This week is the penultimate of the שבע דנחמתא, as Isaiah describes the גאולה of the End of History, as he comforts the bereft Jerusalem over the loss of her people:
יח לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ; וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה׃
יט לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וּלְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ לֹא יָאִיר לָךְ; וְהָיָה לָךְ ה׳ לְאוֹר עוֹלָם וֵא־לֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ׃
כ לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף; כִּי ה׳ יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ׃
כא וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ; נֵצֶר מטעו (מַטָּעַי) מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר׃
כב הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם; אֲנִי ה׳ בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה׃
I want to look at פסוק כא. וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים. We’re in Elul now, one week before Rosh Hashana. It’s reassuring for the navi to tell us that we are all צדיקים. That makes תשובה easier—we’re already done! I’m a צדיק, you’re a צדיק; nothing to worry about!
And it seems like the mishna reads this pasuk exactly that way:
כל ישראל, יש להם חלק לעולם הבא—שנאמר ”ועמך כולם צדיקים, לעולם יירשו ארץ“ …
We all get our eternal reward.
But it’s not so simple. The mishna continues:
… ואלו שאין להם חלק לעולם הבא—האומר אין תחיית המתים, ואין תורה מן השמיים, ואפיקורוס…
So it looks that we are all guaranteed a חלק לעולם הבא as long as we don’t have certain forbidden beliefs. The Rambam in his פירוש המשניות has a long discussion of this משנה, called הקדמת הרמב״ם לפרק חלק, including defining exactly what beliefs are required to get to עולם הבא. These are summarized as the יג עיקרים, the אני מאמין's.
So do we not have to do תשובה for our sins? Is it all a matter of singing יגדל (and meaning it!)? The Rambam explains that we are confusing two different concepts, עולם הבא and ימות המשיח.
וּמֵעוֹלָם לֹא שָׁמְעוּ לֹא הֶאֱזִינוּ; עַיִן לֹא רָאָתָה אֱ־לֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ׃
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלקים זולתך ופליגא דשמואל דאמר שמואל אין בין העוה״ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד.
The implication of the gemara is that רבי חייא בר אבא would take the prophecies of, e.g., the lion lying down with the lamb, or the rivers flowing from Jerusalem, as literal miracles in ימות המשיח, and שמואל says those miracles apply only to עולם הבא. But Rambam’s understanding of עולם הבא fuses the two opinions: first there will be a time called ימות המשיח, that will be a normal physical era, and all the hard-to-understand miracles of the נביאים are metaphoric. Then there will be the entirely spiritual era of עולם הבא, of which we know nothing but that it exists:
וכך אמרו עליהם השלום העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא רחיצה ולא סיכה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה. והכונה באמרו עטרותיהם בראשיהם, קיום הנפש בקיום מושכלה…והנה האושר והתכלית הסופית היא להגיע אל המעמד הזה המרומם, ולהמצא באותו המצב…וזהו הטוב העצום שאין טוב להקישו אליו ולא עונג לדמותו בו…ואמרו בפירוש דבר זה כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל העולם הבא עין לא ראתה אלקים זולתיך.
…
אבל ימות המשיח הוא זמן שבו תחזור המלכות לישראל, ויחזרו לארץ ישראל, ויהיה אותו המלך העומד מקום מלכותו ציון, ויתגדל שמו ויגיע לקצוי תבל יותר וגדול על ממלכת שלמה, ויכרתו עמו העמים ברית שלום…וכל פסוקי המקרא מעידים על אשרו ואשרינו בו, ולא ישתנה במציאות שום דבר מכפי שהוא עתה, זולתי שתהא המלכות לישראל, וכך לשון חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד.
…והמשיח ימות וימלוך בנו ובן בנו…ותתמיד מלכותו זמן רב מאד, וגם יארכו חיי בני אדם, כי בהעדר הדאגות והצרות יארכו החיים.
… ובמצב כזה יושג העולם הבא השגה חזקה. והתכלית אינה אלא העולם הבא ולעומתו היא ההשתדלות. ולפיכך הביט זה המשיג את האמת אל התכלית הסופית והניח כל מה שזולתה ואמר כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא.
In the time of ימות המשיח, with the end of global conflict and its attendant poverty, we will be able to keep the Torah as commanded. As Rav Kook says:
והנה אף מי שאור שכלו תמיד עמו, אפשר שיפשע ויטה מדרך הישר ע״י הטרדות המטרידות אותו.
