In honor of Yechiel Shulman’s bar mitzvah, I’m going to go present something from his uncle’s sefer, ישמח אב on ברכות and פסחים. It’s the introduction to that sefer.
We start with the introduction to מעמד הר סיני:
ויאמר ה׳ אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם; ויגד משה את דברי העם אל ה׳׃
The statement וגם בך יאמינו לעולם is the reason we believe the Torah will never be replaced or overridden:
תּוֹרַת אֱמֶת נָתַן לְעַמּוֹ אֵ־ל עַל יַד נְבִיאוֹ נֶאֱמַן בֵּיתוֹ
לֹא יַחֲלִיף הָאֵ־ל וְלֹא יָמִיר דָּתוֹ לְעוֹלָמִים לְזוּלָתוֹ
[מי] שיתנבא בשם ה׳…ויאמר שה׳ הוסיף על המצות מצוה או גרע מהם מצוה מכל המצות שכלל אותם ספר התורה…גם זה יומת בחנק לפי שהוא נביא שקר ויחס לה׳ מה שלא אמר לו, וגם בזה אין לחוש לאות או מופת, לפי שהנביא שהפליא את כל באי העולם במופתיו ונתן ה׳ בלבינו אמתותו והאמונה בו כמו שהבטיח לו ה׳ בכך באמרו ”וגם בך יאמינו לעולם“, כבר הודיענו על פי ה׳ שלא תבוא מאת ה׳ שום תורה זולת זו.
What makes Moshe’s נבואה different? What gives מתן תורה its authority?
First, what is the basis of the authority of any נביא?
יד וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן; וירא העם וינעו ויעמדו מרחק׃
טו ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה; ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות׃
טז ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים; ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו׃
יז ויעמד העם מרחק; ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים׃
טו נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך ה׳ אלקיך; אליו תשמעון׃
טז ככל אשר שאלת מעם ה׳ אלקיך בחרב ביום הקהל לאמר: לא אסף לשמע את קול ה׳ אלקי ואת האש הגדלה הזאת לא אראה עוד ולא אמות׃
יז ויאמר ה׳ אלי; היטיבו אשר דברו׃
יח נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך; ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם את כל אשר אצונו׃
יט והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרש מעמו׃
כ אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא׃
כא וכי תאמר בלבבך; איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה׳׃
כב אשר ידבר הנביא בשם ה׳ ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה׳; בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו׃
ונביא השקר—המתנבא מה שלא שמע, ומה שלא נאמר לו [בחנק]. אבל הכובש את נבואתו, והמוותר על דברי הנביא, ונביא שעבר על דברי עצמו—מיתתן בידי שמיים, שנאמר (דברים יח:יט) ”אנוכי אדרוש מעימו“ .
Rav Shulman asks:
וידועה קושיית המנחת חינוך,למה לא
נאמר שכל העובר על שום מ״ע או ל״ת יתחייב מיתה בידי שמים מדין עובר על דברי נביא שהרי
עובר על דברי משה רבינו.
If Moshe is a נביא, then all the laws that he said should be under the rule of אליו תשמעון and therefore every commandment should carry a penalty of מיתה בידי שמים. Didn’t honor your parents? Death! Didn’t put a railing on your rooftop terrace? Death! Ignored your enemy’s staggering donkey? Death!
ומטין בשם הגר״ח לתרץ שדברי משה רבינו אינם חפצא של נבואה כי אם חפצא של תורה.
והדברים טעונים ביאור.
To understand the Brisker Rav, we have to look at the laws of נבואה. How does one become a certified prophet, one whom everyone else has to listen to?
טו הנביא אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד להרחיב ליבו ולהוסיף דעתו עד שיידע מה שלא היה יודע מאותן הדברים הגדולים. ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ או לאנשי עיר או ממלכה לבונן אותם ולהודיעם מה יעשו או למנוע אותם ממעשים הרעים שבידיהם; וכשמשלחין אותו נותנין לו אות ומופת כדי שיידעו העם שהא־ל שילחו באמת.
