and saying that our pasuk only applies to human judgement, but ה׳ will punish minor children for the sins of the their fathers. Where does Rashi get his interpretation? Not only does it seem horribly unjust, but it is not taken from any statement of חז״ל. It seems to be Rashi’s own דרשה.
Abraham brought up the injustice problem:
כג ויגש אברהם ויאמר; האף תספה צדיק עם רשע׃
כד אולי יש חמשים צדיקם בתוך העיר; האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקם אשר בקרבה׃
כה חללה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע; חללה לך השפט כל הארץ לא יעשה משפט׃
But it does seem that G-d punishes children:
כו וידבר אל העדה לאמר סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה ואל תגעו בכל אשר להם; פן תספו בכל חטאתם׃
כז ויעלו מעל משכן קרח דתן ואבירם מסביב; ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם ונשיהם ובניהם וטפם׃
ונשיהם ובניהם וטפם: בא וראה כמה קשה המחלוקת, שהרי בית דין של מטה אין עונשין אלא עד שיביא שתי שערות, וב״ד של מעלה עד עשרים שנה, וכאן אבדו אף יונקי שדים.
And there is such an idea in the gemara:
רבי אומר: בעון נדרים בנים מתים כשהן קטנים…רבי יהודה הנשיא אומר: בעון ביטול
תורה…פליגי בה רבי חייא בר אבא ורבי יוסי, חד אמר: בעון מזוזה, וחד אמר: בעון ביטול
תורה…פליגי בה רבי מאיר ורבי יהודה; חד אמר: בעון מזוזה, וחד אמר: בעון ציצית.
How are we to understand this? The approach I will take is from the analysis of הרב רן כלילי, from the hesder yeshiva in Maale Adumim.
יחזקאל talks about this subject:
א ויהי דבר ה׳ אלי לאמר׃
ב מה לכם אתם משלים את המשל הזה על אדמת ישראל לאמר; אבות יאכלו בסר ושני הבנים תִּקְהֶינָה׃
ג חי אני נאם א־דני ה׳; אם יהיה לכם עוד משל המשל הזה בישראל׃
ד הן כל הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן לי הנה; הנפש החטאת היא תמות׃
ה ואיש כי יהיה צדיק; ועשה משפט וצדקה׃
…ח בנשך לא יתן ותרבית לא יקח מעול ישיב ידו; משפט אמת יעשה בין איש לאיש׃
ט בחקותי יהלך ומשפטי שמר לעשות אמת; צדיק הוא חיה יחיה נאם א־דני ה׳׃
י והוליד בן פריץ שפך דם; ועשה אח מאחד מאלה׃
…יג בנשך נתן ותרבית לקח וחי; לא יחיה את כל התועבות האלה עשה מות יומת דמיו בו יהיה׃
יד והנה הוליד בן וירא את כל חטאת אביו אשר עשה; ויראה ולא יעשה כהן׃
…יז מעני השיב ידו נשך ותרבית לא לקח משפטי עשה בחקותי הלך; הוא לא ימות בעון אביו חיה יחיה׃
יח אביו כי עשק עשק גזל גזל אח ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו; והנה מת בעונו׃
יט ואמרתם מדע לא נשא הבן בעון האב; והבן משפט וצדקה עשה את כל חקותי שמר ויעשה אתם חיה יחיה׃
כ הנפש החטאת היא תמות; בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת רשע (הרשע) עליו תהיה׃
And here it is explicitly ה׳ saying that He will not make children suffer for the sins of their parents, בן לא ישא בעון האב. The Gemara says that this was a change:
אמר ר׳ יוסי בר חנינא: ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל, באו ארבעה נביאים
וביטלום…משה אמר: פוקד עון אבות על בנים, בא יחזקאל וביטלה: הנפש החוטאת היא
תמות.
How can יחזקאל ”nullify“ a principle of the Torah? Rav Kook says that it was related to his role as a נביא of the חורבן:
אבתינו חטאו אינם (ואינם) אנחנו (ואנחנו) עונתיהם סבלנו׃
Inherently, we as a people share a common destiny:
הגורל מציין בחיי-האומה, כמו בחיי-היחיד, קיום מאונם. כורח מוזר מלכד את הפרטים לכלל אחד. היחיד כפוף ומשעובד בעל כרחו למציאות הלאומית-הגורלית ואי אפשר
לו להשתמט ממנה ולהיבלע במציאות אחרת חוצה לה. הסביבה
מפליטה את היהודי ה הבורח מלפני ה׳ והוא ניעור מתרדמתו כיונה הנביא, שהקיץ לקולו של רב החובל שתבע ממנו זיהוי אישי וגם לאומי-דתי.
…”חברים כל ישראל“—כולנו נרדפים על צוואר או כולנו נושעים תשועת-עולמים.
So the destruction of whole families is a sign that we are one people, with one common fate. The חורבן resulted in the dissolution of that bond:
יחזקאל, בעת התמוטטות האומה, ראה, שהפירוד הרוחני יפה לה, הרושם של חשבון העבר
יהיה נפסק מפעולתו, אע״פ שבעל כורחו יופסקו ע״י זה ג״כ כמה חומודות סגוליות באיזה
ערך…אבל כך דורש המצב, וכשצדיק גוזר גזרה—מקיימים אותה מן השמים, ומסילה חדשה
נסללת היא אז בכל מרוץ חיי האומה, לעמוד כל יחיד על השלמת נפשו, ומהרסיסים הללו
מתקבץ אח״כ הרכוש הכללי, החוזר ומקשר לחטיבה אחת.
הקטנים מתים בעון אבותם בידי שמים is a consequence of our common ברית גורל. Removing that means removing the connection between generations. And that connection needs to be restored to allow the final גאולה:
כב זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים׃
כג הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה׳ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא׃
כד וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם׃