The only reason to not keep the Torah would be אפיקורסות, and so the נביא can say of the rest of us, עמך כולם צדיקים.
And that’s how the Rambam understands the reward and punishment in this week’s parasha:
א והיה אם שמוע תשמע בקול ה׳ אלקיך לשמר לעשות את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום ונתנך ה׳ אלקיך עליון על כל גויי הארץ׃
ב ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגך; כי תשמע בקול ה׳ אלקיך׃
ג ברוך אתה בעיר; וברוך אתה בשדה׃
ד ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך ופרי בהמתך שגר אלפיך ועשתרות צאנך׃
ה ברוך טנאך ומשארתך׃
ו ברוך אתה בבאך; וברוך אתה בצאתך׃
א מאחר שנודע שמתן שכרן של מצוות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה׳ הכתוב בתורה היא חיי העולם הבא שנאמר (דברים כב:ז) ”למען ייטב לך והארכת ימים“; והנקמה שנוקמין מן הרשעים שעזבו אורחות הצדק הכתובות בתורה היא הכרת שנאמר (במדבר טו:לא) ”היכרת תיכרת הנפש ההיא עוונה בה“.
ב מה הוא זה שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם ואם לא תשמעו יקרא אתכם, וכל אותן הדברים בעולם הזה כגון שובע ורעב ומלחמה ושלום ומלכות ושפלות וישיבת הארץ וגלות והצלחת מעשה והפסדו ושאר כל דברי הברית?
ג כל אותן הדברים אמת היו ויהיו ובזמן שאנו עושין כל מצוות התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן; ובזמן שאנו עוברין עליהן תקרא אותנו הרעות הכתובות. ואף על פי כן אין אותן הטובות הן סוף מתן שכרן של מצוות; ולא אותן הרעות הן סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצוות…
ד הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו עץ חיים וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא; ולפי גודל מעשיו וגודל חכמתו הוא זוכה. והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן. וישפיע לנו כל הטובות המחזקים את ידינו לעשות את התורה כגון שובע ושלום ורבות כסף וזהב כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא…
…
ו נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו; כלומר אם עבדתם את ה׳ בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך…
…ח ומפני זה התאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם ימות המלך המשיח כדי שינוחו ממלכות הרשעה שאינה מנחת להן לישראל לעסוק בתורה ובמצוות כהוגן וימצאו להן מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא.
ט לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר (ישעיהו יא:ט) ”כי מלאה הארץ דעה את ה׳“…מפני שאותו המלך…בעל חכמה יהיה יתר משלמה ונביא גדול הוא קרוב ממשה רבנו; ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה׳ ויבואו כל הגויים לשומעו שנאמר (ישעיהו ב ב) ”והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה׳ בראש ההרים“.
י וסוף השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק ולא גירעון הוא חיי העולם הבא; אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל. וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכייות בלבד.
Nothing we have in this world is because we deserve it; ה׳ gives us the benefits of this world in order to allow us to fulfill the תורה. If you have done מיצוות, Hashem will give you the tools—health, wealth, influence—that will allow you to do more מיצוות. It’s like getting a second round of venture capital funding. At each stage, the funder looks at what you’ve managed to do with what you had before deciding that you should get more money. The big payoff at the IPO doesn’t happen until much later. So too, we need to realize that the gifts we have, that Hashem grants us, are tools, not rewards. We have to use them to give to others and then we will be granted more of those gifts.
And it gives us a very different model for awaiting ביאת משיח. אחרית הימים will not happen unexpectedly; rather, it will be the culmination of a virtuous cycle. We do good, ה׳ gives us goods, we do better, ה׳ removes שעבוד מלכיות, and then we are in ימות משיח. It could happen in any generation.
So our haftorah is describing what happens as a result of ימות המשיח. And ה׳ promises that we will get there, one way or another:
בעתה אחישנה: זכו אחישנה; לא זכו בעתה.
רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה—נגאלין, ואם לאו—אין נגאלין. אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה—אין נגאלין? אלא, הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב.
ועמך כולם צדיקים: שיצרף אותם הא־ל, כמו שכתוב וצרפתים כצרוף כסף והנשארים יהיו כולם צדיקים וקדושים.
עַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים is a not a blessing but a challenge. In times of peace and plenty, with none of the “slings and arrows of outrageous fortune” to impede our spiritual progress, will we reach our potential and merit the true reward of לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ? Or will we “force ה׳'s hand” and suffer until we do end up doing תשובה?