טז ולא כל העושה אות ומופת מאמינין אותו שהוא נביא; אלא אדם שהיינו יודעין בו מתחילתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהן על כל בני גילו והיה מהלך בדרכי הנבואה ובקדושתה ופרישותה ואחר כך בא ועשה אות ומופת ואמר שהא־ל שילחו מצוה לשמוע ממנו שנאמר ”אליו תשמעון“ .
א כל נביא שיעמוד לנו ויאמר שה׳ שלחו אינו צריך לעשות אות כאחד מאותות משה רבנו או כאותות אלייהו ואלישע שיש בהן שינוי מנהגו של עולם; אלא האות שלו שיאמר דברים העתידין להיות בעולם וייאמנו דבריו שנאמר ”וכי תאמר בלבבך; איכה נדע את הדבר…“
ב לפיכך כשיבוא אדם הראוי לנבואה במלאכות ה׳ ולא יבוא להוסיף ולא לגרוע אלא לעבוד את ה׳ במצוות התורה אין אומרין לו קרע לנו את הים או החיה מת וכיוצא באלו ואחר כך נאמין בך. אלא אומרין לו אם נביא אתה אמור לנו דברים העתידין להיות; והוא אומר ואנו מחכים לו לראות היבואו דבריו; אם לא יבואו ואפילו נפל דבר אחד קטן בידוע שהוא נביא שקר׃
That’s a certified נביא; someone who:
- is an acknowledged holy person in learning and in action
- is ascetic, separate from worldly matters (מהלך בדרכי הנבואה ובקדושתה ופרישותה); what in תנ״ך is called a בן נביא
- does some kind of miraculous sign
- claims a message from G-d that does not contradict the Torah
Such a person must be obeyed on pain of מיתה בידי שמים.
The Brisker’s point is that Moshe, despite his level of נבואה and despite all the signs and wonders of יציאת מצרים, was not a certified נביא. What he said was not a חפצא של נבואה:
א משה רבנו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה…אלא כל האותות שעשה במדבר לפי הצורך עשאן לא להביא ראיה על הנבואה: צרך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילם בו; צרכנו למזון הוריד לנו את המן; צמאו בקע להם את האבן; כפרו בו עדת קורח בלעה אותם הארץ; וכן שאר כל האותות.
ב ובמה האמינו בו במעמד הר סיניי; שעינינו ראו ולא זר ואוזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים. והוא ניגש אל הערפל והקול מדבר אליו, ואנו שומעים; משה משה לך אמור להם כך וכך. וכן הוא אומר (דברים ה:ד) ”פנים בפנים דיבר ה׳ עימכם“ ונאמר (דברים ה:ג) ”לא את אבותינו כרת ה׳ את הברית הזאת“ .
ג ומניין שבמעמד הר סיניי לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר (שמות יט ט) ”הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עימך וגם בך יאמינו לעולם“ ; מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.
Before מעמד הר סיני, Moshe did signs, and the people believed he was in fact sent by ה׳ (ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו), but it wasn’t for the purpose of making the people obey him:
המבואר, שנשתנה דינו של משה רבינו מדין שאר הנביאים, שאצל משה רבינו לא היה דין נתינת אות, שנבואתו נתאמתה ע״י מעמד הר סיני.
ומבואר עוד מדבריו, שגם קודם מעמד הר סני לא היה
צריך ליתן אות שהרי כתב שגם קריעת הים לא היה בו משום נתינת אות וזה הרי היה קודם הר סני,
והוא מבואר גם ממה שמפרש כן הרמב״ם לקרא ד”וזה לך האות אשר אנכי שלחתיך בהוציאך את
העם תעבדון את הא׳ על ההר הזה“ (שמות ג:יב), שמפרש הרמב״ם שהכונה לענין זה…וזה היה קודם מעמד הר סני, אשר מוכרח מזה
שאין הביאור שמעמד הר סני הוא גופא הנתינת אות של משה, אלא נבואת משה בעצם מופקעת
מדין נתינת אות.
