The bulk of this week's parasha deals with the search for a wife for Isaac.
<blockquote lang=he><p><b>לג</b> ויישם (ויושם) לפניו לאכל ויאמר לא אכל עד אם דברתי דברי; ויאמר דבר׃
<b>לד</b> ויאמר; עבד אברהם אנכי׃
<b>לה</b> וה׳ ברך את אדני מאד ויגדל; ויתן לו צאן ובקר וכסף וזהב ועבדם ושפחת וגמלים וחמרים׃
<b>לו</b> ותלד שרה אשת אדני בן לאדני אחרי זקנתה; ויתן לו את כל אשר לו׃
<b>לז</b> וישבעני אדני לאמר; לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי ישב בארצו׃
<b>לח</b> אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי; ולקחת אשה לבני׃
<b>לט</b> ואמר אל אדני; אלי לא תלך האשה אחרי׃
<b>מ</b> ויאמר אלי; ה׳ אשר התהלכתי לפניו ישלח מלאכו אתך והצליח דרכך ולקחת אשה לבני ממשפחתי ומבית אבי׃
<b>מא</b> אז תנקה מאלתי כי תבוא אל משפחתי; ואם לא יתנו לך והיית נקי מאלתי׃
<b>מב</b> ואבא היום אל העין; ואמר ה׳ אלהי אדני אברהם אם ישך נא מצליח דרכי אשר אנכי הלך עליה׃</p>
<footer class=source>בראשית פרק כד</footer></blockquote>
On which Rashi makes his well-known comment:
<blockquote lang=he><p>אמר רבי אחא יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה, והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה </p>
<footer class=source>רש״י, בראשית כד:מב </footer></blockquote>
The question that Rabbi Weil brought up in his shiur last week is, Why? Why does the Torah spend all this time telling us Bible Stories? It's not because we learn halacha from them:
<blockquote lang=he><p>ושים לבך לכלל הגדול הזה המובא במשנה זו והוא אמרם מסיני נאסר, והוא, שאתה צריך לדעת שכל מה שאנו נזהרים ממנו או עושים אותו היום אין אנו עושים זאת אלא מפני צווי ה׳ על ידי משה, לא מפני שה׳ צוה בכך לנביאים שקדמוהו, דוגמא לכך, אין אנו אוכלים אבר מן החי לא מפני שה׳ אסר על בני נח אבר מן החי, אלא מפני שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שנצטווה בסיני שישאר אבר מן החי אסור. וכן אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שה׳ צונו על ידי משה להמול כמו שמל אברהם עליו השלום, וכן גיד הנשה אין אנו נמשכים בו אחרי אסור יעקב אבינו אלא צווי משה רבינו, הלא תראה אמרם שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני, וכל אלה מכלל המצות.</p>
<footer class=source>פירוש המשנה לרמב״ם, חולין ז:ו </footer></blockquote>
Rabbi Weil brought up the idea of מעשה אבות סימן לבנים:
<blockquote lang=he><p>א״ר יהושע דסכנין סימן נתן לו הקדוש ברוך הוא לאברהם שכל מה שאירע לו אירע לבניו.</p>
<footer class=source>מדרש תנחומא (ורשא) פרשת לך לך סימן ט </footer></blockquote>
And he spoke of how the Ramban built that idea up into a model for understanding Jewish history. The acts of the Avot set in place the trends and tendencies that would determine our history from then on. Ramban says this is an aspect of נבואה:
<blockquote lang=he><p>אמרו (תנחומא ט) כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו.</p>
<p>ודע כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון, תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים. ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות כמאמר ירמיהו שצוה לברוך ”והיה ככלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו׳“ (ירמיה נא:סג-סד)...ולפיכך החזיק הקדוש ברוך הוא את אברהם בארץ ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו, והבן זה. </p>
<footer class=source>רמב״ן, בראשית יב:ו </footer></blockquote>
But Rav Hutner makes it something more individual. The Avot determined our "spiritual DNA". It is by reading and learning these stories that we become who we are, that allows us to reach our potential to eventually become an עם סגולה וגוי קדוש:
<blockquote lang=he><p>וחזינן מכאן דאין אנו ממשיכים את קיום מצותינו עד ירושת אבות, וכל הדברים השייכים לתורה לשמו של משה הם מתיחסים,(מלאכי ג:כב) ”תורת משה עבדי“; ומכל מקום כשהמדובר הוא על אודות יחוד שמו עלינו הרי הענין הוא בהיפך, ”אלקי אבותינו אלקי אברהם וגו׳“ ולא אלקי משה. ובודאי שהציור בזה הוא כדרך שאנו רואים אצל היחיד שהוא תלמיד מובהק לרבו ובן נאמן לאביו, שאף על פי שֶׁאֶת תורתו ודרכי העבודה מקבל הוא מרבו, מכל מקום ההכשרה הטבעית להיות כלי קיבול לתורתו של רבו בודאי שירושה היא מאביו. והרי אומרים על אדם שיש לו מוח משל אביו, ואין אומרים על תלמיד שיש לו מוח משל רבו. וכשאומרים על אדם שהוא מובהק לרב חכם, ובן הגון לאב חכם הרי הכונה בזה היא כי אמנם יש לו המוח של אב עם תורתו של הרב.</p>
<p> והוא הדין והיא המדה בכלליות כנסת ישראל. אלקי אבותינו, הכונה היא שיש לנו ירושה מאבותינו ההכשרה הטבעית שעל ידה נעשינו לכלי קיבול לתורה של משה רבינו. ”אלקי אברהם“ ו”תורת משה“--כלומר, המוח של האב ותורתו של הרב. דהיינו על ידי האב נוצר ה”בכח“, ועל ידי הרב ה”בפועל“, ומכיון שלעולם נמצא צד עדיפות בה”בכח“ לעומת ה”בפועל“, לכן מצד זה יפה שיחתם של עבדי האבות מתורתם של הבנים. שיחתם של עבדי האבות הוא יצירת ה”בכח“ של כנסת ישראל, ותורתם של הבנים הוא ה”בפועל“ שלה.</p>
<footer class=source>פחד יצחק, חנוכה ד:ז</footer></blockquote>
<hr/>
But why is this story in particular the exemplar of מעשה אבות and שיחתן של עבדי אבות? Rav Schwab has an interesting answer based on the midrash that is the source of Rashi's comment:
<blockquote lang=he><p> א״ר אחא יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים, פרשתו של אליעזר שנים וג׳ דפים הוא אומרה ושונה, ושרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא, רשב״י אומר טמא <em>ה</em>טמא, ר״א בן יוסי אומר זה <em>ו</em>זה.</p>
<p> <em>ומים לרחוץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו</em>, א״ר אחא יפה רחיצת רגלי עבדי בתי אבות מתורתן של בנים שאפילו רחיצת רגלים צריך לכתוב, והשרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא, רשב״י אומר טמא הטמא ר״א בר"י אמר זה וזה.</p>
<footer class=source>בראשית רבה (וילנא) פרשת חיי שרה פרשה ס סימן ח </footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p>...ראוי לעמוד על סודם של דברי חז״ל שבחרו דווקא במשל זה של טומאת דם השרץ כבשרו...</p>
<p>הנה בדרך כלל שונה שיעור טומאת הדם משיעור טומאת הבשר...אבל בשרץ אין שום חילוק בין הדם והבשר...עי דם השרץ הוא כמו השרץ עצמו.</p>
<p>וכעין זה הוא הענין של מעלת שיחת עבדי האבות, שהרי אליעזר היה כולו בטל לאברהם אבינו עד שהיה אברהם סומך עליו לעשות ממש כמעשיו...</p>
<p>וכשדייק בכל הפרשה נמצא שאין אליעזר נקרא בשמו אפילו פעם אחת, אלא ”עבדו זקן ביתו“ ”העבד“ ”האיש“, והכונה לרמז שלא הוסיף מדעת עצמו אלא עשה הכל בדיוק כמו שנצטוה מרבו.</p>
<footer class=source>הרב שמעון שווב, מעין בית השואבה, חיי שרה כד:מב</footer></blockquote>
What it means to be an עבד ה׳ is not something that can be put into specific laws. It's like the other values inherent in ספר בראשית. It's absorbed from the stories that we tell. And for Jews, those stories are מעשה אבות.
<blockquote lang=he><p>וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל <em>סֵפֶר הַיָּשָׁר</em>; וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים׃</p>
<footer class=source>יהושוע י:יג</footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p>ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר׃</p>
<footer class=source>שמואל ב א:יח</footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p>מאי ספר הישר א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים שנאמר (במדבר כג) תמות נפשי מות ישרים.</p>
<footer class=source>עבודה זרה כה,א</footer></blockquote>