Moshe is not part of the entire מצוה of נביאים, אליו תשמעון; that’s why there’s no law of מיתתן בידי שמיים. We don’t listen to the Torah because of Moshe’s prophecy.
וזה באמת נראה עומק דברי הגר״ח שנבואת משה אינה בדין נבואה אלא בדין תורה.
ועל פי האמור נטעים זה, דנבואת משה רבינו מאומתת ע״י מעמד הר סני, וזהו האימות של דברי תורה, משא״כ
נבואת שאר נביאים מתאמתת על ידי נתינת אות, שזהו האימות של פרשת נביא.
The faith they had in Moshe before מעמד הר סיני did not obligate them in any laws:
ל ויושע ה׳ ביום ההוא את ישראל מיד מצרים; וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים׃
לא וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה׳ במצרים וייראו העם את ה׳; ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו׃
We see this in that nobody dies (at least not the Jews) in פרשת בשלח. בני ישראל complain and rebel over and over and ה׳ gets angry but never punishes. It’s not like ספר במדבר, where we see one plague after another. Even though they had laws before מעמד הר סיני:
ויצעק אל ה׳ ויורהו ה׳ עץ וישלך אל המים וימתקו המים; שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו׃
And this is implied in Rashi in this week’s parasha:
ויהי ממחרת וישב משה לשפט את העם; ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב׃
ויהי ממחרת: מוצאי יום הכיפורים היה, כך שנינו בספרי, ומהו ממחרת, למחרת רדתו מן ההר. ועל כרחך אי אפשר לומר אלא ממחרת יום הכיפורים, שהרי קודם מתן תורה אי אפשר לומר (פסוק טז) והודעתי את חקי וגו׳, ומשנתנה תורה עד יום הכיפורים לא ישב משה לשפוט את העם.
Moshe is משה רבינו, not משה הנביא. A נביא only has the authority to declare a הוראת שעה, not to create some new legislation. This is connected to the inherent source of the נביא's authority:
והיה נראה למה שנתבאר שמצות אליו תשמעון שנאמרה בנביא היא בתנאי שתתאמת נבואתו
ע״י נתינת אות, ונתינת אות הרי שייך רק לאותו הדור, אבל דורות הבאים הרי לא ראו את האות,
וי״ל שאינם בכלל מצות אליו תשמעון, ולכן א״א לנביא שיצוה מדין אליו תשמעון כ״א לאותו
הדור, אבל לא לדורות.
So all signs and wonders of יציאת מצרים were not to validate Moshe, but to demonstrate to בני ישראל and to the world G-d’s power and authority.
למדנו דיש חילוק יסודי בין אותות שאר הנביאים, שבאו לאמת את נבואתם, לבין האותות
שעשה משה, שלא באו כלל בשביל לאמת את נבואתו, כי נבואתו היא בחינת תורה, ותורה
מאומתת ע״י מעמד הר סני ואינה צריכה לשום אימות אחר.
The Ramban at end of בא famously discusses how many of the mitzvot are in order to remember יציאת מצרים. So rather than the signs validating Moshe’s prophecy, Moshe’s prophecy serves to validate the signs of יציאת מצרים:
אשר מבואר מדברי הרמב״ן, דלא זו בלבד שהנסים דיצא״מ לא באו לאמת את התורה, אלא אדרבה
הרבה ממצוות התורה נתנו כדי להנציח את המופתים של יציא״מ שלא ישתכחו. נמצא שהיחס בין
נבואת משה והאותות שעשה ביציא״מ הוא ממש הפוך מיחס נבואת שאר נביאים והאותות שלהם.
כי אילו אצל שאר נביאים האותות באים לאמת את נבואתם, ואילו מצוות התורה—שהיא נבואת
משה—באות עכ״פ בחלקם דוקא בשביל לאמת לדורות הבאים את נסי יציא״מ.
And this is what we heard directly from הקב״ה at סיני:
אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים׃